אז ירנן

אז ירנן

 יונת שפירא – על הפיוט “אז ירנן” של הבן איש חי מהמאה 19

אָז יְרַנֵּן עֵץ הַיְעָרִים
לִפְנֵי אֵל אַדִּיר אַדִּירִים

יָעִיר זְמִירוֹת וְשִׁירִים
אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ

יִתְפָּאַר אֵל חַי צוּרֵנוּ וּשְׁמוֹ יִתְקַדָּשׁ

בָּרוּךְ אֵל שׁוֹכֵן עֲרָבוֹת
הַבּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת

וּבָרָא אִילָנוֹת טוֹבוֹת
אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ

יִתְפָּאַר אֵל חַי צוּרֵנוּ וּשְׁמוֹ יִתְקַדָּשׁ

רָם אֵל בִּשְׁמֵי מְעוֹנִים
בָּרוּךְ מְבָרֵךְ הַשָּׁנִים

מַצְמִיחַ עִנְּבֵי גְפָנִים
אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ

יִתְפָּאַר אֵל חַי צוּרֵנוּ וּשְׁמוֹ יִתְקַדָּשׁ

כַּבְּדוּ אֵל בָּאוּרִים
הִגְדִּיל עֲנָפִים וּזְמִירִים

וּבָרָא זֵיתִים וּתְמָרִים
אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ

יִתְפָּאַר אֵל חַי צוּרֵנוּ וּשְׁמוֹ יִתְקַדָּשׁ

יִתְבָּרַךְ חַי דָּר מְעוֹנָה
מַצְמִיחַ פְּרִי תְּאֵנָה

נוֹדֶה לוֹ בְּשִׁיר וּרְנָנָה
אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ

יִתְפָּאַר אֵל חַי צוּרֵנוּ וּשְׁמוֹ יִתְקַדָּשׁ

הַלְּלוּ אֵל חַי בִּזְמִירוֹת
הַמַּגְדִּיל עַל מֵי נְהָרוֹת

רִמּוֹנִים וּמִינֵי פֵרוֹת
אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ

יִתְפָּאַר אֵל חַי צוּרֵנוּ וּשְׁמוֹ יִתְקַדָּשׁ

חִזְקוּ לְבָבוֹת שׁוֹבֵבוֹת
שִׂמְחוּ בָּנִים עִם הָאָבוֹת

כֹּה נִזְכֶּה לְשָׁנִים רַבּוֹת
אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ

יִתְפָּאַר אֵל חַי צוּרֵנוּ וּשְׁמוֹ יִתְקַדָּשׁ

לכל חיה יש צל
הפיוט “אז ירנן”, מביא אלינו את שירת הטבע ומלואו, תוך דגש על עצי הפרי למיניהם. כל אלה מפארים ומקדשים את הבריאה ואת בוראה. אפשרותו של האדם לראות את השירה הזו ולהקנות לה ניגון ומילים, מפנה אותי לר’ נחמן מברסלב, שהיה אמון על המרובע הזה – אדם-טבע-אלוהים-ניגון בהרכבים משתנים.

הפיוט פותח באילן, בעץ היערים. האילן שולח אותי ליום החמישי בסיפורו של ר’ נחמן מברסלב, “מעשה משבעה קבצנים” ולסיפורו של הקבצן בעל החטוטרת ביום החמישי:
“…אבל בחינת מועט מחזיק את המרובה שיש לי הוא למעלה מכולם בכלל, והא ראיה כי פעם אחת היו כת אחת שהיו חוקרים, באשר שכל חיה יש לה צל מיוחד, שבזה הצל דייקא היא רוצה לנוח שם, וכן יש צל מיוחד לכל חיה וחיה, כי כל חיה וחיה בוחרת לה איזה צל, ובאותו הצל דייקא היא רוצה לשכון שם כפי הצל המיוחד לה, וכן יש לכל עוף ועוף ענף מיוחד, שבאותו הענף דייקא הוא רוצה לשכון.
ועל כן חקרו אם יכולים למצוא אילן כזה, אשר בצלו ישכנו כל החיות, שכל החיות יהיו בוחרים ויתרצו לשכון בצל אותו האילן, ועל ענפיו של אותו האילן, ישכנו כל צפורי שמיא. וחקרו שנמצא אילן כזה, ורצו לילך לשם אל אותו האילן, כי העונג המופלא שיש שם אצל אותו האילן אין לשער, כי יש שם כל העופות וכל החיות, ושם אין שום הזק משום חיה, וכל החיות וכו’ מעורבים שם, וכולם משחקים שם, ובוודאי הוא תענוג מופלג מאד להיות שם אצל אותו האילן.

 וחקרו לאיזה צד צריכים לילך לבוא אל אותו האילן, ונפל מחלוקת ביניהם על זה, ולא היה מכריע ביניהם, כי זה אמר שצריכים לילך לצד פלוני למזרח, וזה אמר למערב, וזה אמר לכאן וזה אמר לכאן וכו’, עד שלא היו יכולים להכריע לאיזה צד צריכים לילך לבוא אל אותו האילן.
 ובא חכם אחד ואמר להם: למה אתם חוקרים באיזה צד לילך אל האילן. חיקרו מתחילה מי ומי האנשים שיכולים לבוא אל אותו האילן, כי אל אותו האילן לאו כל אדם יכול לבוא אצלו, כי אם מי שיש לו המידות של האילן, כי זה האילן יש לו שלושה שרשים: שורש אחד הוא אמונה, והשני הוא יראה, והשלישי הוא עניוות, והאמת הוא גוף האילן, ומשם יוצאים ענפים, ועל כן אי אפשר לבוא אל האילן, כי אם מי שיש בו מידות הללו הנ”ל.
 ואלו הכת הנ”ל היה ביניהם אחדות גדול מאד, ולא רצו להתפרד זה מזה, שקצתם ילכו אל האילן וקצתם ישארו, כי לא היו כולם ראויים לבוא אל האילן, כי לא נמצא ביניהם, כי אם קצתם שהיו בהם מידות הנ”ל, אבל השאר לא היו בהם אלו המידות, ועל כן נתעכבו כולם, עד שיהיו יגעים וטורחים שאר אנשי הכת הנ”ל, עד שיהיו בהם גם כן המידות הנ”ל, כדי שיהיו כולם ראויים לבוא אל האילן.
וכן עשו, ויגעו וטרחו, עד שבאו כולם לאלו המידות הנ”ל, ואזי, כשבאו כולם לאלו המידות הנ”ל, אזי באו כולם על דעת אחת והסכימו כולם על דרך אחד לילך באותו דרך אל האילן הנ”ל, והלכו כולם. והלכו איזה זמן, עד שהיו רואים מרחוק, את האילן. והסתכלו וראו, והנה אין האילן עומד במקום כלל, כי אין לאילן מקום כלל, ומאחר שאין לו מקום, איך אפשר לבוא אליו…”
 
מה הוא אילן מיוחד זה המכיל מקום לכל החיות ולכל העופות?
באיזה אופן ניתן ללמוד ממנו על השירה אותה יכול האדם לומר?
כיצד מצליחות כל החיות לחסות בצילו וכל העופות למצוא מקום על ענפיו?
  
ישנן החיות – כל חיה, כך נֶאֱמַר, והצל המיוחד לה.
חג החנוכה שחלף, הפגיש אותנו בלב התקופה החשוכה בשנה, עם האפשרות ליצור אור ולחפש את האורות שמקיפים אותנו.
ר’ נחמן מציע לנו לחפש לא רק את האור, אלא גם, ואולי קודם כל, את הצל.
כל אחד עם הצל הייחודי לו. אם נהיה מוכנים לפגוש את הצל האישי שלנו, להכיר אותו, להתעמת איתו, אולי לא יהיה לנו צורך לחפש אותו אצל הזולת, להשליך אותו על העומדים מולנו. כך ייקל עלינו לחיות באותו מרחב, כל “החיות השונות” שאנחנו.
המשמעות מתרחבת, דווקא מכיוון שמדובר על חיות. מעניין שלגבי בני האדם, החיות עצמן מייצגות פעמים רבות את דמות הצל שלהם. ויונג אף מדבר על נפש חייתית קולקטיבית, שהיא אוסף עצום של תפיסות ארכיטיפיות היוליות, המלוות כל אדם מרגע היוולדו. החיות השונות הן אמצעי טרנספורמציה, מן התכנים הלא מודעים (ה”צל”) אל הזהות העצמית האנושית.
 
וישנם העופות. לכולם יש מקום על ענפי אותו עץ והעונג שם גדול.
על אף שיש להם כנפיים, הם בוחרים לנוח כולם על אותו עץ.
וכיצד? כפי שנאמר, גם לכל ציפור, הענף המיוחד לה עליו היא שוכנת.
כשכל אחד מכיר בערכו המיוחד והמדויק, את צרכיו ואת המקום הדרוש לו על מנת להתקיים, על מנת לממש את עצמו. המקום בו עליו “לשבת” בעולם, אין סיבה שתהיה התנגשות בין המקומות. נהפוך הוא, יש מקום להרמוניה, כמו זו של שירת הציפורים.
כנפי הציפורים מזכירות את האפשרות הקיימת בתוך חיפוש המקום לנוע בתוך המרחב, לכל כיוון אפשרי, וגם לשנות מיקום לאורך הדרך והזמן.
כשהייחודיות ממומשת, באורח פלא מתרווח המרחב המשותף.
 
החיות והציפורים נמצאות במקום אידיאלי, “מקום שהוא לא מקום”, ייתכן וזהו “עץ החיים” שמייצג את גן העדן, ולא בכדי האדם לא נמצא בתמונה. הוא הרי גורש על מנת שילמד מחדש מה שבעלי החיים למדו מתוך עצמם.
אבל גם מבני האדם בסיפור יש מה ללמוד. הם לא מושלמים, יש שונות ביניהם, חולשות אנושיות. הם לא מסתכלים לכל הצללים “בעיניים” ולא מצליחים למצוא את מקומם – אבל ניתן ללמוד מהם חיי קהילה. יש שם את ההתגייסות ההדדית לצעוד בדרך ביחד. ללמוד ביחד. לסייע זה לזה בלימוד החולשות ובהתמודדות עם הקשיים ולאחר מכן לצעוד ביחד במסע אחר העץ, שלא ידוע כלל אם ניתן למצוא אותו. הם אולי לא הגיעו בסופו של הסיפור אל האילן, אל גן העדן האבוד, אבל הם התחזקו כקהילה. ואולי זהו ה”מועט המחזיק את המרובה” שבו עוסק הסיפור.
 
הקהילה של בני האדם שמעצבת מכלול שלם מתוך צירוף החולשות והצללים והמקומות השונים, מהם מגיעים האנשים, והניגון שאותו לומדת קהילה זו מהטבע מחזירים אותי לפיוט “אז ירנן” שאומר שוב ושוב – “שירו שיר חדש”. ניתן לשמוע את הקולות וגווני הקולות המשתלבים – בבית הכנסת, במשפחה, או מול יפעת האילנות והטבע. והם שולחים אותי לתורה המוכרת של ר’ נחמן שמדברת על שירת העשבים:
…כי דע, כי כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם, כי כל בהמה ובהמה יש לה עשב מיוחד שהיא צריכה לאכלו. גם אינו רועה תמיד במקום אחד. ולפי העשבים והמקום שרועה שם, כן יש לו ניגון. כי כל עשב ועשב יש לו שירה שאומר, שזה בחינת פרק שירה. ומשירת העשבים נעשה הניגון של הרועה. …וזה בחינת: “מכנף הארץ זמירות שמענו (ישעיה כד), היינו שזמירות וניגונים יוצאים מכנף הארץ, כי על ידי העשבים הגדלים בארץ נעשה ניגון כנ”ל…(ליקוטי מוהר”ן תנינא ס”ג)
 
ועל אילנו של עולם ותחת צילו של בוראו, נמצאים בני האדם בכפיפה אחת עם הצמחים ועם בעלי החיים, שרים שוב ושוב שיר חדש – שירת העשבים, האילנות, החיות, העופות ומבעד לכל אלה שירת הנשמה.

__________________________________________________________

יונת שפירא היא בת קבוץ יזרעאל, ביבליותרפיסטית ומנחת קבוצות. שותפה לדיאלוגים בין-תרבותיים ובין-דתיים, וממקימי “המקום” – קהילה ליהדות מתחדשת. תחנות בדרך: “המדרשה באורנים”, בית מדרש “אלול”, “תהודה” – בית מדרש למנהיגות יהודית.