הקשת והברית

שלמה בוסקילה

למונח "קשת" ישנן שתי משמעויות עיקריות, הקשת ככלי ציד או ככלי נשק, והקשת כמופע ססגוני מרהיב בשמים. האם יש קשר ביניהם? האם מלבד הצורה הקשתית המשותפת, ישנו קשר פנימי נוסף? מהו? מה משמעותה של הצורה הקשתית?

 

"הקשת והברית"


מהי קשת?

למונח "קשת" ישנן שתי משמעויות עיקריות, הקשת ככלי ציד או ככלי נשק, והקשת כמופע ססגוני מרהיב בשמים.

האם יש קשר ביניהם? האם מלבד הצורה הקשתית המשותפת, ישנו קשר פנימי נוסף? מהו? מה משמעותה של הצורה הקשתית?

הקשת בענן

הבה נתבונן ראשית בקשת בענן.

הקשת בענן היא תופעה אופטית הנוצרת כתוצאה משבירה, נפיצה והחזרה של קרני אור השמש בטיפות הגשם. הסבר התופעה מעיד על כך שצבעו הלבן של אור השמש בעצם מכיל את כל הצבעים, ובשבירה הם מתגלים.

הקשת בענן היא כידוע האות לברית שהקב"ה כרת עם העולם, שיותר לא ישמיד אותו ולא יביא מבול כפי שמתואר בבראשית ט': "יא וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא-יִכָּרֵת כָּל-בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל, לְשַׁחֵת הָאָרֶץ.  יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, אֲשֶׁר אִתְּכֶם--לְדֹרֹת, עוֹלָם.  יג אֶת-קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ.  יד וְהָיָה, בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן.  טו וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי, אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, בְּכָל-בָּשָׂר; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר.  טז וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן; וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, בֵּין אֱלֹהִים, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ.  יז וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֶל-נֹחַ:  זֹאת אוֹת-הַבְּרִית, אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי, בֵּינִי, וּבֵין כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ" .

אך מדוע הברית נכרתה דווקא בקשת? מה משמעותה של ברית זו? מהי בכלל כריתת ברית? במה מיוחדת ברית הקשת?

כריתת ברית

באופן מילולי שתי המילים המרכיבות את המונח, סותרות! כריתה משמעה פירוד ושבירה, וברית משמעה שבועה לחיבור ואיחוד. בכריתת ברית נעשה איחוד וחיבור דווקא ע"י כריתה ופירוד.

הברית הראשונה בין הקב"ה לעולם נעשתה בקשת, וברית זו (החיבור בין הבריאה לבוראה וההבטחה לשלמות העולם), נעשתה ע"י שבירה של קרני האור. בהתבוננות בשאר כריתות הברית אנו מבינים שבכל ברית משמעותית עם הבורא יש אלמנט של שבירה וכריתה.

הבה נתבונן בקצרה בבריתות נוספות, אשר גם בהן ניכר בבירור עניין הכריתה לצורך הברית.

ברית בין הבתרים: אותה כרת הקב"ה עם אברהם וזרעו, בה הבטיח לתת להם את א"י, נעשתה ע"י כריתה וביתור, ודווקא ע"י כריתה נוצר החיבור בין אברהם לארצו. (עיין בראשית ט"ו).

ברית מילה: בברית זו אנו כורתים חלק מגופנו במקום מאוד משמעותי, ובכך יוצרים ברית הבטחה ושבועה עם הקב"ה שירבה ויפרה את הנימולים. בפשוטו של מקרא, ההבטחה לאברהם שזרעו יפרה וירבה נעשית בכפוף לברית המילה. (עיין בראשית יז).

ברית שמירת התורה: בפרשת ניצבים במעמד הברכה והקללה, מתוארת ברית בין עם ישראל לקב"ה שנעשתה בפירוד העם על הר הברכה והר הקללה.(עייו בדברים כ"ט).

פירוד וחיבור

ניתן לסכם את מה שהבנו עד כה באופן זה:

כריתת ברית = פירוד המביא חיבור

קשת = שבירת אור המגלה מגוון צבעים

נשאלת השאלה, מדוע חיבור משמעותי אמור להיעשות דווקא ע"י כריתה ופירוד?

ההסבר לעשיית ברית דווקא ע"י טקס של כריתה, הוא מפני ששני דברים שלמים לחלוטין, לא יכולים להתחבר ביניהם מחמת שלמותם. בכדי ליצור חיבור בין שלמים יש צורך דווקא לכרות ואז החיבור יכול להתבצע ליצירת שלם משותף. אותה בחינה יש בברית הנישואין כפי שמתואר בבראשית ב': "עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". בכדי ליצור "והיו לבשר אחד" יש צורך "לעזוב".

צורתה של הקשת כחצי ממעגל שלם מבטאת ג"כ היא את הרעיון הזה.

מצד שני, כאשר יש כריתה, יכול להישאר מצב חלילה זה ללא איחוד הברית. כלומר, בתהליך האיחוד המחודש ויצירת השלם משני החלקים שנכרתו, עלולה הפרת הברית לגרום לכך שיהיה רק כריתה. בחינת הנאמר בבראשית י"ז:  "וְעָרֵל זָכָר, אֲשֶׁר לֹא-יִמּוֹל אֶת-בְּשַׂר עָרְלָתוֹ--וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ:  אֶת-בְּרִיתִי, הֵפַר". או בדברים כ"ט:  "לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ..."

הברית האקולוגית

הקשת, היא אות בין הקב"ה לכל העולם (בשונה משלושת האותות האחרים שהם בין עם ישראל לקב"ה). מהי הברית בקשת? הרי בכל כריתת ברית ישנם שני צדדים המחויבים לה, מחויבותו של הבורא ברורה, מהי המחויבות של האדם בברית זו?

בבראשית ו' מתוארת סיבת המבול: "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס.  ו,יב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאָרֶץ, וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה:  כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ, עַל-הָאָרֶץ". כל בשר השחית את דרכו וחמס מהעולם את מה שלא ניתן לו רשות לקחת, בכך גרם להשחתת העולם, עד כדי כך שהיה צורך להחריבו ולבנותו מחדש.

באות הקשת ישנה "ברית אקולוגית" בין בני האדם לבורא. הבורא נשבע שלא ישמיד את עולמו והאדם כורת עמו ברית, וזו לכאורה מחויבות הדדית של האדם והבורא שלא ישמידו את העולם. זוהי אולי משמעותה הפנימית של הברית הזו (רעיון של ד"ר עמוס כהן).

על הפסוק בקהלת ז': "ראה את מעשה האלֹהים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו" , אומר המדרש בקהלת רבה ז': בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" .

לכן, אם האדם מפר את הברית, אז חלילה הוא עלול להגיע למצב של "כריתה" ללא "ברית". ואז הוא – האדם - האחראי לחורבנו של עולם, ואל לו להטיל אשמה זו על "כוחות הטבע" או הבורא שמצידו עומד בשבועתו ובהתחייבותו. להלן נעמוד על אחד מהדרכים בהם האדם מפר ברית זו – "הציד".

קשת הציד

לאחר שהבנו את עצמתה של הקשת בענן, נוכל לנסות להבין את העצמה הגלומה בשימוש בקשת ככלי ציד או ככלי מלחמה. הלוחם או הציד, דורך את קשתו, מנצל את האנרגיה העצומה הטמונה בקשת ומשמיד והורג.

אם הקשת בענן היא ברית המבטיחה מניעת השמדה, קשת הציד עושה בדיוק להפך.

התבוננות מעמיקה יותר בקשת הציד, תוכל ללמדנו על אופיו ומהותו של הכלי העצמתי הזה.

הקשת העשויה עץ, משחררת את החץ למרחק באמצעות האנרגיה הקינטית האצורה בה. האנרגיה מושגת באמצעות מתיחת המיתר (הסוגר את הקשת למעגל שלם), וכיפוף הקשת. כאשר משתחרר המיתר, משתחררת האנרגיה הקינטית האצורה בעץ ומעיפה את החץ למרחק רב.

הכנת הקשת דורשת דיוק רב, החל בבחירת העץ המתאים, גילופו באופן מדוייק, דיוק באחידותם של זרועות הקשת, פיזור המתיחה באופן שווה על כל הקשת ועוד. ללא דיוק זה, לא תהיה הקשת יעילה.

הכנת החיצים גם היא דורשת דיוק רב, על החץ להיות במשקל המתאים, ישר לחלוטין, ללא פגמים ובליטות שיפריעו לו במעופו, הנוצות בזנבו חייבים להיות ללא סטיות, על ראש החץ להיות מונח במדויק ועוד ועוד. ללא דיוק זה, לא יפגע בחץ במטרה.

הירי עצמו, דורש דיוק וכוונון מיוחדים. כידוע, מספיקה סטייה זעירה ביותר בכיוון החץ וקשת בכדי לפספס את המטרה במרחק גדול. מספיקה תנודה לא משמעותית לכאורה של החץ בכדי להסיטו ממקומו.

קשת הציד = משמידה והורגת

קשת הציד = מחייבת דיוק וכוונה רבה

ציידים לקטים לעומת "יודעי ציד"

האם חיי ציד ושימוש בקשת יכולים להיות מתוקנים? מהי הכוונה או מהו הדיוק הרוחני, המקביל לדיוק הגשמי, אשר נדרש מהציד? האם השימוש בקשת לציד הינו בלתי ראוי לחלוטין? כנראה שלא.

יצחק מבקש מעשיו, "איש יודע צייד", לצוד לו ציד דווקא. האם יעקב שהיה "איש תם", לא הכיר את אמנות הקשת?. המקרא מספר לנו דווקא על שימושו של יעקב בקשת בבראשית מ"ח: "כב וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ, שְׁכֶם אַחַד--עַל-אַחֶיךָ:  אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי, בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". ולמרות זאת יעקב אין יעקב נחשב כ"איש יודע ציד אלא כ"איש תם יושב אהלים".

מה הבדל בין קשתו של עשיו לקשתו של יעקב? עשיו הפך ליודע ציד ופספס את הכוונה הראויה של הצייד. יעקב משתמש בקשת אך הוא "איש תם". רבי נחמן מברסלב בסיפורו המפורסם "החכם והתם" עוסק בהבדלים בין החכם זה ש"יודע" הכל לעומת התם, שאולי אינו יודע הכל אך חייו הם תמימים כלומר שלמים.

תרבויות עתיקות של "ציידים לקטים", השתמשו בקשת לצרכי ציד אך עשו זאת מתוך שמירה על "תמימות" ושלמות העולם בו חיו. מעולם לא צדו מעבר לנדרש לצורך קיומם, ולא הפכו את האמצעי למטרה בפני עצמה – מציידים ל"יודעי ציד".

"ידיעת ציד" עניינה הפיכת הציד לחלק מאורח החיים עד כדי שלב הצייד גס בניצוד. ציד כזה הפך למטרה בפני עצמה ללא כל צורך בבשר החיה שנקטלה. הציד הפך לספורט כשלעצמו, שוכללו כלי הנשק והושמדו חיים שלא לצורך כלל. מכאן קצרה הדרך לביות בע"ח ושעבודם, צריכת בשר מעל ומעבר לנדרש, ולקיחה מהעולם מעבר לרשות שיש לאדם.

אם כן, הדיוק הרוחני ההכרחי בציד, הוא ההבנה ש"תכלית הידיעה שלא נדע". כלומר אסור לציד להיות "יודע ציד", עליו לצוד רק את הנדרש לו עבור קיומו ואל מעבר לזה. בכך הוא מקיים את "הברית האקולוגית" של קיום העולם שמבטיחה הקשת, זו שבענן וזו שבידי הצייד. כל ידיעת מיומנות הציד, היא שלא נדע ציד.

קשת בקשת תלויה

עד ש"השחית כל בשר את דרכו על הארץ". בזמן המבול, לא הותר לנבראים בעולם לאכול בשר כלל והתזונה ככלל (לא רק אצל האדם), הייתה על בסיס צמחוני בלבד כפי שכתוב בבראשית א': "כט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע:  לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה. ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן."

אכילת בשר נוטלת חיים בשביל חיים של מישהו אחר (במקרה הטוב), וצריך סיבה טובה וכוונה ראויה בשביל לעשות זאת. בעל חיים שנקטל – נשמד הרצף הגנטי הפרטי שלו שאין דומה לו בכל העולם, (בעלי חיים מתרבים ברבייה זוויגית היוצרת גנום שונה לכל פרט). לעומת זאת בתזונה צמחונית, במצבים מסוימים ניתן למנוע את השמדת הרצף הגנטי של הצמח שאוכלים, זאת משום שצמחים כידוע, מתרבים גם ברבייה וגטטיבית המשכפלת בדיוק נמרץ את הגנום של צמח המקור. אולי זו העדיפות הראשונית של הבורא לתזונה צמחונית.

לאחר ש"השחית כל בשר את דרכו על הארץ", הפכה המערכת האקולוגית בעולם כולו, לתלוית אכילת בשר, ואכילה זו הותרה לאדם ולחיה.

בראשית ט': "ט,ב וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם, יִהְיֶה, עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ, וְעַל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָיִם; בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל-דְּגֵי הַיָּם, בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ.  ט,ג כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:  כְּיֶרֶק עֵשֶׂב, נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל".

כשהותר לעולם לאכול בשר, קיים חשש שהוא יהפוך ל"יודע ציד" וישמיד מיני בעלי חיים לצורך אכילת בשר. או אז מגיעה הברית שנכרתת עמו בקשת, הבטחה לא להשמיד את העולם. (בימינו אנו מבינים היטב, שהשמדת העולם ע"י האדם היא לא משהו בלתי נמנע).

נשים לב, כי בטרם היות הצייד לקשת, יכולתו להרוג הייתה מוגבלת וכרוכה בסיכון חייו שלו עצמו. עם גילוי הקשתות ומשנתנה לאדם רשות להשמיד למען קיום, הורחק ממנו הסיכון הקיים בעת הציד, ובהשתמשו בקשת אינו צריך להיזהר כל כך על חייו שלו. אך מאידך נדרש ממנו התכווננות ודיוק רבים יותר בכל המובנים.

בשר ציד – בשר קרבן

מהי אם כן דרך אכילת הבשר הראויה? האם ביות בע"ח, גידולם ושחיטתם לצורך אכילה, או ציד חיות בר לאכילה? יצחק מבקש לאכול דווקא בשר ציד, מדוע?

בראשית כ"ז: "וְעַתָּה שָׂא-נָא כֵלֶיךָ, תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ; וְצֵא, הַשָּׂדֶה, וְצוּדָה לִּי, צידה (צָיִד).  וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי, וְהָבִיאָה לִּי--וְאֹכֵלָה:  בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי, בְּטֶרֶם אָמוּת" .

כאשר משתמשים בקשת כראוי, הרי אכילת בשר ציד דווקא יש בה בחינה עליונה. בפסוקים המדברים על אכילת בשר ישנה הדגשה שהאכילה צריכה להיות בבחינה של ציד, אם לא בשר ציד עצמו, לפחות בחינה של ציד.

דברים י"ב: "יב,כ כִּי-יַרְחִיב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-גְּבֻלְךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ, וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר, כִּי-תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר--בְּכָל-אַוַּת נַפְשְׁךָ, תֹּאכַל בָּשָׂר...יב,כב אַךְ, כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת-הַצְּבִי וְאֶת-הָאַיָּל--כֵּן, תֹּאכְלֶנּוּ:  הַטָּמֵא, וְהַטָּהוֹר, יַחְדָּו, יֹאכְלֶנּוּ. ובויקרא י"ז:"וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ-עוֹף, אֲשֶׁר יֵאָכֵל--וְשָׁפַךְ, אֶת-דָּמוֹ, וְכִסָּהוּ, בֶּעָפָר" .

ובתלמוד בבלי חולין פ"ד א': "מכאן שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה זו (של ציד)".

חז"ל אומרים שאכילת בשר צריכה להיות בבחינה של "ציד", ולכן יצחק מבקש לאכול דווקא בשר ציד. מטיב לבאר זאת "כלי יקר" (דברים י"ב):  "ביאור הדבר הוא, שאם ירגיל האדם את עצמו, לאכול מן הבהמות המצויין אתו בבית שור או כשב או עז, אז כל היום יתאוה תאוה, וירגיל עצמו באכילתו דבר יום ביומו... כי לא לחנם אמר יצחק לעשיו בראשית כ"ז: "...וְצֵא, הַשָּׂדֶה, וְצוּדָה לִּי, צידה (צָיִד)...". וכי לא היה לו בבית דבר הניצוד כבר?... אלא שהיה מתנהג על פי הדרך ארץ אשר למדה התורה שלא יאכל בשר, כי אם בהזמנה זאת, ע"י צידה דווקא."

כאשר אדם אוכל את הבשר אותו הוא צד בעצמו, אזי המאמץ הנדרש ממנו מחייב אותו להתבונן בצורך האמיתי שיש באכילת הבשר. הדו שיח כביכול, שמנהל הצייד עם הציד מביא אותו להערכה וכבוד ליצור שמקריב את חייו למען חייך.

חברת השפע

החברה בה אנו חיים מוגדרת לעיתים כ"חברת השפע", בתרבות המערבית לא רק שלא חסר לאדם כדי קיומו, אלא אף יש לו שפע רב מעל ומעבר לנצרך (ע"פ פרסומים, כשליש מהמזון המיוצר בתרבות המערבית הולך לאבדון ונזרק).

האם שפע הוא דבר טוב? לכאורה כן. אך בהתבוננות מעמיקה יותר נגלה שאין הדבר בהכרח נכון. ביות בע"ח ייתר את הצורך בציד. זמינות הבשר בשפע רב, ולא רק הוא, אלא כל רצונותיו ותאוותיו של האדם מתמלאים חיש קל ללא כל מאמץ משמעותי הנדרש מצידו, אשר הינם מסממני התרבות המערבית בה אנו חיים.

אכילת בשר למשל, בשפע רב ובצריכה מעל ומעבר לנדרש לקיומנו, מחזירה אותנו למצבו של העולם בדור המבול. שם "מלאה הארץ חמס", ואנשים נטלו מן העולם את מה שאסור היה להם ליטול.

העונש על ריבוי שפע, הוא מידה כנגד מידה – ריבוי שפע! כך היה במבול, המים שהם חיים לעולם בד"כ, באו בשפע רב מידי  והפכו למבול. ניתן להתבונן ולראות שכל ריבוי שפע מביא עמו קללה. היצורים החיים מתרבים ע"י חלוקת תאים, וזוהי בעצם המשכת החיים, אך ריבוי המשכת החיים וחלוקת תאים בשפע רב מידי וללא גבולות,  יוצר גידול סרטני.

המהפך שעבר האדם מצייד ל"יודע ציד", הוא הפרת הברית מצידו. ברית שנכרתה ע"י קשת בענן והופרה ע"י קשתו של האדם. סופה של הפרת ברית זו, אם לא יתעשת האדם ויגביל את עצמו, הוא חלילה השמדת העולם בידיו שלו, בשל ריבוי השפע.

לעתיד לבוא

אך עלינו לזכור שאכילת בשר ולו גם בצורתה המתוקנת, הינה רק בדיעבד לאחר ששיחת כל בשר את דרכו בתקופת המבול.

כשנזכה ותקויים בנו נבואת בישעיה י"א:  "ו וגר זאב עם-כבש, ונמר עם-גדי ירבץ; ועגל וכפיר ומריא יחדיו, ונער קטון נוהג בם.  ז ופרה ודוב תרעינה, יחדיו ירבצו ילדיהן; ואריה, כבקר יאכל-תבן.  ח ושיעשע יונק, על-חור פתן; ועל מאורת צפעוני, גמול ידו הדה.  ט לא-ירעו ולא-ישחיתו, בכל-הר קודשי:  כי-מלאה הארץ, דעה את-יהוה, כמים, לים מכסים" .

נזכה לחזרה למצב בו העולם מתוקן יותר, בו לא נאלצים לקטול חיים כלל (אפילו בבחינת צייד). לא האדם ולא יתר הנבראים. עולם ללא פחד ויראה מפני יודעי ציד וטורפים, עולם של שלום בין כל הנבראים.

 

"זוכר הברית וקיים בבריתו ונאמן במאמרו"

___________________________________________

שלמה בוסקילה

ממקימי קבוצת "מקדם" – דרך אדם בטבע, העוסקת בלימוד רוחני של מיומנויות אדמה קדומות ככלי לתיקון עולם במלכות שדי.