הצד האחר

אריאל אימבר

קטע פרוזה

קטע פרוזה מעורר מחשבה של אריאל אימבר על הצד האחר של העץ הבריא והמשגשג

photomontage: Avigail Sella & Dan Ben-Arye

 

 

 

הצד האחר

אריאל אימבר

 

 

העץ צמח בהטיה. מי יודע מה הסיבה?

אולי היתה שמש שהאירה וחיממה והזינה בצד האחד הזה ומשכה אותו מבהיק מוריק אל השמים, בעוד הצד השני המאפיר נמנע ממנו מזונו. הכל נטה על צידו. אולי היו אלו מקורות המים, כאילו עיצב מישהו את ההרים המושלגים בצפון הרחוק באופן כזה, שטיפת הגשם הבודדת תנשור לוואדיות החותרים תמידית תחת ההרים, בזווית כזאת שקילומטרים על קילומטרים משם ימשך העץ אל הצד האחד הזה.

לא יתכן כי המשיכה החדה הזאת, והרעב המשחיר המרעיל צידו האחר, לא יתנו אותותיהם. באופן מפתיע, דווקא הצורך האינסופי לשאת בחריקת שינים מתמידה את משקלו הגדול של הצד הבריא, המשגשג, ולהתאמץ ללא לאות, דווקא היא, עשויה להוות אסונו. זהו תרגיל היוגה המורכב בעולם, להתאמץ עד גבול אותו המקום הבלתי נסבל, ולהרפות לחלוטין את שרירי הפנים והנשימה, כאילו אין סבל בעולם כלל.

אנשים בעלי דמיון מתפתח, יכלו לראות בזרועות המפריחות הנישאות לשמים, תפילת זעקה, של מי שעומד ליפול, בזכות שפע מעלותיו. ותשובת השמים הנשמעת, היא תמיד שוב, זריחת החמה, על צידו המואר של הפסל המודרני הסביבתי.

אין לאן לברוח!

להצלחה אבות רבים ואפילו לזאת המפוקפקת, אפילו הרוח חסרת האינטרסים מלטפת בעדינות של גנן אוהב ומשמיעה מוזיקת רוח קלאסית לעלים הנבחרים.

חילופי העונות, נמר חולף בתמונה, או מאבק איתנים לחיים ולמוות למרגלות העץ שיש להסיט מבט ממנו מרוב חרדה וגועל, היו מוסיפים צבע ועניין. אלא שאלו חולפים, צבעוניים, מקריים בתוך הדרמה האמיתית, הסטאטית!

דינמיקה גוררת דינמיקה. אילו רק היה מותר לעלה מוריק אחד לצמוח בצד הלא נכון אולי אז… אך גם זאת אשליה, שהרי סיכויי האבולוציה להוליד חיים חדשים הם אפסיים כל כך, אך אפילו מגוחכים יותר, הם סיכויי ההישרדות של דור דור, והאבולוציה של יצורים יציבים אחד מתוך השני היא מושא קינאתם של קומיקאים רבים.

אם נפנה מבטנו לרגע, אל המקום שהפננו מבטנו במכוון הרחק ממנו. אם נפנה אותו, ניזכר בגועל, של הוצאת תפוח אדמה מרקיב ומזיק מתוך ערמתו. ניזכר באצבע הניגשת בחשש לבדוק רכותו וריחו שנמר, שלא ברור לה, מה היא מעדיפה יותר, לגלות או לא לגלות את הרקב. ניזכר בפטרת הרגליים המשגשגת, וניזכר במאבק ובכשלונו שלא לגרד את הפצע. אם נמשיך וננעץ מבטנו באותו מקום, מתוך סטייה של תאוות המוזר והמגעיל, נגלה, שאי אפשר להסיט את המבט חזרה. רימות מזדחלות מרתקות את העיניים יותר משיפעת יפעה.

כמעט מצחיק לדמיין נמלה מטפסת מזדחלת משם אל הלמעלה, לא מודעת לדרמה וכי היא נושאת במנופה פי חמישים ממשקל גופה על גופת העץ הנאנק וכי היא הקש וכי הוא גמל בעל שתי חטוטרות.