חברים לדרך

סוכת שלום

הרב ארתור ווסקאו

משמעות הסוכה לאור נפילת מגדלי התאומים

מאמר לסוכות בעקבות אסון התאומים

"סוכת שלום"- משמעות הסוכה לאור נפילת מגדלי התאומים

"סוכת שלום"
בשנת 2001, רק כמה שבועות לאחר התקפות הטרור של 9.11, הקהילה היהודית חגגה את חג האסיף, סוכות. רבים עשו זאת על ידי בניית סוכה – צריף שביר עם גג עלים וענפים, הבית הכי פגיע. פגיע בזמן, כי היא קיימת רק שבוע אחד במהלך שנה שלמה. פגיע במרחב, כי גגה חייבת להיות לא רק מעלים וענפים אלא חדירה דיה לאפשר לאור הכוכבים ולרוחות ולגשם להיכנס.   בתפילות ערבית שלנו לאורך השנה, לפני שאנו שוכבים לישון שינה פגיעה, אנו מתחננים לה' "פרוש עלינו סוכת שלומך – סוכת שלום ובטחון". מדוע התפילה מבקשת סוכה של שלום ולא מבצר או מקדש או ארמון של שלום, שבוודאי היו משרים יותר ביטחון והיו יותר מאובטחים?   בדיוק מפני שהסוכה כה פגיעה. במשך רוב חיינו אנו מנסים להשיג שלום ובטחון על ידי בניה בפלדה ובטון וקשיחות: פירמידות. מקלטים מפני התקפות מן האוויר. בנייני הפנטגון. מרכזי סחר עולמי. אולם הסוכה מזכירה לנו: האמת היא שכולנו פגיעים. אם, כפי ששר הנביא בוב דילן "גשם קשה תרד" – הוא יירד על כולנו. וביום 9.11 האמת העתיקה הזו התחוורה לנו: כולנו חיים בסוכה. גם האוקינוסים הרחבים ביותר, הבניינים החזקים ביותר, המאזנים העשירים ביותר, כלי הנשק העוצמתיים ביותר – לא הגנו עלינו. יש רק קירות דקיקות וגגות חדירות לגשם בינינו.   כדור הארץ כולו רקמה אחת משולבת של חיים. המצווה "ואהבת לרעך כמוך" איננה אזהרה להיות נחמדים: זוהי הצהרה על האמת, כמו חוק הכבידה. באיזו מידה ובאיזו צורה אוהב את שכני, כך יתברר אוהב את עצמי. אם אשפוך בוז על שכני, שנאה תחזור אלי. רק עולם בו כל הקהילות יוכלו לחוש פעיגות ולכן מחוברות לכל הקהילות האחרות, יכול למנוע מעשים כאלה של זעם ורצח המוני.   הסוכה לא רק מזמינה את גופנו להפוך פגיעים פיזית, היא מזמינה את מחשבותינו להיות פגיעים ופתוחים לרעיונות חדשים. לחיות בסוכה במשך שבוע, כפי שמלמדת אותנו המסורת היהודית, משמעה להשאיר מאחור לא רק את החומות והמגדלים הקשוחים של ערינו, אלא גם מחשבותינו הנוקשות, הנחותינו, הרגלינו, חיינו המובנים מאליהם.    אכן, המסורת מלמדת שסוכות הוא החג בו אנו פותחים את עצמנו למה שזר לנו. אנו מתפללים במיוחד ששפע ושלום יתפשטו בכל העמים, לא רק העם היהודי.   סוכות הוא חג בו אנו מזמינים את האושפיזין – האורחים הקדושים – לסוכה – "אורחים" בדיוק מפני שהם הצד הנעלה שלנו, הפנים הלא-רגילים של עצמנו. על יד כך שאנו עוזבים את בתינו, אנו יוצרים את הזמן ואת המרחב להרהר בחיינו.   באנגלית – to reflect. לעשות זאת היא להסתכל בהשתקפויות של עצמנו במראה. אכן במשך רגע אחד בשנת 2001, אמריקאים רבים עצרו כדי לשאול את עצמם את השאלה: "מדוע המחבלים הללו שונאים אותנו? האם עשינו משהו כדי להביא על עצמנו שנאה כזו?" אולם  ממשלת ארה"ב פעלה מייד לשנות את השאלה לשאלה אחרת: "כיצד יכלו המחבלים להעיז לשנוא אותנו?!" ומייד נתנה גם תשובה: "מפני שאנו בני חורין והם שונאים חירות". האם נוכל להעלות על דעתנו נשיא אמריקאי נואם בפני הקונגרס כך: "במשך 40 יום ממשלתכם לא תנקוט בפעולה כלשהי מלבד לאסוף ממצאים על מי שביצע את הרצח ההמוני הזה.   אנו מעודדים את כל האמריקאים להתאסף בסוכות בכל המקומות בהם נוכל לבחון את הרקמה הפתוחה בינינו לבין שאר העולם, בין האנושות לבין שאר החיים עלי כדור הארץ. אנו דוחקים בכולם להרהר על חיינו. "אנו מזמינים לא רק אלה שמרחוק למדו על האסלאם אלא אמריקאים ואחרים שהם בעצמם מוסלמים, לדבר עם כולנו בתוך הסוכות. "אנו מזמינים את מי שחי בשכונות העוני מלאות הייאוש ובצריפים מוכי הרעב בעולם, שלמדו לצד האזרחים המושפלים, הכועסים, של העתיד במדינות הצולעות שמהוות כמחצית מהעולם, לדבר איתנו בתוך הסוכות. להרהר יחד איתנו."   אנו יכולים לדמיין את הנאום הזה, אבל בשנת 2001 לא יכולנו לצפות לדבר דומה מממשלת ארה"ב. כי בנינו תרבות שיש בה כה מעט מקום לסוכה של התבוננות וקבלה של רעיונות חדשים ולא נוחים, לסוכה של פגיעות וחוסר נוחות פיזית.... מנהיגינו הגיבו לפגיעות שלנו על ידי ניסיון נוקשה יותר להפוך את עצמנו לבלתי-פגיעים. אולם בעולם פגיע, הדבר דורש עוד ועוד עוצמה וזעם, עוד ועוד כפיה, עוד ועוד אלימות – בבית כמו גם מעבר לים.   מה משמעות ההכרה שכולנו חיים בסוכות פגיעות? הנה כמה דוגמאות: האם נוכל ללמד את ילדינו את התורה, הנביאים, שיר השירים, התלמוד, הברית החדשה, הקוראן, האופאנישאד, תורות הבודהה, מרטין לותר קינג, גנדי – כאוצרות של חכמה – ולפעמים גם סכנה גדולה – החיוניים לעולם לא פחות מאפלטון, דרווין ואיינשטיין? האם נוכל ללמוד לראות את הסכנות בתורות "שלנו" ולא רק של "אחרים"? האם נוכל ללמוד לחזק את אותם אלמנטים במסורות הקוראים לאי-אלימות, במקום מסעות צלב עתירי דם וג'יהאדים ומלחמות קודש לארצות קדושות?   במקום רק להשמיע משאלות, האם נוכל להתעקש לעשות מעשים: לחזק את בית המשפט הבינלאומי ולהרחיב את השיפוט שלו למקרים של טרור בינלאומי? ליצור שלום בין ישראל בטוחה ופלסטין בר-קיימא? להתחלק בשפע בין העולם הרעב לבין העולם השמן-מדי? להתחלק בפירוק נשק בין מדינות עם מחבלים מתאבדים ואלה עם נשק להשמדה המונית? ללמוד לנשום לרווחה במקום לחנוק את כדור הארץ עם גזים של השממה המונית?   לא כל דרישה של העניים והמוחלשים לגיטימית רק בגלל שהיא ביטוי של כאב. אולם האם נוכל לפתוח את אזני לבנו לשאול: האם תרמנו בעצמנו ליצירת הכאב? האם נוכל לפעול להקל עליו? האם נוכל ליצור לעצמנו סוכה בזמן, סוכה של התבוננות והתחדשות, תוך הכרה בסוכה של מרחב פגיע בו אנו חיים באמת? האם נוכל כל שנה להשתמש בימים סביב 9.11 להתאסף לחשבון נפש? האם נוכל להתאסף ביראה במקום פחד, להתאבל על מה שקורע את העולם, ללמוד מה אורג את העולם יחד?   הבחירה בפנינו רחבה מפוליטיקה, עמוקה מצדקה. האם אנו רואים בעולם בעיקר רכוש שיש לשלוט עליו, מוגדר על ידי חומות וגדרות שיש לבנות גבוה יותר ויותר, עבה וחזק יותר ויותר; או עשוי בעיקר מארג פתוח של חמלה וחיבורים, סוכה פתוחה ליד סוכה פתוחה.   לא משנה מה נבנה במקום בו עמדו מגדלי התאומים, אמריקה והעולם יחיו בסוכה רעועה, מתנועעת, חדירה למים וקור. התקווה באה מהעלאת אמת זו לנגד עינינו. כולנו צריכים לפרוש מעלינו את סוכת השלום."

הרב ארתור ווסקאו, מתוך האתר: http://www.shalomctr.org תרגום לעברית: דבי גולן
© זכויות יוצרים שמורות ל http://www.shalomctr.org

מתוך אתר מדרשת דף מקורות