אדם וסביבה - א"ד גורדון, רחל, וסבינה מסג

ד"ר משה רוזנפלד

מאמר

מאמר מאת ד"ר משה רוזנפלד על האדם והסביבה דרכך הגותם של א"ד גורדון, רחל, וסבינה מסג

Avigail Sella



אדם וסביבה - א"ד גורדון, רחל, וסבינה מסג

מאת: ד"ר משה רוזנפלד

 

הפילוסופיה המורכבת של אהרון דוד גורדון, על טיב היחסים שבין האדם לטבע, באה לידי ביטוי בספרו "האדם והטבע" (מועצת פועלי חיפה תשי"ז). ראשית דבריו באים תחת הכותרת 'ההכרה והבלתי מודע' וכך כתב:

 

'היו ימים, אשר האדם לא הכיר את ערך-האויר, אשר לא ידע, כי באין אויר אין חיים לו ולכל חי על האדמה, כמו שאין חיים לדג בלי מים. וכן היו ימים, אשר לא ידע האדם, מה האור לו ולחייואולם את ערך הטבע בכללו, בכל מרחבו האין-סופי ובכל עמקו האין-תהומי הכיר, כמדומה לך, האדם תמיד, עוד מתחילת ברייתו. היו ימים, אשר האדם העריץ את הטבע, אשר חשב אותו ואת כל אשר בו לאלהים ויעבוד אותו באמונה. והמשוררים והאמנים – הם הרי לא פסקו משירתם אפילו שעה אחת מיום דעת האדם טוב ורע עד היום הזה. ולאחרונה הנה בא המדע – המדע המושכל, הברור, הבהיר, אשר גילה אפקים חדשים ויאר אור חדש – אור קר ונורא, אבל גדול ונאדר. והנה הוא מחליט, כי 'אין אנו עניים בשעה שאנו נהנים מהטבע הפרוש לפני הכל'

(שם. עמ 41)   

 

גורדון טען כי הטבע נמצא בנפשו של האדם אך אין להסתפק בכך. הטבע צריך

לעטוף גם את חיצוניותו. האדם נזקק לכך כמו הדג שצריך להיות עטוף במים.

 

'ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר לתוך עיני הטבע וראית בהן את תמונתך.  וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע התעלמת מעצמך. ושבת וראית, והנה מעליך, מעל ידיך ורגליך, מעל כל גֵוך ונפשך נפרכים ונושרים, נפרכים ונושרים שברים שברים כבדים, קשים, מעיקים, ואתה מתיישר, מזדקף, גדל.  וידעת, כי אלה הם שברי קליפתך, אשר התכווצת בתוכה בתמהון לבך, כצב בתוך שיריונו, ואשר לאחרונה גדלת מתוכה.  והכרת ביום ההוא, כי הכל היה לא לפי מידתך, וכי את הכל עליך לחדש: את מאכלך ואת משתך, את הלבשתך ואת מעונך, את אופן עבודתך ואת דרך לימודך–את הכל  והרגשת ביום ההוא בכל כוח לבבך את הלחץ, אשר קירות הבתים בעיר–וגם בכפר–לוחצים על נפשך, והרגשת כל חציצה קלה, החוצצת בין נפשך ובין המרחב העולמי, בין נפשך ובין החיים העולמיים.  והיה כאשר תבנה לך בית, ושמת לבך לא להרבות בו חדרים וחדרי חדרים, כי אם לזאת תשים כל לבך–כי לא יהיה בו דבר חוצץ בפני המרחב העולמי, בפני החיים העולמיים, כי בשבתך בביתך, בשכבך ובקומך–בכל עת ובכל שעה תהיה כולך בתוך המרחב ההוא, בתוך החיים ההם, וכן תבנה גם את בתי העבודה והמלאכה, גם את בתי התורה והחכמה.  ורווח תשים בין בית ובין בית; רווח גדול, אשר לא יגזול ולא יעלים בית מבית את חלקו בעולם הזה...  ולקחת תורה מפי הטבע, תורת הבנייה והיצירה, ולמדת לעשות כמעשהו בכל אשר תבנה ובכל אשר תיצור.  וכן בכל דרכיך ובכל חייך תלמד להיות שותף לו במעשה בראשית".

)שם. ב. עקירת שרשי הנשמה מהטבע  עמ 49 -50).

 

במבוא שכתב ש. ה. ברגמן לספר זה, הוא מסביר כי את גורדון הנחה הרעיון שלתודעה שני תחומים:

האחד- 'האני' בו פועלים השכל והתבונה- "השכל הנגלה", ההכרה החיצונית המציאותית, בו מבחין האדם בפרטים השונים המרכיבים את הטבע, היא הלהבה המאירה את ההבנה הרציונאלית [הבנה מדעית]. 

השני הוא 'הלא אני' בו פועל "השכל הנעלם" בהשפעת החוויה הבאה משורשי

הנשמה. האדם חי את ההוויה מתוכן נשמתו [מתרכובת המלים -חי והוויה יצר

גורדון את המלה חוויה], וזו פורצת ממנו החוצה. מכאן גם נובע השמן המזין את

הלהבה.

 

הקשר של האדם אל הטבע המופלא היה אמור, לכאורה, להשפיע על נפשו של האדם לטובה. ברשימה הבאה טוען גורדון שהרוע ואכזריות אינם נחלתם של בני האדם בלבד. גם היופי שכולם רואים בטבע הוא בעצם אכזרי. מלחמת הקיום של בעלי החיים אין בה יופי וכל ההוויה החיצונית היא קשה, אבל רומזת למשהו עמוק לאור גנוז:

 

'בבקר, בשעה שהפרדס, הכרם, הכנרת וההרים מקבלים פני השמש, והאדם שותה תה ונהנה מזיו… מזיו מי? ומאין כל הריקניות והתפלות, האכזריות והחמסנות, השקר והכעור, כל מה שמדכדך כל כך את הנפש וטורדה מעולמה? האומנם רק מן האדם? ובאדם מאין? אבל הלא גם פה בתוך היופי הזה, בתוך הפרדס, הכנרת, ההרים, אתה מוצא את כל זה, ואם לא בצורה אנושית: הנה הצפור התמימה הזאת טורפת רמשים ואוכלת ונהנית ושבעה מטרפה, והתחמס או הנשר הגבור, היפה, טורף את הצפור הקטנה; וכן הנחש והדגים הגדולים – את הקטנים מהם, והחזק מהם – אותם. וגם ערמה לא תחסר וגם כעור. והצורה כל כך נחמדה, כל כך מרגיעה את הנפש, מדברת כל כך אל הלב, יותר נכון, כל כך גוזרת שתיקה ברמזה על איזה סוד עולם, על איזה אור גנוז! האמנם כל זה רק הונאה, האמנם החיים, החיים העליונים הם רק ב צ ו ר ה, באילוזיה? כך אומרת האמנות או כך אומרים רבים בשמה! ואם כך, הרי זה אומר כי האמנות גוזרת: שקר יסוד העולם, בעוד שהדת גוזרת: אמת יסוד העולם. והרגש הדתי הרי גם הוא רגש, הרי גם הוא יסוד בחיים, יסוד לא פחות – לא, לא! לאין ערוך יותר עמוק ויותר חיוני מרגש היופי. ואם כן?…

(דגניה, ה' תמוז תר"פ.)

 

יחסו של גורדון אל הנופים של ארץ ישראל, היה מורכב. ברשימה הבאה ביטא את האכזבה שחוו רבים מבין אנשי העלייה השנייה. הם הגיעו מארצות של נהרות אגמים יערות והרים גבוהים אקלים קר ושמים קודרים שרק לעיתים רחוקות הבקיעו דרכם קרני השמש. על השוני הזה התווספה העוינות שהופגנה כלפיהם מצד הערבים, ועל היות אותם מקומות שקראו עליהם בסיפורי המקרא, תפוסים על ידי מנזרים וכנסיות. גם המפגש עם אנשי העלייה הראשונה לא שיפר את מצב רוחם. להלן חוויות מטיול שערך גורדון להר תבור: 

 

'בבוקר אלבא ריקנא. טיול בין ההרים. מצב נפש של בקשת מנוחה מבלי מצוא, מצב נפש שאינו מתבטא אלא במלה אחת"אוי!" וכל המוסיף גורע. מהר לעמק ומעמק להר- עד הר תבור. הרהורים על דבר אפשרות של התנפלות. החלטה לבלי לתת כלום ברצון טוב. איזה שויון נפש למות וכמעט חפץ לההרג. חשש מפני שוד והכאות יותר מאשר מפני המות. בושה בפני עצמי ובעד היהודים בפני הערבים. ההכרה כי אני הולך וקרב אל התבור מעודדת. התקוה, כי ההר ישלם לי בעד כל עמל גופי ונפשי. העליה קשה. אפיסת כוחות. (לא טעמתי מאומה, ואפילו טה לא שתיתי). עליה עד הראש בחצי היום. איזה מפח נפש! כל הראש תפוס על ידי מנזרים: מנזר צרפתי ומנזר יוני. "תבור וחרמון בשמך ירננו"… ה"בשמך" ירנן תבור? היופי של הסביבה אינו מכפר וכמעט שאינו מורגש. אשא עיני אל ההרים, — מאין יבוא עזרי? מצב הנפש לא הוטב. ירידה מן ההר לצד מסחה. מסחה. ארוחה בהוטל. נער כבן חמש עשרה בהוטל אינו מבין את שאלתי בעברית: איפה הדרך לסג'רה. פגישה בשלשה יהודים צעירים. אותה השאלה בעברית. השני מבאר את הדבר מתוך גמגום ומתוך קצת בישנות. נכנס בדבריו השלישי, לבוש תרבוש אדום, תורכי, ומדבר ז'רגון. "אבאר לך את הדבר במאמע-לשון" – אינך יודע עברית? – "אינני ר ו צ ה". – מה?… – "אם אינך מרוצה, — לך לך בשלום"…

הליכה לסג'רה. תעיה בדרך. ערבי מראה לי את הדרך ומקבל שכרו. העיקר הוא הרושם של תבור. קשה. אחרים לקחו ממנו את הכל, וגם את הגבוהות שלנו הם לקחו. וכמה מסירות נפש אתה מוצא בהם. ולהם הלא יש לכולם ארץ אבות, ויש עם חי ויש הכל. ואנחנו? אם יש לנו קומץ של מעפילים, של מוסרי נפשם, הנה בעלותנו אל איזה גובה בעמל אין קץ ובקרבנות רבים – אנחנו כבר מוצאים א ו ת ם שם. האומנם את כל הגבוהות שלנו לקחו? הטרגיות שבדבר הוא, כי רבים מבני הדור הצעיר שלנו, ודוקא מן הטובים שבהם, חושבים, כי כן

(קטעי יומן כ' אלול תרע"ג)

 

ולמרות האכזבה שהביע קודם, הוא הבין, שהקרבה שחש היהודי לארצו, באה מבפנים, מתוך-"הנעלם הנאור הזה" וזר לא יבין זאת.

 

י"ג מרחשון תרפ"א.

 

'יש בני אדם החיים מתוך עצמם לתוך העולם. הם אינם מבקשים בעולם הרבה. הם מבקשים בעיקר מקום להתפשט לאין סוף. בחזקת החיים הצבוריים העיקר בשבילם ה"לא תעשה"; הסרת הגדרים, המעכבים את ההתפשטות. ה"עשה", היצירה – זהו מהותם הם, תוכן חייהם.
ויש בני אדם החיים מתוך העולם לתוך עצמם, הם מבקשים בעולם הכל. — –— נפש היהודי היא בת הטבע הארץ ישראלי. בהירות, עומק שמים בהיר לאין סוף, פרספקטיבה ברורה, ערפלי טהר. גם הנעלם כאילו מתעלם מתוך בהירות, מתוך אור גלוי מצומצם לתוך אור נעלם לאין סוף. העמים אינם מבינים בנפש היהודי לא את הפרספקטיבה הבהירה הזאת ולא את הנעלם הנאור הזה.'

 

הגדרת המושג חוויה בימינו, מכוונת להשפעתו של אירוע מרגש שהותיר עלינו רושם עז. אירועים החודרים לעיתים עד לעמקי נפשנו. המוכשרים מביננו מסוגלים להביע חוויות אלה ביצירות אומנות מוסיקה וכתיבת שירים וסיפרות יפה. גורדון, כפי שנאמר קודם, הגדיר את החוויה כמהות השופעת מתוך האדם החוצה מטבע נשמתו. אליעזר שבייד, בספרוהיחיד-עולמו של א.ד גורדון עם עובד, תל אביב 1970- מנתח דברים אלה של גורדון וטוען:

 

'החויה עליה הצביע א.ד. גורדון בחינת התנסות פנימית אמיתית כשלעצמה, אינה אלא מימוש והפנמה סובייקטיבית רגשית והגותית- של תכנים וערכים שאדם מקבל מסביבתו. אמנם כפי הבנתו וכפי יכלתו וכפי סגולותיו הטבעיות. אפשר לנו, כזכור, לבאר כיצד הגיע א.ד. גורדון בהשפעת חינוכו, השכלתו ונסיון חייו האישי בתוך מציאות דורו, לידי השתכנעות שהחוייה, בחינת נוכחות טרומית של תכנים קודמת להכרה ומספקת לה את תכניה. אכן, הביאור הזה גופו מוכיח כי תפיסתו לא היתה נכונה וכי את היסוד שבדבריו יש להסביר שלא בהתאם למושג ה"חוייה" שלו, כי אם בהתאם למושג החוייה המקובל בלשון-הדיבור...'

(שם עמ' 193).

 

כאשר גורדון הגיע לארץ (1905) הוא היה בן גילם של הורי בני העלייה השנייה. עם מטען רוחני עשיר של עולם היהדות ופילוסופיה כללית יכול היה להניח כי החוויה היא מטען טרומי בנפשו של האדם. ומסתבר כי בני הדור בקרבם חי לא כל כך הבינו את רוחו.

רחל, שהיתה בת גילה של בתו, לא הגיעה עם מטען כזה. גורדון הבחין בכישרונות הגלומים בנפשה ואכן, החוויות החיצוניות שחוותה חדרו פנימה ופרצו ועלו בשיריה המעשירים את רוחנו עד היום. רחל התפעמה מנופי ארץ ישראל והקשר שלהם אל התנ"ך. התנ"ך היה מקור שלה גם ללשון העברית. בעיקר הושפעה מהנופים סביב הכנרת בהם שהתה תקופה קצרה מחייה. א.ד גורדון היה מורה הדרך הרוחני של אנשי העלייה השנייה  ונתן משמעויות, שונות מהמקובל, לטבע. רחל נפגשה איתו כבר בראשית דרכה בארץ, ברחובות, ומאז היו ביניהם רגשי הערכה הדדית. כאשר יצאה לצרפת ללימודי אגרונומיה, עמדה איתו בקשר מכתבים, בהם באו לידי ביטוי רגשות אלה.

מלבד נימה אישית, נרשמה בהם גישתו הפילוסופית ויחסו אל הטבע, כנאמר לעיל, ואלה הותירו בה רושם רב. באחד המכתבים, שהוזכרו קודם, כתב לה כך:

 

' למדתי הרבה מתוך נשמתך, ואין למדים דבר ממה שאין בו תוכן. חושב אני, כי תוכן נשמתך הוא בעיקר במה שמתחת למפתן ההכרה. יכול להיות, כי מהלך הזרם של מה שמתחת למפתן ההכרה, של ה"שמן למאור", אל תוך ההכרה אינו כל כך מהיר אצלך, ואין המקוריות המוּכרת כל כך גלויה, אבל מקורית את בחיים, במעשים בלתי-אמצעיים ובהרגשות בלתי אמצעיות. אני כך חשבתי עוד קודם, וכמדומני, כי מעין זה רמזתי לך באחת משיחותינו.ואל יהי הדבר הזה קל בעיניך. מקוריות בחיים, מקוריות בלתי-אמצעית היא אולי יותר חשובה ממקוריות מוכרת, ממקוריות שבמחשבה  ושבכשרון'

(כנרת 1913).

 

בדברים אלה ניסה גורדון לשכנע את רחל כי טמון בנפשה פוטנציאל רב. וזאת כנראה כתשובה למכתביה (שלא נשמרו) בהם אולי טענה בתסכול כי המטען הרוחני שלה אינו גדול כמו זה של גורדון. בגלל מחלתה נמנע מרחל להמשיך ולהתגורר ליד ובתוך הנופים של הכנרת. היא מצאה את עצמה כלואה בחדרה בתל אביב שם "מנגד" ראתה כברת ארץ זו שאליה לא באה עוד. הרגישה נבגדת על ידי חבריה, אך היא אינה בוגדת בסביבה הקסומה-זוכרת 'חסד נעורים'. הטבע המופלא ששפע אל

נפשה באותם ימים הזין את מעיין שיריה.

 

כִּנֶּרֶת

 

שָׁם הָרֵי גוֹלָן, הוֹשֵׁט הַיָּד וְגַע בָּם! –

בִּדְמָמָה בּוֹטַחַת מְצַוִּים:  עֲצֹר.

בִּבְדִידוּת קוֹרֶנֶת נָם חֶרְמוֹן הַסַבָּא

וְצִנָּה נוֹשֶׁבֶת מִפִּסְגַּת הַצְּחוֹר.

 שָׁם עַל חוֹף הַיָּם יֵשׁ דֶּקֶל שְׁפַל צַמֶּרֶת,

סְתוּר שֵׂעָר הַדֶּקֶל כְּתִינוֹק שׁוֹבָב,

שֶׁגָּלַשׁ לְמַטָּה וּבְמֵי כִּנֶּרֶת

מְשַׁכְשֵׁךְ רַגְלָיו.

 מַה יִּרְבּוּ פְּרָחִים בַּחֹרֶף עַל הַכֶּרַךְּ,

דַּם הַכַּלָנִית וְכֶתֶם הַכַּרְכֹּם,

יֵשׁ יָמִים – פִּי שֶׁבַע אָז יָרֹק הַיֶּרֶק,

פִּי שִׁבְעִים תְּכֻלָּה הַתְּכֵלֶת בַּמָּרוֹם.

 גַּם כִּי אִוָּרֵשׁ וַאֲהַלֵּךְ שְׁחוֹחַ,

וְהָיָה הַלֵּב לְמַשׁוּאוֹת זָרִים –

הַאוּכַל לִבְגֹּד בָּךְ, הַאוּכַל לִשְׁכֹּחַ

חֶסֶד נְעוּרִים?

 תל-אביב, תרפ"ז

 

סבינה מסג מסבירה:

 

'מהי אקו-פואטיקה? שירת טבע מסוג חדש, השמה את הסביבה במרכז. תמיד היו שירי טבע, אבל הם לא סיפקו תיאור נאמן של הטבע, הם קישטו אותו יתר על המידה ובוודאי  שלא היו מודעים למשבר. תיאורי טבע לא חסרים בספרות, אבל תיאורים אלה מופיעים רק כרקע לעלילות בני אדם. האקו-פואטיקה החלה להתייחס לטבע כנושא ראוי בפני עצמו היא גם אינה חוששת להשתמש במשפטים מן החדשות או מן ההסברים המדעיים לתופעות. זוהי שירה הנכתבת על-ידי אנשים

מכירים את הטבע באופן בלתי אמצעי, שאוהבים אותו, שמנסים לתת לו פה, שרוצים להשפיע'

(סבינה מסג "אקו פואטיקה", אקולוגיה וסביבה, גיליון 3 , 68 -70, יולי 2017 ).

 

בהמשך המאמר כתבה בנימה אישית:

 

'עברנו לגליל. תחילה לבית בקיבוץ על שפת הכינרת, ואחר כך לכפר אקולוגי בגליל המערבי. גם בכינרת היו בעיות אקולוגיות. לקחתי ללב את מצב המפלס, כשהוא היה נמוך הייתי חולמת שאני מחבלת במוביל הארצי ומפסיקה את הוצאת המעיינות המלוחים אל המוביל המלוח'.

 

אִם נָכוֹן שֶׁאֲגַמִּים מִזְדַקְנִים

 

אִם נָכוֹן שֶׁאֲגַמִּים מִזְדַקְנִים-

לֹא רוֹאִים עָלַיִךְ,

שָׁמַיִם נְמוּכִים שֶׁלִּי, אֵינְסוֹף קטַן,

עַיִן צְלוּלָה שֶׁל צַד-שֵׁנִי-שֶׁל-הָעוֹלָם

הַבֹּץ הַשָּׁחֹר

בּוֹ יָשֵׁן

הַבּוּרִי.

 

אִם נָכוֹן שֶׁאֲגַמִּים מִזְדַקְנִים

וְאַתְּ "תּוֹפָעָה צְעִירָה יַחֲסִית עִם תַּהֲלִיךְ בְּלָיָה מוּאָץ"

כְּמוֹ שֶׁקָּרָאתִי

בְּ"כָל אֶרֶץ נַפְתָּלִי"

 

-אֲנִי אֶחְפֹּר לָךְ מֵחָדָשׁ אֶת יָם הַחוּלָה

שֶׁיְּסַנֵּן שׁוּב אֶת הַמַּיִם כְּמוֹ כִּלְיָה.

אֲנִי אֶסְתֹּם אֶת

הַמּוֹבִיל!

אֶפְתַּח אֶת

הַנְּבִיעוֹת!

 

אָשִׁיב לָךְ אֶת מֶלַח הַמַּיִם.