חברים לדרך

שהות. השתהות. השתאות.

ענבל לויטה

מאמר לגיליון פרשת בהר בנושא שמיטה וקורונה

מאמר של ענבל לויטה על נוכחות ושלום עם הטבע

ענבל לויטה

 

שהות. השתהות. השתאות.

 

ענבל לויטה

 

דורית שוכבת, נשענת על גזע אורן. מאזן יושב על סלע. אין כאן אף אחד, גם לא במרחקים. השקט בו הם נתונים עכשיו, בהתבודדות, משתלב בשקט שמסביבנו. יש רוח, למרות החום הכבד. ציקצוק הציקדות. צמרות האורנים נעות ברוח. השדות הצהובים קצורים. האלה נדיבה, מצלה עלינו ומכנסת אותנו תחת נופה הרחב. ההתבודדות בה הם נתונים מאפשרת להם התמלאות והתרוקנות בו זמנית. זו וונטילציה שמחדשת כוחות חיים. היא חוויה טרנספורמטיבית, וערכה כה גדול דווקא משום שהיא אינה כרוכה בשום מאמץ. "למקום שאני אוהב שם רגליי מוליכות אותי" אמר הלל הזקן, ואנחנו, בשיטת "המקום", עושים כדבריו. מקשיבים אל הלב ומניחים לרגליים לשאת אותנו אל המקום הנכון.

זה מרגש. פשוט. מרפא. זה מלמד אותנו על דיוק, על הקשבה, על מציאת המקום בו הלב והרגליים נהיים אחד, שלמים ומשלימים זה את זה. כך אנו מעניקים לעצמנו שהות והשתהות. לרובנו חסר זמן ביממה, המשאב הנחוץ ביותר והחסר ביותר לרוב האנשים הוא הזמן. פתאום, משום מקום, ללא תכנון או הכנה לכולנו נהיה יותר זמן מאי פעם עם פרוץ הקורונה. באין שגרת עבודה המבקשת מאתנו לדחוס עולם ומלואו בכל יום נתון, למדנו על יקיצה טבעית. על קצב חיים אחר מהמוכר. על התנהלות איטית, פנימית, מצומצמת. ולא נותר לנו אלא להשתהות, שכן כל האצה לא הייתה אפשרית.

בבת אחת נאלצנו לעצור, להתמהמה, לחכות מבלי לדעת למה בדיוק או עד מתי. ואיך מוצאים את המקום הנכון, הנושם, בתוך מציאות שכזו?! רבים דיווחו על איכות חיים שעלתה. על זמן משפחתי של קרבה. על שינה איכותית יותר. על רוגע נפשי, למרות המציאות שמספרת על איום בו נתונים כולנו. ההשתהות כמוה כנשימה. וכשאנחנו נושמים עמוק, אנחנו חיים באמת. לא "על יד", לא בריצה ממהרת שמונעת מאתנו להבחין בפרטים הקטנים. מתוך וויתור על מטרה, תפקוד, תוכן, מאמץ ואקטיביות אנחנו פותחים מרחב שקט. בזכות ההשתהות אנחנו מבטלים מרחק בין אובייקט לסובייקט, ליצירת אחדות הכוללת את הכל. בכל פעם שתשתהו במקום לנוע, תוכלו להעלות מיומנות של התמזגות, הקשבה ושקט פנימי. כל אלו יוכלו לעמוד לרשותכם על מנת לחוות את האחדות במקום את הנפרדות. זו שהאמנו בה, כשחשבנו שאנחנו נפרדים מן הטבע. זו שהאמנו בה כשהנחנו שאנו נפרדים זה מזה. המציאות החדשה שהתגלתה באמצעות המגפה, נתנה לנו לראות את פוטנציאל ההדבקה העצום הטמון בכולנו.

אנחנו יכולים להדביק אחרים בהתלהבות ובשמחה שלנו, באותה מידה שנדביק במחלות או בייאוש. באין גבולות בין מדינה למדינה, ובין אדם לאדם הסתבר שמעל לכל ספק הנגיף אינו מבחין בהפרדות מדומות. עלינו ללמוד את האחדות הקושרת אותנו אל גורל משותף. לחיים הכוללים התחשבות ומחשבה בזולת ובסביבה. באמצעות ההשתהות נוכל למנוע פעולה מהירה חסרת מודעות לתוצאות מעשינו על זולתנו ועל סביבתנו. וככל שנשתהה נגלוש, מבלי משים, להשתאות. לתחושה העמוקה כמה פלאית מציאות חיינו. בבהירות יתגלה המארג החובק אדם ואדמה לכדי שלמות. נפעמים נבחין במה שהעין לא ראתה והלב לא הרגיש. בצניחתו האיטית של העלה היבש אל האדמה. בחילופי הצבעים בגפן המטפסת על קיר הבית. באור השחר שעולה מתוך שמי הלילה ובמקצב המסתורי בו נעים הכוכבים. רק מבט שקט יוכל להבחין בכל אלה. זה הממהר יתקשה לפנות מקום בתוכו לכל הדקויות הסמויות.

"חסרות לי עצירות כדי להיות במהות", אמר לי מורה המלמד בחטיבת ביניים. לכולנו חסרות עצירות כדי להיות במהות. זו הנורמה שתחזקנו כולנו. כעת קיבלנו הצצה לאלטרנטיבה בה התנסינו בפועל בחודשיים האחרונים. ואיך נוכל לשמור על עצירות שכאלה, גם כשנחזור לפעילות מלאה? הקורונה כמוה כשוטר קפדן המונע כל התנגדות או סטייה. האם נוכל לוותר על משטור לטובת משמעת פנימית? ההשתהות וההתבודדות הם נתיבים העומדים לרשות כל אחד מאתנו. פעם בכמה זמן לעצור.

לאדמה יש מחזוריות של שמיטה אחת לשבע שנים. לשבת יש ריתמוס קבוע אחרי כל שישה ימי מעשה. ואנחנו?!

אל תחכו למחלה או למשבר הבא. אחת לכמה זמן עשו כמו הלל הזקן, "למקום אשר אני אוהב, שם רגליי מוליכות אותי". וודאו שהלב שלכם פתוח. שהפה שלכם סגור. ולכו בעקבות הרגליים. הן יוליכו אתכם למקום שלכם, למקום הנכון.

מחכה לכם שם ההשתאות במלוא פשטותה וגדולתה.  

המהות תתגלה מתוך העצירה שמולידה יצירה. המנוחה תטעין ותמלא את הבאר, להמשך שאיבה של מים חיים.

 

 

 

שיטת "המקום" (2005) הינה פרויקט שלום המבקש להתוות דרך לדיאלוג תרבותי, אמוני וסביבתי באמצעות הטבע המקומי. כחלק מהשיטה התקיים מחקר במהלך 13 שנים על חוכמתם של 52 צמחי בר המוזכרים במקורות היהודיים. ידע זה נמצא כעת בתהליך הוצאה לאור בספר "חוכמת הצמחים".

שיטת "המקום" שואפת ליצור קשר בין כולנו לבין האדמה עליה אנו מתהלכים, בבחינת ההכרה כי נצטווינו "לעבדה ולשמרה", ולא לנהוג כבעליה מתוך אדנות וניצול.

היום, אולי יותר מאי פעם, שלום בין האדם לאדמה הוא צו השעה. נזקים אקולוגיים ואיכות חיים נמוכה בשל מתח עצום וגירויים בלתי פוסקים מרחיקים אותנו מהשלום הפנימי, ומשכיחים מאתנו את אחריותנו האישית והסביבתית. עלינו לארוג מארג עשיר ומגוון שיכיל ויכבד את כל היש והקיים בענווה ובהבנה שיש מקום לכולם.

אדם. אדמה. שלום.

 

לקריאה נוספת: www.ha-macom.com

דף הפייסבוק שיטת "המקום".