מי מפחד מהחושך ?

אבן לידר

התקופה של טבת היא היום הקצר ביותר בשנה, וסביבו נחוגים החגים הפגניים המוכרים לחכמי התלמוד בשמות - קלנדא וסטרנורא, וביחס אליהם מביאה הגמרא את שני הסיפורים על אדם וחוה.מאמר תוך אתר החגים של מכון שיטים

מי מפחד מהחושך?

אבן לידר

בואו נשמע:

משנה. ואלו אידיהן של עובדי כוכבים: קלנדא, וסטרנורא, וקרטיסים, ויום גנוסיא של מלכיהם, ויום הלידה, ויום המיתה, דרבי מאיר;

גמרא. אמר ר' חנן בר רבא: -קלנדא - ח' ימים אחר תקופה, סטרנורא- ח' ימים לפני תקופה, וסימנך: (תהילים קל"ט) אחור וקדם צרתני וגו'.

ת"ר: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה

שנקנסה עלי מן השמים, עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפילה], כיוון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן לאלו ולאל ימים טובים, הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים...

ת"ר: יום שנברא בו אדם הראשון, כיוון ששקעה עליו חמה, אמר: אוי לי, שבשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי ויחזור עולם לתוהו ובוהו, וזו מיתה שנקנסה עלי משמים, היה יושב [בתענית] ובוכה כל הלילה וחוה בוכה כנגדו, כיוון שעלה עמוד השחר, אמר: מנהגו של עולם הוא.

(תלמוד בבלי, עבודה זרה ח).

התקופה של טבת היא היום הקצר ביותר בשנה, וסביבו נחוגים החגים הפגניים המוכרים לחכמי התלמוד בשמות - קלנדא וסטרנורא, וביחס אליהם מביאה הגמרא את שני הסיפורים על אדם וחוה. על פניו, הסיפור השני נראה שייך לעניין פחות מן הראשון, ועף על פי כן ברור שיש לשני הסיפורים הרבה מן המשותף. שניהם עוסקים בפחד מן החשיכה הבאה לעולם, ומאי הידיעה הנלווית אליה (או אולי מגולם בה?) שניהם סבורים שחוויה זו הינה כלל אנושית, עובדה המודגשת בכך שגיבורי הסיפור הם הורי האנושות כולה, ושהסיפור הראשון מהווה רקע לחג פגני.

לא בלי ביקורת כמובן... לקחו הגויים שני חגים של שמונה ימים סביב "תקופת טבת" המוקדש להערכת האור, וקבעוהו לשם עבודת כוכבים.  יש בתבנית זו יותר מאיזכור לחנוכה. אולי אפילו אמירה מוסווית שהחג היהודי הוא השיקוף האותנטי לחגיגתו של אדם הראשון בלא עבודת הכוכבים שנתערבה במסורת הרומית.

ללא ספק אין זה החנוכה שאנו רגילים לחגוג. אין בו את נצחון אור התורה על חשכת ההתיוונות ואף לא את ניצחון הלאומיות היהודית על כובש זר. יתכן שיש פה אפשרות נוספת, פן נוסף בנרות הללו שאנו מדליקים.

מה אם כן חוגג אדם הראשון?

הפחד מן החשיכה מוכר לרובנו באופן אישי מתקופת הילדות או לאחריה, ובאופן תרבותי מתרבויות קמאיות. הזיקה בין החושך (האופל) למוות אף הוא מוכר לנו מתרבויות רבות כדוגמת הטקסט שלפנינו. באופן פשוט ניתן לומר שאם החושך מפחיד כי הוא טומן בחובו את הלא נודע, כי הוא מערער את תחושת שליטת האדם על קיומו, הרי שהמוות הוא ההקצנה המוחלטת של חוויות אלו. אין מי שיודע מה נמצא מעבר לקבר "ואין שלטון ביום המוות".

החשש מאובדן שליטה נראה לי מרכזי בסיפור. כך אני מבין את חששו של האדם - "עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו"! - הכללים וההבנות לפיהן סידרתי את חיי מאבדים מתוקפם... הסדרים לפיהן הנהגתי את חיי ואת העולם חוזרים לתוהו...

אני סבור שהסיפור שלפנינו מציע תגובה יהודית לבהלה שבאובדן שליטה ולפחד מהחשיכה, ושתגובה זו מהווה מוקד אפשרי לחג החנוכה. אך כדי להבהיר רעיון זה ברצוני להשוות את הסיפור שלנו לגירסה שונה מעט המופיעה במדרש בראשית רבה.

בואו נשמע:

א"ר יהודה בר רבי סימון אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו כיוון שהסתכל הקב"ה באנשי דור המבול ובאנשי דור הפלגה שמעשיהן מקולקלין, עמד וגנזה והתקינה לצדיקים לעתיד לבוא, ומניין שגנזה שנאמר(איוב, ל"ח) וימנע מרשעים אורם וזרוע רמה תשבר, ומניין שהתקינה לצדיקים לעתיד לבוא שנאמר (משלי ד') וארח צדיקים אור נוגה הולך ואור עד נכון היום.

ר' לוי בשם רבי זעירא אמר ל"ו שעות שימשה אותה האורה, שנים עשר של ערב שבת, וי"ב של לילי שבת וי"ב של שבת, כיוון ששקעה החמה במ"ש התחיל החושך ממשמש ובא ונתירא האדם הראשון, שנאמר (תהילים קל"ט) ואומר אך חושך ישופני ולילה אור בעדני, אותו שכתוב בו הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב בא להזדווג לי, מה עשה הקב"ה זימן לו שני רעפים, והקישן זה לזה ויצא מהן אור ובירך עליה, הה"ד (תהילים קל"ט) ולילה אור בעדני.  ('בראשית רבה, פרשה י"א, ב)

ההבדל בין שני הסיפורים מעניין מאד. בעוד שבסיפור במסכת עבודה זרה "אדם וחוה בוכים עד שעולה עמוד השחר", בסיפור שלפנינו האל מעניק לאדם אש כדי לסייע לו להפוך את הלילה לאור. האדם (בעזרתו של האל - ומעניינת ההשוואה לסיפור פרומיתאוס בו האדם גונב את האש מהאלים) מתגבר על החשיכה בעזרת טכנולוגיה חדשה, אך לא בהכרח מתגבר על פחדו מהחושך. הסיפור ב"עבודה זרה" מדגיש שהלקח שנלמד מההמתנה עד הבוקר (או עד חלוף התקופה) הוא ש"מנהגו של עולם הוא". זוהי הסיבה ש"לשנה אחרת" אדם חוגג גם את שמונת הימים שלפני התקופה. הוא אינו חוגג את חזרתו של האור והיעלמות החושך. אדרבא, הוא חוגג את מעגל החיים של הטבע, את המחזוריות של החושך והאור, הקיץ והחורף. בשביל אדם זה החושך אינו מהווה יותר סיבה לדאגה, הוא מבין וחוגג את מקומו בתוך מחזור הטבע. האדם במדרש מ"בראשית רבה" לעומתו, אינו זוכה ל"הארה" זו. הוא ימשיך לפחד מהחושך, וימשיך לנסות בעזרת טכנולוגיות מתוחכמות יותר ויותר להפוך לילה לאור, כלשון הפסוק בתהילים.

האין זו במידה רבה צורת החיים של העולם המערבי המתועש? שוב ושוב אנו חוזרים להמצאה המתוחכמת הבאה שתעזור לנו להתגבר על הטבע במחיר שהיקפו הולך ומתברר מיום ליום.

נפטרנו ממזיקים בחקלאות באמצעות רעלים שחוזרים אלינו, ומצויים היום אפילו בקרחונים שבקוטב.

חסכנו טרדות קטנות על ידי יצירת כמויות ענק של פסולת שמרעילות את המים והאדמה.

התגברנו על החום באמצעות מקררים שיצרו חור הולך וגדל בשכבת האוזון.

פיתחנו תעשיה ותחבורה שמקילים על חיינו בו בזמן שכמויות הפחמן שהן פולטות לאויר משנה באופן דראסטי את תנאי האקלים של כדור הארץ.

ביטלנו למעשה את חווית המוות בבית לטובת מוות בבתי-חולים, משרתים למדע ורפואה שחרטו על דגלם את המלחמה במוות בכל תנאי ובכל מחיר.

בשני סיפורים מספרים לנו חז"ל על מפגש האנושות עם החשיכה. אחד על המאבק לשליטה והשני על היכולת לוותר עליו. אינני סבור שהסיפור הראשון ב"עבודה זרה" קורא לפאסיביות, להימנעות מפעולה בעולם. אדרבא, נדמה לי שהויתור על חלום השליטה הוא שמאפשר עשייה בעולם, אבל באופן אחר קמעה...

בואו נדמה:

המדרש מספר, שאור היום הראשון אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו. ושאור זה שימש בעולם שלושים ושש (ל"ו) שעות ואחר כך נגנז. והזוהר (ח"ב קמח) מספר שאילו היה נעלם לגמרי לא היה העולם ממשיך להתקיים, אלא הוא גנוז בעולם כמו זרע טמון באדמה, ובכל יום משהו ממנו מנצנץ, ועל זה מתקיים העולם. ושהעוסקים בתורה בלילה חוט מהאור הזה נמשך עליהם. פלא שאור נגנז? מי יכול לראות את כל כאב העולם בכל רגע ולהמשיך לחיות? להמשיך לעשות? להמשיך לפעול לתיקון? כמה מבלבל שאנו נאלצים לצמצם את ראייתנו כדי שנוכל לפעול באופן מעשי, ועם זאת מצווים - "לא תוכל להתעלם"... ושהשלב הראשון והכרחי בתיקון העולם - חזרה לאור לא גבולות - הוא הכרה במגבלות של עצמנו, אבל לא שקיעה ואובדן בתוכם אלא זיהוי הניצוצות של החזון האינסופי המנצנץ בתוך המוגבלות, והיכולת לפעול בה. כי אם היה אור זה נעלם לגמרי לא היה העולם ממשיך להתקיים.

אדם וחוה לא בכו בלילה השני בשנה אחרת. אדרבא, הם חגגו את החושך, את המגבלה של חיים בתוך מנהגו של עולם, את הבנת וקבלת מנהגו של עולם, ואת זיכרון ותקוות שלושים ושש שעות האור האינסופי הטמונות בעולם.

האין זו משמעות אפשרית לנרות החנוכה שאנו מדליקים?

לילה אחרי לילה, בלילות החשוכים ביותר של השנה, אנחנו מדליקים עוד ועוד נרות קטנים, עד שבסוף שמונה ימים הצבנו שלושים ושש אורות מנצנצים בפתח הפונה לחשיכה, להזכיר את החוויה הראשונית של אור אינסוף. אין אנו משתמשים באורם של הנרות הללו. אין אנו מציבים אותם כדי להתגבר על החשיכה ונהפוך הוא, אורות אלו מסייעים בידינו לקבל את החשיכה, לחגוג את העשייה המתאפשרת לנו בקבלת מוגבלויותינו, והחירות האדירה הצומחת מכך.

בנרות הללו אנו מוותרים על הנסיון לכבוש את היקום, לרתום אותו לצרכינו המדומים ומקבלים על עצמנו לפעול בתוכו.

בנרות הללו אנו חוגגים בענווה, את מחזורי הטבע דרך אור וחושך, קיץ וחורף, חיים ומוות.

בנרות הללו אנו מחבקים את פחדינו וגדלים מתוכם.

 האין זו כוונת הפיוט -

 

"הנרות הללו שאנו מדליקין, קודש הם

ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד.

כדי (או, שעל ידי כך מתאפשר לנו) להודות ולהלל לשמך הגדול..."

לו נזכה

אמן כן יהי רצון

____________________________________________

מתוך אתר החגים של מכון שיטים.