חברים לדרך

שנת השמיטה כמודל של משמריות יהודית

Einat Kramer

"לעבדה ולשמרה" אחת לשבע שנים  
שנת השמיטה כמודל  של "משמריות" יהודית

עינט קרמר 

 וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמרה" (בראשית ב 15)
 

תיאורי בריאת האדם בספר בראשית מהווים בסיס לתפיסת עולם אקו-תיאולוגית (סביבתית-דתית) הנקראת Stewardship, או בתרגומה העברי "משמריות". תפיסה זו נוגעת במערכת היחסים בין המין האנושי, האל ועולם הטבע, וקוראת לאדם לגלות אחריות בהתנהלותו בעולם, מתוך מחוייבות לבורא עולם - הבעלים האמיתי של הבריאה. בעשורים האחרונים "זלג" המושג אל עולם התוכן הסביבתי-מדעי, שם משמריות מוגדרת בתצורתה המעשית - עיצוב פעיל של דרך חיים חברתית – סביבתית המשפרת את עמידות המערכת האקולוגית ומקדמת את רווחת האדם.

תיאולוגיה של משמריות במעגל המשמעות האוניברסלי  - אל-אדם-אדמה 

סיפור הבריאה בפרק הראשון של ספר בראשית מציג את האדם כשיאה של הבריאה. האדם בפרק זה נברא (זכר ונקבה יחדיו) "בצלם אלוהים" (שם, 27), ומייד עם בריאתו הוא מבורך על ידי האל "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ..." (שם, 28). בסיפור הבריאה השני, בפרק ב, נברא האדם כחלק מן הבריאה כדי למלא צורך מסוים בה: "וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה" (בראשית ב 5). מייד עם בריאתו נשלח האדם לגן ה' – גן עדן "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (שם, 15) – כלומר לפעול באופן אקטיבי ופסיבי כאחד לשם שגשוגו של הגן. בפרק זה האדם לא מקבל ברכה כי אם ציווי, המחזיק גם הוא תודעה של עשייה אקטיבית מחד גיסא ושל ריסון פסיבי מאידך גיסא: "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" (שם, 16). שילוב שני פרקים אלו מעמיד בפנינו דמות אדם מורכבת: אדון העולם – שליט וכובש, אך גם משרת הבריאה – עובד ושומר; נהנה מטוב העולם, אך פועל מתוך ריסון והתאפקות בתוכו.ד"ר דניאל שליט, פילוסוף יהודי- סביבתי, מסביר את שני תיאורי בריאת האדם, כחלק מתפיסת עולם יהודית בה  האדם הינו חלק מהטבע, אך בעל תפקיד מיוחד בתוכו המייחד אותו משאר הבריאה:    "האדם מופיע בפרק א' כחלק משרשרת הבריאה, כיצור שנברא במחצית השניה של יום הששי. אפילו יום     מיוחד לא הוקצה לו… מאידך, מופיעה באותו פרק א' עצמו יצירת האדם כמאמר חגיגי מיוחד… כלומר: 

 "אמנם מבחינה גופנית אין הוא אלא אחד היצורים בשרשרת הבריאה; אבל מבחינת סגולתו     המיוחדת -     הוא חפשי משרשרת הבריאה ועומד מול הבריאה, כיוצר וכמנהיג. פרדוקס… הרי ברצונו ובבחירתו של     האדם הוא יכול ואמור להעביר את מרכז הכובד אל קומות עליונות יותר, ורק מתוך אחריות כלפיהן - לפעול     בטבע".
 
תפיסה זו רואה באדם מעין אפוטרופוס, שמונה לתפקיד של שמירת העולם ופיתוחו כאחד. הרב זקס מסביר בספרו "לכבוד השוני" את פסוקי הראשית שהבאנו, כדגם מכונן של תפיסת המשמריות: 

"לעובדה ולשומרה". שני הפעלים הללו רבי משמעות. "לעובדה" – כלומר לשרת אותה. האדם הוא אדון הטבע אבל גם משרתו. ואילו הפועל "שמר" משמש לתאר את אחריותו של מי שמפקידים בהשגחתו רכוש שאינו שייך לו. עליו להקפיד על ערנות ומוטלת עליו האחריות לנזקים שאירעו בשל רשלנותו. צמד המילים "לעובדה ולשומרה" הוא אולי ההגדרה הקולעת ביותר לאחריותו של האדם כלפי הטבע לפי תפיסתה של התורה. אנחנו איננו הבעלים של הטבע "לה' הארץ ומלואה" אנחנו רק נאמניו – בשמו של אלוהים שיצר אותו ושהוא בעליו, ולמען דורות העתיד."

לסיכום ניתן לומר, כי פרקי הבריאה בבראשית בונים תפיסת עולם של משמריות דתית־יהודית – תובנה של מקומנו בעולם כחברים בעולם הטבע שהם גם "נאמניו" של האל לשמירה עליו ולטיפוחו מתוך מחויבות מוסרית עמוקה. 

 תיאולוגיה של משמריות במעגל פרקטיקולרי -  תורה-עם-ארץ   

תיאורי ארץ ישראל בתורה ובפרט המצוות התלויות בארץ, מציגים בפנינו קשר חי בין האל, האדם והאדמה. עם זאת, בניגוד לסיפורי הראשית, בהם הקשר הייחודי בין האדם לאדמה הוביל לקללת האדמה על מעשי האדם, קדושתה של הארץ לא תלויה במעשי בני ישראל, אלא ההיפך הוא הנכון -   אם עם ישראל לא יחיו חיים "ראויים" על פני האדמה, ה' יחסום את השמים וימנע מהם גשם והאדמה תמנע מהם את יבולה.  רעיון זה נמשך כחוט השני גם בדברי הנביאים, המאיימים על העם בגלות אם לא יקיימו את הנחיות התורה, או לחילופין מבטיחים כי אם יפעלו לרצון האל, הארץ תניב את יבולה בשפע.

וומהי אותה דרך חיים הנדרשת מהעם? לצד ההנחיות הדתיות והמוסריות הנדרשות לחיים בארץ, ישנו במקרא פירוט של "המצוות התלויות בארץ" – אוסף הנחיות לבעלי האדמה לגבי הדרך הנכונה ליהנות מטובה. בהנחיות אלו בולטת התפיסה כי הדרך הנכונה ליהנות מן היבול הינה תוך דאגה ושיתוף של חלשי החברה והמשמשים בקודש. בשלב העבודה, על החקלאי לשבות אחת לשבוע (שבת) ולאפשר לעצמו, למשפחתו ולחלשי החברה העובדים מולו לנוח, כמו גם לבעלי החיים המשרתים אותו; אחת לשבע שנים (שמיטה) על בעל הקרקע "לנטוש" את האדמה ולאפשר לאדמה להשתקם ולחלשי החברה (ולבעלי החיים) לחלוק עמו את המזון שגדל באורח טבעי; בשש שנות המעשה, בהן החקלאי נהנה מפירות אדמתו, עליו להשאיר חלק משדהו המעובד לא נגוע ולאפשר לעניים לקצור את החיטה לתועלתם (פאה), להפריש להם את היבול הנופל מידיו בעת הקציר (לקט) ואת האלומות ששכח בשדה לאחר הקציר (שכחה); עם סיום הקציר או קטיף הפירות על בעל האדמה להפריש חלקים מהיבול לכהנים (תרומה), ללוויים המשמשים כמורי העם (מעשר ראשון), לחלשי החברה (מעשר עני) או לאכול בירושלים עם כל העם בטהרה (מעשר שני); לאחר כל אלו כמובן לשתף את העניים בשפע על ידי הזמנתם לסעודות שבת וחג ומצוות צדקה. 

ומהי אותה דרך חיים הנדרשת מהעם? לצד ההנחיות הדתיות והמוסריות הנדרשות לחיים בארץ, ישנו במקרא פירוט של "המצוות התלויות בארץ" – אוסף הנחיות לבעלי האדמה לגבי הדרך הנכונה ליהנות מטובה. בהנחיות אלו בולטת התפיסה כי הדרך הנכונה ליהנות מן היבול הינה תוך דאגה ושיתוף של חלשי החברה והמשמשים בקודש. בשלב העבודה, על החקלאי לשבות אחת לשבוע (שבת) ולאפשר לעצמו, למשפחתו ולחלשי החברה העובדים מולו לנוח, כמו גם לבעלי החיים המשרתים אותו; אחת לשבע שנים (שמיטה) על בעל הקרקע "לנטוש" את האדמה ולאפשר לאדמה להשתקם ולחלשי החברה (ולבעלי החיים) לחלוק עמו את המזון שגדל באורח טבעי; בשש שנות המעשה, בהן החקלאי נהנה מפירות אדמתו, עליו להשאיר חלק משדהו המעובד לא נגוע ולאפשר לעניים לקצור את החיטה לתועלתם (פאה), להפריש להם את היבול הנופל מידיו בעת הקציר (לקט) ואת האלומות ששכח בשדה לאחר הקציר (שכחה); עם סיום הקציר או קטיף הפירות על בעל האדמה להפריש חלקים מהיבול לכהנים (תרומה), ללוויים המשמשים כמורי העם (מעשר ראשון), לחלשי החברה (מעשר עני) או לאכול בירושלים עם כל העם בטהרה (מעשר שני); לאחר כל אלו כמובן לשתף את העניים בשפע על ידי הזמנתם לסעודות שבת וחג ומצוות צדקה. 

מצוות אלו מראות כי מעכל ההתייחסות תורה-עם-ארץ מבוסס על תפיסת משמריות ייחודית, הקושרת בין שלושת רכיביו- הארץ היא ארצו של האל, עם ישראל הוא העם של האל ושניהם מחוייבים לו באופן ישיר. מתוך כך על העם להתייחס אל הארץ בהוגנות ומתוך הבנת מעמדה הייחודי, ואם יעשו זאת היא תרעיף עליהם מטובה ותצמיח שפע, שעליהם להקפיד שיגיע אל כל חלקי החברה.  למעשה מדובר בתפיסה רדיקלית הקושרת בין שגשוג החברה ושגשוג הסביבה מתוך תפיסה מוסרית ורוחנית עמוקה ותוך תרגום רעיונות אלו לאורח חיים קהילתי רחב ומקיף. 

המצווה שאולי מדגימה באופן המפורש ביותר את ייחודיות תפיסת המשמריות היהודית, הינה מצוות השמיטה

מצוות השמיטה כמימוש של רעיון המשמריות במציאות

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁהבְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה' "(ויקרא כה 5)

מצוות השמיטה מבקשת מהחקלאי החי בארץ ישראל "לשמוט" את אדמתו אחת לשבע שנים, לחדול מעיבודה ולאפשר לה לשמור שבת – "ושבתה הארץ שבת לה'" . האדמה מצידה, מזמינה ל"שולחן השבת" שלה את כל מי שחי עליה- " וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל" (ויקרא כה 6-7). בשנה זו פירות האדמה עצמם נחשבים קדושים, ואסור לסחור בהם בכמויות, דבר המבטל באופן סמלי את יתרון העסקי ואת יתרון האדם על פני החיות, ובכך מחזיר אותנו לתודעת גן עדן. קיום מצוות השמיטה נחשב במקרא כתנאי הכרחי לחיים בארץ ישראל, ואם העם לא יאפשר לארץ לשבות הוא יצא לגלות ו" אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ… כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ…" (ויקרא כו, 34-43).  

ר' שמשון רפאל הירש, מדגיש במצוות השמיטה את תפיסת היסוד של המשמריות:

"בקיום מצוות השמיטה מודיעה אומה שלימה על עולם כי ארצה לה', והוא אדונה האחד והיחיד והאמיתי; בשנה השביעית היא מושכת את ידה מלהשתמש בזכות בעלותה על האדמה, וברגש של כניעה היא מחזירה את אדמתה לאדון הארץ. בעשותה כן היא מכריזה על עצמה כעל "גרים ותושבים" על אדמתה שלה, ומיד ירכינו גאים ראשם… עתה ינהגו דרך חסד ואהבה בגרים ובעניים, וגם חיית השדה תיחשב כיצור בעל זכויות, כי אכן אחת היא אדמת ה', שעליה כולם יושבים יחד"

הרב שג"ר, רב, מחנך ואיש רוח, מסביר את הרדיקליות של שנת השמיטה:

"ביסודו של דבר מצווה סוציאלית של צדק ושוויון כלכלי וחברתי. ערכי השוויון והחירות הינם הליבה של מצוות אלו, ומשום כך הם הסממנים המובהקים למצבו של העם בארצו. אלא שלא כבעולם הערכים המודרני, הבסיס של מערכת היחסים החברתית המוסרית בתורה הינו הקדושה. השמיטה מכוננת שוויון, מקיף אף יותר משוויון סוציאלי. ניתן לומר שהוא מגיע לרמה אקולוגית....תארו לכם שותפות בין האיכר לבהמתו, לשניהם זכות הנאה שווה מפירות האדמה. הרדיקליות של מצוות השמיטה כמעט בלתי נתפסת. הווי אומר, שהקדושה של הארץ פירושה צדק ושוויון בבעלות עליה ובשימוש בה."

לפי הרב שג"ר, קדושת הארץ פירושה צדק ושוויון בבעלות עליה ובשימוש בה, והיא באה לידי ביטוי בצורה המובהקת ביותר בשנת השמיטה. הרב רימון, מורה הלכה בן ימינו, מסביר את מהות מצוות השמיטה, כביטוי ממשי של תפיסת המשמריות ומקשר אותה לאיסור להשחית שום דבר בעולמנו: 

"אנשים אינם עוסקים בבעלות ובתחרות וכך מתעורר הצד האלוקי והרוחני שיש בכל אחד… אין לך תחושת בעלות גדולה יותר, מאשר היכולת להרוס. לכן בשנת השמיטה אסור לאדם להרוס את הפירות, כי אין הוא הבעלים של הפירות...שנת השמיטה תלמד את האדם שלמעשה בכל השנים אין הוא הבעלים האמיתי. זהו המוקד של איסור ״בל תשחית״: אסור לך להשחית כי אינך הבעלים."

מתוך כל אלו ניתן לראות כי מצוות השמיטה מהווה מימוש של תפיסת המשמריות כמו גם מחוללת אותה, בכך שהיא מנכיחה את התפיסה התיאולוגית במציאות ומסייעת בבניית חברת שיכולה לממש אותה:

מבחינה מעשית: מצוות השמיטה הובילה לכך שהחברה התנהלה במחזורים של "לעבדה" - הנאה מטוב הארץ, ו"לשמרה" - עצירה ומתן אפשרות למחזורים הטבעיים לפעול ללא התערבות האדם. מבחינה תרבותית: החברה שקיימה מדי שבע שנים שנת שמיטה היתה צריכה להיות חברה צנועה, המבוססת על ערכים של ריסון והתאפקות, ועם מנגנונים נרחבים של צדק וערבות הדדית על מנת לעמוד ב"קטסטרופה" של מחסור במזון אחת לשבע שנים; מבחינה תיאולוגית: הרעיון המרכזי של משמריות יהודית - שלא מסתפק בהבנה כללית רעיונית אלא מייצר מערכת פרטיקולרית של קשרים ומחויבויות בין עם ישראל, ארץ ישראל והאל, הבאה לידי ביטוי דרך תורת ישראל והכל בהשראת תפקיד האדם בגן העדן.  

בימים ההם בזמן הזה – שנת השמיטה כהזדמנות 

בשנים האחרונות מתחיל מהלך, שמגיע מהשטח ומובל על ידי חקלאים, אנשי רוח, ארגונים חברתיים ורבנים כאחד, המבקשים לממש את ערכי השמיטה בחברה הישראלית, תחת הכותרת הרחבה "שמיטה ישראלית". יהי רצון ובשנת השמיטה הקרבה, שנת תשפ"ב (2021-2022), יתקיים ולו מעט מהפוטנציאל ששנת השמיטה מזמנת לנו. 

עינט קרמר היא מייסדת טבע עברי ושמיטה ישראלית, דוקטורנטית החוקרת דתיות וסביבתנות, והמנהלת החינוכית של ארגון השומר החדש