הרב אריה לוין מספר בזיכרונותיו, כיצד למד את מידת החמלה מהרב קוק, כאשר התלווה אליו באחד הימים לשוח בשדה: בדרך קטפתי איזה עשב או פרח. הזדעזע רבנו, ואמר לי בנחת: האמן תאמין לי שמימי נזהרתי לבלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח, שיכול לגדול או לצמוח, כי אין עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה, ואומר לו גדל! כל ציץ עשב אומר דבר, כל אבן לוחשת איזה סוד, כל בריה אומרת שירה. הדברים שיצאו מלב טהור וקדוש, נחקקו עמוק בליבי ומאז התחלתי להרגיש ביותר את מידת החמלה על כל דבר
