אקולוגיה מירושלים

דניאל שליט

תוך כדי קריאה בספרות אקולוגית, עלה בדעתי, שתרומה ראשונה מכיוון עם ישראל לנושא האקולוגיה, יכלה להיות עצם הניסוח, הסידור, הגיבוש, הריכוז של הבעיה

אקולוגיה מירושלים


פורסם לראשונה ב"נקודה", גליון 183, טבת-שבט תשנ"ה, דצמבר 1994

ט"ו בשבט, חג הארץ, הנטיעות, הפירות - ראוי להפוך בימינו ליום-לימוד שנתי לאקולוגיה. לפני כשנה, בכסלו תשנ"ד, נערך בירושלים הכינוס הל"ט למחשבה יהודית . נושא הכינוס היה "אקולוגיה ויהדות" - ברוח השנה שעברה, שהיתה "שנת האקולוגיה" במערכת החינוך. שנה חלפה, שנה באה, ובמערכת החינוך כבר לא שנת האקולוגיה, אלא שנת תהליך השלום... ומה על האקולוגיה? הבעייה נעלמה? למותר לומר, שהיא מחריפה והולכת.

 

* * *

הרעיון המרכזי באותו הכנס היה, שעל הקשר בין האקולוגיה ליהדות אפשר וצריך לדבר לא רק בסגנון של "גם ליהדות יש משהו לומר בעניין זה", וגם לא בגישה של "כבר חז"ל אמרו דברים מעניינים בעניינים אקולוגיים", אלא - שדווקא בימינו, בהקשר ההיפר-טכנולוגי המודרני, יש לעם ישראל לומר דברים ייחודיים, שהם בגדר מפתח לבעייה. הדברים הבאים נאמרו באותו כנס.

חלק א: מבט לסביבה

האקולוגיה והרב-תחומיות

תוך כדי קריאה בספרות אקולוגית, עלה בדעתי, שתרומה ראשונה מכיוון עם ישראל לנושא האקולוגיה, יכלה להיות עצם הניסוח, הסידור, הגיבוש, הריכוז של הבעיה. כי הבעיה כיום מפוזרת בעשרות שטחי-התמחות. אפילו בספריות אוניברסיטאיות קשה למצוא את הנושא מרוכז תחת הכותרת "אקולוגיה". ולא במקרה: האקולוגיה היא השטח ה"רב-תחומי" המובהק, ומבחינה זאת היא מבליטה את בעיית הפיצול, המידור, ההתמחות, הדיפרנציאציה - של התרבות המערבית.

היום מודים כבר הכל בצורך ברב-תחומיות. בכל מקום נוסדים מכונים ומתקיימית כנסים רב-תחומיים. אלא שקל הדבר להכריז עליו מלעשותו. שכן לא מספיק לאסוף מומחים בתחומיהם ולהניח להם להרצות על במה אחת. רוב הסיכויים הם, שאם גם יישארו המרצים באולם לשמוע איש את הרצאת רעהו (מה שלרוב אינו קורה) - לא ישמעו איש את שפתו הטכנית של רעהו. לא מספיק גם להדפיס את כל דברי הכנס בכרך אחד, וגם לא לאחסן אותם במאגר-נתונים אחד. מה שדרוש הוא היפוך כיוון הפעילות כולה, מאנליזה לתפיסת השלם, ולזה דרוש כשרון אחר לגמרי.

ה"כשרון" הטבעי של התרבות המערבית (ושל השכל הרציונאלי בכלל) הוא האנאליזה, החלוקה ליחידות-יסוד. (אכן, לכאורה עוסקת התרבות המערבית גם בפעולה המשלימה של הרכבה, של סינתיזה, אבל זה רק במובן המצומצם של הרכבת ה"לגו" מאותם מרכיבים שהושגו באנליזה, ומה שהלך לאיבוד באנליזה - נעלם). ואילו הכיוון ההפוך, הדרוש כעת, הוא, כאמור, האיחוד; הכרת מגוון המערכות שכל מדע מציג בתחומו - כאברים של שלם אורגאני, העומד מעבר להם; ואז, מיקום כל אחת מן המערכות במערכת-העל השלמה. מיקום פירושו - הבחנה בין מרכזי לצדדי, בין עיקרי ושולי - במסגרת השלם.

והנה לעם ישראל יש המורשת, הנטייה והסגולה לראות את הבריאה כולה כשלם, ולהבחין בו בין מרכז לבין שוליים, בין עיקר לטפל. אמנם גם למזרח הרחוק יש ראייה הוליסטית, אבל הראיה הישראלית היא של שלם מובנה, מדוייק ומגמתי. רק מנקודת המבט של מבנה שלם כזה אפשר להציג את הפגמים ואת ההשחתות החלות בו. השיבוש מוגדר רק על-ידי התקינות.

תמונת העולם של היהדות היא של דומם, צומח וחי, שהם סולם עולה ומגמתי אשר בקצהו העליון עומד האדם. לאדם, כפי שנראה להלן, יש חופש מסויים מן השרשרת הטבעית, אבל זאת לא כעובדה סתמית, אלא לשם תפקיד - כדי "לגמור" את הבריאה, כלומר, כדי להעלות את הטבע הנתון, על ידי עבודתו ויצירתו - לשלב של "גימור". התפקיד הזה מתגלה גם ברמת המחשבה - בה בונה האדם, מנתוני הטבע, עולמות של מחשבה ומדע; וגם ברמה המעשית-טכנית, בה הוא בונה בפועל-ממש עולם מעשה-ידיו.

והנה, כאן עולה השאלה אם "יגמור" האדם את הבריאה - בדרך נכונה; אם יבנה או יהרוס, יוסיף שלמות או יביא נזק. ההצלחה או הכשלון מתחילים בתפיסה, בהבנת-העולם, ונגמרים ברמה המעשית-טכנית. וכפי שנראה להלן, אם המדע שבנה האדם ברמה ההכרתית שלו הוא חמרני-פיסיקלי בלבד, מדע התופס את העולם כמצבור סתמי של חלקיקים וכוחות, הרי גם שימושו בטכנולוגיה יהיה בדרך של התערבות חסרת-מעצורים בטבע, בבריאה - והרי לנו הבעייה האקולוגית.

משאבים, אנרגיה, פסולת

מוטב להתחיל כל הצגה של הבעייה מן הרמה הטכנולוגית, שכן שם מופיעות הבעיות כלוחצות וכמטרידות ביותר. בפעילותו הטכנית משתמש האדם בטבע כבאוצר בלתי מוגבל של "משאבים": מים, אדמה, אויר, מתכות, יערות; המשאבים עוברים תהליכי-עיבוד ואלה צורכים אנרגיה; ואילו בסוף התהליך יוצאים ממנו מצד אחד - "מוצרים", ומצד שני - פסולת.

והשאלות הן:

האם יש גבול למשאבים, האם ניתן לשאוב מהם בקצב הנוכחי עד אין-קץ?

האם יש גבול לאוצרות האנרגיה?

מה נעשה בפסולת?

המתריעים אומרים: המשאבים - מוגבלים וניצולם מתגבר. מה שנוגע לאנרגייה - אנרגיית הנפט הולכת ואוזלת, האנרגיה הגרעינית מסוכנת ומזהמת; ומה שנוגע לפסולת - הרי היא הולכת ומרעילה את כדור הארץ. אוכלוסיית הכדור מתעצמת; העשירים זוללים ומזהמים, העניים מתרבים, וקשה לדעת מאין יבוא מפנה משמעותי.

הפסולת, למשל

הידועה בין הבעיות היא בעיית הפסולת.

הפסולת שמייצר האדם - פיסית, כימית, רדיואקטיבית - חוזרת ומתפזרת בכל שלבי-ההויה המכינים את האדם: בדומם, בצומח ובחי.

הדומם - הלא הוא היבשה, הים, האויר, ומרחב הקרינות האופף אותנו (המקבילים ל"יסודות" שמנו הקדמונים - העפר, המים, האויר והאש). בכל אלה מתפשט זיהום פיסי, זיהום כימי, זיהום רדיואקטיבי.

עד כאן - ממלכת הדומם; אבל מממלכת הדומם יונקת ונבנית ממלכת הצומח, וממנה ניזונה ממלכת החי; ואילו האדם ניזון ונבנה מכל שלש הממלכות. לכן, אם יש זיהום באחת מן השכבות שלפני האדם - הרי הוא עולה ומפעפע ישירות אליו, הן כמזון ומשקה, והן כקרינה ישירה.

אבל כשם שטעות היא לתפוס את הבעייה האקולוגית כבעית טבע ונוף, או כבעיית החור באוזון - כך טעות היא לראות אותה רק כבעיית פסולת וזיהום.

האדם מסכן את סביבתו גם כאשר הוא מתערב במבנה של סביבתו בעוד אין לו תפיסה שלמה שלה. התפיסה המדעית שואבת את כל עצמתה מכך שהיא מפרקת, כאמור לעיל, את המציאות לרכיבים, ובונה אותם מחדש כמערכות מעשה-ידי-אדם. אבל המבנה האמיתי של הטבע הוא זה של מערכות אורגניות, שבהם כל רמה היא שלם בפני עצמו. את המבנה הזה אין אנו מבינים, וכנראה שלעולם לא נבין אותו עד סופו בשיטה האנליטית.

יחד עם זאת נותנת עמדת המערב לאדם רשות להתערב במבנים רגישים אלה באופן מסיבי, באופן שמערכות הריפוי וההשלמה הטבעיות אינן יכולות לעמוד בקצב ההרס. כבר האדמה הפוריה, למשל, היא בעלת מבנה מדויק, שהתהווה במשך אלפי שנים; ובודאי ככל שאנו עולים בסולם החיים, המבנים הם יותר ויותר עדינים, וההתערבות בהם עלולה ליצור שיבושים ונזקים. בעיית הזיהום הפיסי והכימי ידועה; אבל גם ברמה הביולוגית, תוך כדי עבודה בביו-טכנולוגיה עלול להיווצר בעין "זיהום ביולוגי", כלומר, נשורת כלשהי של מיני וירוסים, פאגים, קטעי חומר גנטי, שאין לחזות מראש את תפוצתם והשפעתם.

כל הנזקים האלה עולים ומתרכזים באדם ובבריאותו. אמנם, האדם בימינו נתון לנזקים גדולים וקשים מאלה, שכן עד כאן דיברנו רק על רמת הטבע (דומם, צומח, חי). ואילו האדם, ברמתו האנושית, מייצר גם שיבושים רגשיים, מוסריים ומחשבתיים, החוזרים ותוקפים אותו. אבל די בנזקים הגופניים כדי להדגים מיפוי שיטתי של נזק, ואת התרומה שיכולה לתרום למיפוי כזה השקפה ישראלית-יהודית, הרואה את המציאות כשלם נברא, תכליתי ומדויק, ולכן מזהה גם את הכוחות המסכנים את השלם הזה.

עד היכן מגיע כוחן של טכנולוגיות נקיות

עד כאן - מיפוי הבעייה. אבל התרומה הראשית מצד עם ישראל לא תהיה הצגת הבעיות, אלא הדרך לתיקון. ובעניין זה כבר הגיעו כל ההוגים הרציניים לידי הכרה, כי שורש הבעייה האקולוגית אינו טכני ואינו משפטי, אלא רעיוני, מוסרי וחינוכי.

מן הבחינה הטכנית, כבר עסקו בדבר עשרות מוסדות רציניים, וגיבשו שורה של צעדים טכניים אפשרי ; אלא שמשום מה הביצוע מפגר באופן מבהיל לעומת ההמלצות. הסיבה לזה היא, שאת ההשקעות הגבוהות באמצעי-מניעה ובטכנולוגיות נקיות יותר הרי צריך להשקיע מייד, ואילו התוצאות יועילו רק לדורות הבאים. ועוד: את ההשקעות צריך להשקיע אדם יחיד, מפעל יחיד, ארץ מסויימת, בעוד התועלת היא לכלל האנושות. וכאן הגענו לעיקר: הרי התרבות היום היא של זכויות הפרט, של מימוש-עצמי. התרבות הולכת ונעשית יותר ויותר נהנתנית ואגואיסטית. מושגים "מופשטים" כמו משפחה, עם, אנושות, הולכים ונדחים מפני הקונקרטיות של כאן-ועכשיו. הרי אנו בעידן מות האידיאולוגיות. מדוע יפסיד אדם מכספו, מהנאותיו, ממרחב זכויותיו - כדי להועיל למשהו מופשט הנקרא אנושות, דורות באים, כדור הארץ?

עד היכן מגיע כוחה של אכיפה משפטית

כאן באה האפשרות לחוקק ולכפות חוקים מרסנים: אבל גם הם לא יפתרו את הבעיה. לא המשפט ולא המשטרה יכולים להילחם ברצון האנושי, כאשר זה זורם בכיוונים של הדרך הקלה ביותר והרווח הגדול ביותר. מה גם שעצם התפיסה המשפטית המערבית מקדשת את זכויותיו הבלתי-ניתנות-להפקעה של הפרט - בין היתר, לעיסוק כלכלי, היינו לרווחים; שכן אין החוק המערבי בא לבקר, לשפר ולהעלות את רצון האדם, אלא להיפך, לפתוח לפניו, כמות-שהוא, את כל השערים.

אמנם, במקרה אחד יכולה החשיבה המשפטית לעצור את הפעילות הטכנולוגית והמסחרית: במקרה של נזק מוכח ליחיד או לציבור. אבל נזק מוכח הוא דבר גס למדי. עד שיופיע הנזק הברור לעין, וכל-שכן עד שיוכח בבית-המשפט, כבר ייגרמו נזקים עצומים לרקמות-הוויה עדינות יותר, אמנם באופן בלתי-מוכח, אבל לעתים בלתי-הפיך. האכיפה המשפטית היא כלי גס הפועל לכל היותר על בעלי רצון טוב, בעוד שהנוכלים וגם סתם פקחים-בעיניהם יודעים לעקוף אותה.

הדרך לתיקון עוברת דרך חינוך חדש

כאמור, מכיר כל ספר מקיף על הבעייה האקולוגית בכך, שעיקר הבעייה אינה טכנית ואינה משפטית. הבעייה, כפי שהיא מוצהרת בתחילתו ובחתימתו החגיגית של כל ספר כזה - היא ליצור תפיסות חדשות ביחס לאדם ולמקומו בטבע. בלשונו של פרופ' פול קנדי : מה שדרוש הוא לא פחות מאשר חינוך-מחדש של האנושות.

כך שלמרות שהבעייה נראית מעשית, פרקטית, טכנית, ביצועית, חקיקתית, ושאר השטחים שבן-זמננו שולט בהם להפליא - שרשיה נמצאים עמוק בתפיסת-העולם ובתפיסת עצמו של האדם המערבי, שטחים שבהם הוא מגשש באפלה.ולכן, מלבד הקדמות וחתימות רמות ומצלצלות, נבצר מן המערב להתקדם מעבר למצב ההרס-העצמי שלו כרגע. וננסה לבדוק בפירוט מדוע.

חלק ב: מבט מערבה

היציאה מן הטבע

האדם המערבי ניתק את עצמו מן הטבע - וזאת בעזרת מדעי-הטבע. מדע-הטבע המודרני מחלק את העולם לשניים: מצד אחד עומד הצופה, איש-המדע - ה"סובייקט" (כך זה נקרא בעגה הפילוסופית); ומצד שני - עולם ומלואו, ה"אובייקט". כדי להכיר את העולם כמות-שהוא, בלי זיופים "סובייקטיביים", משתדל "הסובייקט" לסנן ולסלק מתמונת העולם ה"אובייקטיבית" את כל האיכויות - תחילה את הנעימות או אי-הנעימות, אחרי כן את החמימות והקרירות, את הצבע ואת הצליל. מה נשאר? נשארו התכונות הכמותיות, המתמטיות. במקום החמימות באה הטמפרטורה, במקום הצבע בא אורך-הגל; במקום עולם חי וצבעוני, קיבלנו עולם-צללים יבש ומדוייק.

מדוע עושה זאת המערב? יש הרואים בכך רצון אינטלקטואלי טהור לתפוס את המציאות הבלתי-תלויה-בנו. אבל אסור לשכוח שהרווח מכך הוא ניכר. העולם המתמטי הוא גם עולם הניתן לשליטה, לעיצוב, לשינוי, להתערבות. העולם העתיק, האלילי, הרווי איכויות, דרש התחשבות, אפילו הערצה וסגידה. כל עץ היה אל, כל מעיין - אלילה, שלא לדבר על השמיים והארץ וכל צבאם. ואילו העץ כמבנה פחמני, המעיין כH20- - אלה אינם דורשים התחשבות, אינם דורשים דבר. האדם חפשי להשתמש בהם, לנצל אותם.

אם-כן, במקביל לכך שהסובייקט החוקר, המתבונן, הפך את העולם ומלואו ל"אובייקט" של התבוננות, - הפך הסובייקט העושה, הפועל, את כל העולם לאובייקט לשימוש ולניצול ללא מעצור. תחילה היתה בכך הרגשה של שחרור, של שכרון-אפשרויות ושל כוח. עד מהרה הופיעו סימני אזעקה: רעש, עשן, פיח, ערפל. ועל הזיהום הפשוט הזה של המאה התשע-עשרה נוספו במאה העשרים סוגי זיהום מתוחכמים יותר, כמו זיהום כימי, רדיואקטיבי, ביולוגי. רק המכות הישירות, הנזקים הבוטים, הפנו את תשומת הלב סוף-סוף לבעיות בתפיסת-העולם; אלא שפתרון, לפי שעה, אין.

ישועה מן המזרח?

חלק מן העולם המערבי מחפש לו כיום השקפה חדשה במזרח הרחוק: זן, טאו, טאי-צ'י וכו'. במקום היציאה מן הטבע הוא מחפש במזרח דרך של חזרה לטבע, של השתלבות, של הרמוניה.

אבל התיקון דרך תרבויות-המזרח מחטיא את מטרתו. אמנם צצה תרבות שלמה של הוליזם, של מועדונים וקבוצות ושיעורים, שעניינים המרכזי הוא היפתחות מחדש אל הטבע, כולל גילוי-מחדש של מה שנקרא חכמות עתיקות (מיוגה ומדיטציה ועד תקשורים וקריאה בקלפים). אגב, דרך חלק מן הפעילות הזאת חוזרים חלקים מן האלילות העתיקה, שכבר הינחנו שאין האדם הרציונאלי המערבי מסוגל לחזור אליהם (כישוף, למשל). אבל כל התופעה הזאת, על האורות והצללים שבה, אינה פותרת את הבעייה המרכזית, הלא היא המציאות הטכנולוגית-כלכלית הרותחת והמבעבעת. יחידים, בשעות הפנאי שלהם, או חוגים מצומצמים, יכולים לפתח לעצמם תודעה הוליסטית; אבל הפעילות המובילה של התרבות המערבית נשארת טכנולוגית-כלכלית כמות שהיתה. המערב כבר בנה את עצמו כתרבות יוצרת, מדעית-טכנולוגית, כלומר: הוא לא רק תופס את עצמו אלא מהווה בפועל ממש סובייקט יוצר, עושה, פועל, מתערב בכל. ובמזרח אין מי שיתחשב באותו סובייקט יוצר, שיסביר אותו, שיכוון אותו.

מה טיבו של אותו יציר, האדם, שיכול עד-כדי-כך לצאת מן הטבע וליצור בו? מה מעלתו המיוחדת? ומה עליו לעשות? האם באמת עליו להיעלם, להיספג בטבע, להיות כאחד הציפורים או השיחים? ומה יהיה על סגולתו המיוחדת?

לא לברוח מהמשבר

לפני כל התקדמות חשוב להבין את המשבר הזה, להעריך אותו, לשהות עליו. לא למהר לברוח ממנו, כהרגלנו הטכנולוגי, אל חיפוש נוסף אחרי פתרונות טכניים. אולי יש בעיות שאין להן פתרון טכני, אלא שינוי-כיוון כללי, שינוי במרכז-הכובד של החיים כולם.

חשובה עצם הידיעה שהתרבות המערבית, וגם אותו חלק "מערבי" שבכל אחד מאיתנו, דתי או חילוני - נתון בנקודת-תפנית חד-פעמית ומיוחדת במינה. חשוב לדעת זאת, כי ההתקדמות הבאה - לפחות שלנו - היא אל המחוזות הישראליים והיהודיים, שיחד עם זאת שהגאולה צפונה דווקא בהם, הרי הם מעוררים התנגדות לא-מעטה, וביחוד אצל יהודים, שהדברים נוגעים להם ולזהותם.

חלק ג: מבט פנימה

ושוב, פרקי בראשית

התיקון היהודי לתמונות-האדם המזרחיות והמערבית מתחיל בכך שהוא כולל את תמונת-האדם-מול-הטבע של שתיהן. האדם הוא גם חלק מן הטבע, כגירסת המזרח, וגם עומד מחוץ לו ויוצר בו כסובייקט, כגירסת המערב. אבל לא מדובר בפשרה של חצי-תה-חצי-קפה, אלא בדמות-אדם הכוללת בתוכה את שני המרכיבים - בזכות מרכיב שלישי שמעליהם.

ואם הדבר נשמע מסובך, הרי באים פרקים א'-ב' בספר בראשית ומספרים אותו בפשטות נפלאה: האדם מופיע בפרק א' כחלק משרשרת הבריאה, כיצור שנברא במחצית השניה של יום הששי. אפילו יום מיוחד לא הוקצה לו; הוא שותף ליום הששי עם החיות והבהמות. מאידך, מופיעה באותו פרק א' עצמו יצירת האדם כמאמר חגיגי מיוחד, ("ויאמר א-לוהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו...") ולאחר מכן - הכרזה פיוטית-שירתית:

ויברא א-לוהים את האדם בצלמו,

בצלם א-לוהים ברא אותו,

זכר ונקבה ברא אותם.

וכל-כך למה? כיוון שבא לעולם יצור מיוחד במינו "בצלם א-לוהים", המקבל ברכה מיוחדת, סגולה מיוחדת, פוטנציאל מיוחד: "...מלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף בשמיים ובכל הרמש הרומש על הארץ". כלומר: אמנם מבחינה גופנית אין הוא אלא אחד היצורים בשרשרת הבריאה; אבל מבחינת סגולתו המיוחדת - הוא חפשי משרשרת הבריאה ועומד מול הבריאה, כיוצר וכמנהיג. פרדוכס.

אבל עדיין לא נשלם מבנה האדם. פרדוכס נוסף עומד להצטרף בפרק ב' בבראשית: אותו אדם, החפשי לעשות בטבע כטוב בעיניו - אינו חפשי לגמרי: הוא אחראי על מעשיו אלה בפני הישות המוחלטת שמעבר לו (לעבדה ולשמרה... מכל עץ הגן אכול תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכלון ממנו...)

וביחד: שלש קומות באדם. חלק מן הטבע, מול הטבע, מול הבורא. או: טבע, תרבות, תורה. או: הכרח, חירות, אחריות.

כל קומה מהווה הכנה והקדמה אל הבאה אחריה; ובעוד שמתחילה נראה כאילו עיקר הכוח ומרכז הכובד שוכן בקומה התחתונה, קומת האדם-כטבע, הרי ברצונו ובבחירתו של האדם הוא יכול ואמור להעביר את מרכז הכובד אל קומות עליונות יותר, ורק מתוך אחריות כלפיהן - לפעול בטבע.

משמיים לארץ

ובכן, הגענו? האם אנו יכולים כעת לרשום פטנט ישראלי לפתרון בעיות האקולוגיה ולהציעו לעולם? אולי נפתח במסעות-הרצאות ובכנסים בינלאומיים? אולי במסע פרסום ויחסי-ציבור?

ספק גדול. בדרך כלל קונים בני-אדם מה שמספק את הרצונות המצויים שלהם, וככל שהרצונות נמוכים יותר, מתרבים הקופצים על הסחורה. מזון ובית, כבוד וכוח, אשליות והזיות - קל למכור. גם בשוק הרעיונות, קל למכור את הרעיונות המרחיבים את שליטת האדם בעולם, המרבים את כוחו וכבודו, כלומר המבססים את פרק א' בבראשית. אבל תמונת-האדם של פרק ב' היא מוצר בלתי-אטרקטיבי; היא תובעת ריסון, התאפקות, אחריות. היא מעבירה את מרכז הכובד של החיים אל מקום קשה יותר. מרכז החיים אינו עוד בהתרבות, בהתפשטות, בשליטה, בכוח (כפי שאפשר להבין בטעות את "פרו, רבו, מלאו, כבשו, רדו..") - אלא בעמידה הענווה לפני האנוכי המוחלט. באחריות. בחשבון-הנפש.

רעיונות כאלה קשה למכור, וצפויים להם לא מחיאות-כפיים, אלא התנגדות קשה.

ולכן, במצב המהומה הנוכחי, כל עוד לא הגיעה האנושות לשוקת שבורה, אין כנראה טעם לדבר אליה. דיבורים בכנסים בינלאומיים על האתיקה האקולוגית היהודית יהיה בהם רק משום אינפורמציה אקדמית ותו לא.

לא דיבורים דרושים לנו, אלא נכונות לעשות.

מי יעשה?

 

***

ישנו עם אחד, מפוזר ומפורד בין העמים וגם בינו לבין עצמו, שהוא הנושא והעומס את תפיסת-האדם של ספר בראשית כבר אלפי שנים, ואף מיישם אותה בחיים. לא בקלות, לא בלי מאבקים ויסורים פנימיים וחיצוניים - אבל בעקביות ובהמשכיות.

מהי השבת? זוהי הגבלת שלטונו של האדם בטבע, והפניית מבטו אל מה שמעבר לכל טבע. זוהי העברת מרכז הכובד של החיים מעבר לששת ימי המעשה והיצירה - אל תחום הקדושה. זהו הפיכת כל מעשה האדם בימי-המעשה - מתכלית לכלי.

וכמו השבת, כך יתר חיי ישראל ותורתו; עידוד יצירת האדם מצד אחד - ופיקוח על אותה יצירה כך שתהיה כלי לאור שמעליה.

צריך רק, בימי גלובליזציה אלה, להרחיב את התפיסה הזאת לממדים גלובליים, וליישם אותה לאקולוגיה.

א-ל, תורה, עם, ארץ

כדי ליישם את תפיסת-האדם של ספר בראשית, של התורה, צריך, אם כן, עם, והעם צריך ארץ.

התורה, העם והארץ הם שלשת שלבי סולם-יעקב שבו יורדות השגות מופשטות ביותר ומתיישמות במציאות הארצית ביותר.

הא-ל, התורה, העם והארץ, ארבעת העמודים המסורתיים של עם ישראל, הם גם ארבעת שלבי הירידה משמיים ארצה; ואולי דווקא משום כך הולכת ומתעצמת ההתנגדות אליהם ככל שמתקדמים שלבי הירידה. את רעיון הבורא עדיין מוכנים רבים לקבל, גם בימינו. הרי אפילו הפיסיקאים הגיעו, במידת-מה על-כרחם, לכעין רעיון של בריאה (המפץ הגדול). אבל להמשיך מכאן לרעיון של תורה, כלומר, שהבורא רוצה משהו, דורש משהו, מצפה למשהו מאת יצוריו - זהו שלב שאינו נובע מחשיבה פיסיקלית כלשהי, גם לא מרעיון המפץ הגדול. מכל שכן שמעטים הממשיכים מרעיון התורה לרעיון שהתורה הזאת בשלמותה מחייבת רק עם אחד, ובודאי שאין מסכימים שהעם הזה יכול לממש את עצמו רק בארץ אחת, וכאן הופכת ההתנגדות לאלימה ממש. כל השלבים האלה נראים במבט ראשון כמיני צמצומי-אופק נוראים, כמיני שערוריות אינטקלטואליות, המעוררות התנגדות נוראה, ודווקא בין היהודים עצמם, כידוע.

מה הסיכויים

בגלל ההתנגדויות האלה, הסיכוי לניסוי אקולוגי פורה בארץ הוא כרגע קטן. נסיון פורה כזה יכול להיעשות על ידי עם ישראל, דוקא בארץ שהוא ריבוני בה (פרק א' בבראשית) כלומר אחראי על שלומה ועל תיקונה (פרק ב'). על ארץ כזאת להיות יחידה אקולוגית עצמאית, בעלת משאבים, מאגרי מיים ומקורות אנרגיה משלה, כדי שיתאפשר לערוך את הנסיון בתנאים נשלטים. האם בכלל יכולה, בעידן גלובאלי כזה, חברה אחת להפקיע את עצמה ממעגל הייצור והכלכלה העולמי ולעבור לעבוד במעגל סגור משלה?

ראשית, לא מדובר על הפקעה גמורה. גם בכלכלה העולמית יש תת-חלוקות. גם מפעלי-ענק נוטים להתפצל לכעין פדרציה של מפעלים בעלי גודל נוח-לניהול, בעלי שאיפות ותחושות-הישג משלהם, בעלי אופני-עבודה המתאימים להם . מדינות-ענק גם הן מתפצלות לתת-יחידות (אם לא מתפרקות כליל כמו במקרה ברית-המועצות). עדיין יש אפשרות לתפיסה של  small is beautiful, ולא עוד אלא שיש יתרונות לתפיסה כזאת. ההתרחבות הגלובאלית אינה "הכרח". מפעלים אינם מוכרחים להתפשט על פני הגלובוס כולו, אלא בוחרים לעשות כך ממניעי רווח. מניעים אחרים יכולים ליצור כלכלה בעלת אופי אחר, מקומי ומרוכז יותר.

 

אבל לפי-שעה, הסיכויים למהפכה כזאת נראים קלושים. ומדוע?

ראשית, מפני שאין העולם מסכים להקצות לנו את מעבדת-הנסיונות, את ארץ-ישראל. זכותנו לארץ ישראל, כידוע, מעוררת התנגדות, חוסר-הבנה ועוינות.

שנית - וזה העיקר, מפני שבנו-עצמנו עוד לא נתגבשו הרצונות המתאימים. אנו עצמנו איננו מכירים בזכות ובחובה שיש לנו לעצמנו ולעולם, באוצר שיש לנו, ואולי איננו יודעים בברור לשם מה לנו הארץ. אנו שומעים על כוונות לשרוד, לחיות בשלום, להיות מרכז מסחרי (הונג-קונג, סינגפור), אולי אפילו מרכז "תרבותי". כל אלה - מתכונים מיובאים ממקומות אחרים, ושם הם גם מתאפשרים באופן טבעי ונורמלי. אבל האזור הזה נראה שהוא בנוי במיוחד כדי לא לאפשר בו נורמליות כלשהי; רק מניעים יוצאים-מן-הכלל יש להם תוקף מספיק במקום כזה.

 

* * *

הדברים נשמעים בוודאי אוטופיים באופן משווע, אולי תמימים, אולי תלושים מן המציאות. הכוחות המובילים את המערב נראים אדירים ועצומים, כוחות-טבע שאין לעמוד בפניהם. אבל אין הם אלא בחירה חופשית. היות והכיוון הנוכחי הוא כיוון המוליך לאבדון, הרי בחירה חדשה תוכל ללכת בדרכים חדשות. ובעוד השקתות האחרות הולכות ונשברות, אולי נאות לשתות מים חיים מתוך בארנו.

________________________________________

* דניאל שליט - כותב ומרצה על תרבות-זמננו וקשריה עם היהדות. מספריו: "שיחות-פנים" (על אקטואליה ויהדות),

  "יודע נגן" (על המוסיקה), "אור שבעת הימים" (על מעמד האשה בישראל ובתרבות כללית), "ספר הקניון"

  (על  תרבות זמננו).