גבול שם להם בל יעברון

לעבדה ולשמרה

 

גבול שם להם בל יעברון

האם ההתחממות הגלובאלית הנה אבולוציה, או שמא מוטאציה, של המבול?

 

אהרון אריאל לביא

 

   בשנים האחרונות הלכה וגברה המודעות להתחממות הגלובאלית, וכיום רובנו יודעים שהדבר קשור להמסת קרחוני הקוטב ועליית מפלס הים. לרגל פרשתנו, פרשת המבול, נראה כמעט מתבקש לבחון את הסוגיה לאור מקורות היהדות בשל הדמיון המבעית בין שתי התופעות.

   נתחיל בהסבר קצר ותמציתי של התופעה. כידוע, כדור-הארץ מוקף באטמוספירה אשר מורכבת ברובה מחנקן, בחמישיתה חמצן, כמה אחוזים בודדים של גזים אצילים וכרבע ממנה הנו פחמן דו-חמצני, שהוא גיבור הסיפור שלנו לשבת זו (ובקיצור יקרא להלן סתם ‘פחמן’). הפחמן והחמצן הנם שני ידידים המולידים וממיתים זה את זה – בנשימתנו אנו שואפים מאסה אטמוספרית, קולטים ממנה את החמצן, ומחזירים את כל מה שאיננו זקוקים לו ביחד עם פחמן כנגד החמצן שקלטנו. תהליך זה מתרחש גם בשריפה של חומרים שונים, ובראשם דלקים מחצביים (כגון נפט וגז) ההופכים חמצן לפחמן. מן הכיוון השני ישנם העצים (ושאר ירוקי-העלים): בשעות הלילה הם פועלים כמונו – קולטים חמצן ופולטים פחמן. אך בשעות היום הם מבצעים תפקיד הפוך וחשוב מאין כמוהו: קולטים פחמן דו-חמצני ומחזירים לאטמוספירה חמצן. שתי הפעולות אינן מתקזזות מכיוון שחלק מהפחמן שקולטים הצמחים נכלא בתוכם (ולכן שאריות השריפה שלהם נקראות ‘פחם’), ובסופו של דבר הם יוצרים יותר חמצן מאשר פחמן. ישנם עוד כמה גורמים השותפים ל’מעגל הפחמן’ העולמי כגון קליטתו ע”י קונכיות באוקיינוסים או כליאתו באדמה ע”י הגשם וכך, באופן כללי, נשמר האיזון האטמוספרי ומתאפשרים חיים על פני האדמה.

   נעבור להתבונן בשמש: השמש פולטת חום בצורת קרינה סולארית המגיעה לכדוה”א. רוב החום שאנו מרגישים איננו אותה קרינה ממש, אלא חום הנפלט מן האדמה לאחר שזו התחממה מהקרינה. אך פני כדוה”א אינם קולטים את כל הקרינה ומחזירים חלק ממנה לחלל, ואז נכנסת לתמונה האטמוספירה וכולאת חלק נוסף מן הקרינה החוזרת ויוצרת מעין ‘אפקט חממה’ עבורנו – כאשר לצורך המשל כדור-הארץ הוא הערוגה, האטמוספירה היא הניילון ואנחנו העגבניות. אפקט החממה הנו אפקט מבורך ועלינו להודות להשם יתברך על קיומו שכן בלעדיו היה כאן ממש, אבל ממש, קר. המרכיב האטמוספרי שאחראי לכליאת החום הנו ידידנו הפחמן הדו-חמצני, וכאן בדיוק מתחילה הבעיה: ככל שיש יותר פחמן באטמוספירה נכלאת יותר קרינה בחממה הגלובאלית והאיזון מופר, הטמפרטורה עולה והעגבניות בסכנת כמישה.

חנק עצמי

   התיאוריה המקובלת בדבר התחממות כדוה”א בעשורים האחרונים טוענת דבר פשוט: מאז החלה המהפכה התעשייתית המין האנושי שרף כמויות מחצבים עצומות. שריפתם משחררת לאוויר חומרים רעילים המשפיעים בעיקר ברמה המקומית, אבל בנוסף לכך שריפה באשר היא שריפה יוצרת פחמן דו-חמצני ובכך מחריפה את ההתחממות כמוסבר לעיל. מקורות נוספים לעליה בכמות הפחמן הנם עדרי הבקר העצומים של האנושות שפולטים מתאן (קיימים בעולם בערך 1.5 מיליארד ראשי בקר), וכן שריפת וכריתת יערות-העד ברחבי העולם שמקטינה את מיחזור הפחמן הטבעי.

   אין שום ויכוח מדעי לגבי עצם ההתחממות והוכח כבר שהטמפרטורה העולמית הממוצעת עלתה ביותר ממעלה שלמה מאז תחילת המהפכה התעשייתית. כמו-כן הוכח שהתחממות זו קשורה לשינויים האקלימיים הדרמטיים שכולנו עדים להם ברחבי העולם: שטפונות עזים, הוריקנים בתדירות גוברת, תקופות יובש ממושכות וככל הנראה גם הבצורת בארצנו של ראשית תשס”ז (ולהבדיל גשם הזלעפות הפתאומי של יום ירושלים) קשורה לאותו מקור. הויכוח המדעי האמיתי היה לגבי הגורמים להתחממות: האם הם אנתרופוגניים (כלומר מעשה ידי-אדם) או שמא בלתי תלויים בנו? אך לפני כשנה וחצי החל הויכוח הזה להסתיים אף הוא ובקרב מרבית הקהילה המדעית בעולם שולטת התיאוריה האנתרופוגנית שככל הנראה הוכחה כנכונה, אך עם זאת בהמשך נוסיף כמה מילים לגבי התיאוריה המתחרה.

   להתחממות הגלובאלית השפעות רבות, ולא כולן ברורות וידועות עדיין. החדשות הטובות הן שזה לא הולך להיות אפוקליפטי כמו הסרט ‘היום שאחרי מחר’ בהם האקלים משתנה תוך שבועיים וניו-יורק הופכת לקרטיב. החדשות היותר טובות הן שכדור-הארץ עצמו ישרוד, ולא משנה מה נעשה לו (אנחנו בכל זאת קטנים עליו). החדשות הרעות הן שרוב מה שמתואר בסרטים הנ”ל הנו מציאותי בטווח של מאה השנים הקרובות בסה”כ, וכן שהישרדות המערכת האקולוגית לא כוללת בהכרח את הישרדות האנושות כפי שאנו מכירים אותה. בין ההשפעות בטווח הקרוב ניתן למצוא שינוי בנפילת הגשם (פחות גשמים אבל יותר הרסניים, לצד בצורות ממושכות); שיבוש מחזורי חיים (כגון שינוי בזמני העונות שמזרז היכחדות של בע”ח); וכמובן, התופעה הידועה והמסוכנת של המסת הקרחונים המאיימת להעלות את מפלס פני-הים. התחזית הנה שעליית המפלס במטרים ספורים תגרום להצפתם של שטחים עצומים ולגלי פליטים של מאות מיליוני אנשים אשר כלל לא ברור שהאנושות ערוכה להתמודדות עמם. מצד שני, תחזיות מדעיות הנן לרוב בעייתיות (כגון המחקר מהמאה ה-19 שקבע שרחובות לונדון עתידים להיחסם בגללי סוסים, פשוט משום שהוא לא צפה את התפתחות האנדרגראונד ומנוע הבנזין) ויש לנקוט משנה זהירות בנסיון לחזות תהליכים מורכבים כגון ההתחממות הגלובאלית. יכול להיות גרוע יותר מהתחזיות המקובלות ואולי אפילו טוב יותר, אבל מה שבטוח הוא שמשהו הולך לקרות וכדאי לנו להיות ערוכים לקראתו, ויותר מכך – אולי לנסות להבין אותו.

מדור המבול לדור ההתחממות

   האם ההתחממות הגלובאלית הנה גזירת המבול של דורנו? שני הבדלים מרכזיים בין התופעות הנם טווח הזמן, עשרות שנים לעומת ארבעים יום, וכן שכיום התהליך הפיזי ברור לנו למדי אך הסיבות האלקיות נעלמות מאיתנו בהיעדר נבואה. עם זאת, בדחילו ורחימו ננסה את כוחנו דווקא בהתבוננות רוחנית בתופעה הזו, שהנה נעדרת למדי מרוב הדיון לגביה. נמשיך ונאמר שישנם גם כמה קווי-דמיון מעניינים בין המבול לבין ההתחממות: קודם כל ישנה האפוקליפטיות שבדבר, מעין קץ ההיסטוריה כפי שאנו מכירים אותה. התגובה האנושית כלפי דברים כאלו, באופן טבעי, הנה הכחשה. ההכחשה בולטת דווקא מצד מדענים מסויימים אשר עדיין מנסים לשכנע שאמנם יש התחממות אבל היא לא תלויה בנו ואין לנו איך לעצור אותה, כך שאנו יכולים להמשיך לזהם ללא הפרעה. לנימוקיהם המדעיים נגיע מייד, אבל באופן מהותי נדמה שגישה זו מבוססת על תפיסה (המוכרת לנו לא רק מהשדה האקולוגי) המסירה מהאדם את האחריות למעשיו ומנתקת את הקשר בין מעשי הפרט למצב החברה.

   מן הצד התורני יש שיאמרו שאנחנו דווקא מוצאים חיזוק לכאורה לדברי אותם מדענים מתנגדים, על בסיס ההבטחה שלא תהיה עוד שואה אקולוגית בסדר-גודל של המבול: ‘וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי… וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר’ (בראשית ט:טו-טז). למעשה, גם לגבי עליית מפלס הים באופן ספציפי יש לנו הבטחה מפורשת: ‘גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן בַּל יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ’ (תהלים קד:י). מצד שני, יש לזכור שבגמרא נאמר ‘שעל כל העולם כולו אינו מביא [מבול] אבל על אומה אחת הוא מביא’ (סוטה יא ע”א). ואכן, גם בתרחישים הגרועים ביותר של ההתחממות הגלובאלית לא מדובר על כיסוי כל שטחי היבשה במים, ואפילו לא על רובם. יכוסו בעיקר אזורי החוף הנמוכים, כגון בנגלדש וסקנדינביה, ויפגעו אומות ספציפיות. עוד יש שיקשו ויאמרו שאין דין המסת הקרחונים כדין המבול שכן עיקר עניינו הנו הגשם. אך המעיין ימצא שהגמרא מתייחסת למפלת מצרים, הקשורה אך ורק לים. כמו-כן במבול שהיה בימי נח כלולים גם ‘כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה’ (בראשית ז:יא) ומכאן שהמילה ‘מבול’ מתייחסת באופן כללי לאסונות טבע הקשורים במים. מכאן חיזוק נוסף להקבלה בין המבול להתחממות אך גם רמז לכך שהמסת הקרחונים איננה הבעיה היחידה, ואולי אף לא המרכזית, של ההתחממות הגלובאלית – כפי שאכן הלך והתגלה לאחרונה. בארצנו הקדושה למשל המסת הקרחונים כמעט ולא תורגש אבל בעיות המים והתפשטות המדבר עתידות להחריף.

   מכל מקום,  גם בלי כיסוי הארץ כולה במים מצבנו הולך להיות מספיק חמור בשביל שנתייחס אליו ברצינות, והנבואות שהבאנו לעיל (ותיאוריות מדעיות כאלו ואחרות) אינן פוטרות אותנו מההשתדלות לתקן כל מה שאנחנו יכולים, כל עוד אנחנו יכולים. רמז לכך אנו מוצאים בפירוש בעל התולדות-יצחק לפסוק אחר בפרשתנו: ‘עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ’ (בראשית ח:כב). הקב”ה מבטיח לנו שמחזורי הטבע לא ישתנו, והפירוש כותב שפסוק זה היה נצרך מכיוון שלאחר שגילה הקב”ה לבני-האדם שלא יהיה עוד מבול היה עליו להזהירם: ‘עדין יש לי דברים במה שאפרע מכם’. כלומר, אמנם מבול לא יהיה עוד, אבל אסונות טבע כעונש על חטאות האדם יהיו גם יהיו – וזהו צד דומה נוסף בין ההתחממות למבול.

   הקשר בין החטא לאסון הגלובאלי מתבאר ביתר שאת דרך הדברים המובאים בגמרא: ‘הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים’ (עבודה זרה ג ע”ב), כלומר כל הפגעים הנם גזירת שמים (עם טעם המובן לנו או לא), אך מכות קור וחום הנן תוצאה ישירה של מעשי האדם. ריש לקיש מוסיף בהמשך: ‘אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקב”ה מוציא חמה מנרתיקה’. במקום אחר (בבא מציעא פו ע”ב) מסביר רש”י שהכוונה הנה ‘להזריח חמה בכוח’, ואולי כאן המקום לומר כמה מילים על התיאוריה המתחרה למתן הסבר להתחממות. מסתבר שכמות הקרינה שהשמש פולטת לעברנו משתנה באופן מחזורי. ההסבר לתופעה הנו הופעה והיעלמות של כתמים על-פני השמש, שהנם איזורים כהים הנוצרים מפעילות מגנטית אינטנסיבית. כמותם קשורה לשינוי בקוטביות השדה המגנטי של השמש (שמתהפך בכל 11 שנים) – בשיא ההיפוך הקטבים חולפים זה על פני זה,  החיכוך המגנטי גובר ונוצרים יותר כתמים. אמנם הכתם יוצר איזור קר יחסית, אך בשוליו הקרינה חזקה יותר מהרגיל וכך יוצא שבאופן פרדוקסלי דווקא ככל שיש יותר כתמי-שמש קרינת השמש חזקה יותר. גם תהליך זה הולך ומתגבר בימינו, אך רק מדענים ספורים מנסים עדיין לתלות בו את ההתחממות כולה, תוך פטירת האנושות מאחריות. אמנם מרבית המדענים יסכימו שגם לכתמי השמש יש השפעה על האקלים, אבל יוסיפו שהשפעה זו הנה רק שותפה לגזי-החממה, ולא גורם יחיד.

   נציין גם תיאוריה שלישית הגורסת שמאחר וגם הקטבים המגנטיים של כדור-הארץ עצמו נמצאים בהיפוך מתמיד (עובדה שאין עליה עוררין), נוצרת גם תזוזה של יבשות הקטבים עצמן לכיוון קו-המשווה ולכן הם נמסים כל 5,000 שנים בערך ומשנים את האקלים בעולם כולו (וכאן זו כבר תיאוריה). סמך לתיאוריה זו נמצא במפות עתיקות ששיחזר אדמירל טורקי בשם פירי רייס במאה ה-16 מתוך רישומים שדלה וריכז מהארכיון המרכזי בקונסטינופול ומשאריות מהספריה העתיקה של אלכסנדריה. מפותיו מציגות את קו-החוף של צפון אנטרקטיקה כפי שהוא נראה ללא מעטה הקרח (שעוביו כיום כ-1.6 ק”מ) והן מתאימות באופן מדוייק לקו שנתגלה בשנות ה-50 ע”י מיפוי סייסמוגרפי (ע”י גלי-קול), ומכאן אמינותן הרבה. מבחינה מדעית אכן התברר שכיסוי צפון אנטרקטיקה בקרח התרחש לפני כ-5,000 שנים, והאירוע המשמעותי ביותר עליו אנו יודעים מהתקופה הזו הנו המבול, המוזכר באופנים דומים גם ב’עלילות גילגמש’ הבבליות ובמסורות יווניות, רומאיות, איריות ואפילו הודיות. תיארוך מפותיו של רייס מתאים גם הוא לתקופה שלפני המהפך הזה, ונתונים אלו משתלבים גם עם מחזוריות טבעית כלשהי בת 5,125 שנים שגילו בני המאיה ודאגו לשבץ בלוח-השנה שלהם. סוף המחזור המאייאני הקודם היה בשנת 3,114 לפנה”ס לערך (מה שמתאים לזמן בו כוסה צפון אנטרקטיקה בקרח ובקירוב גם לתיארוך המבול שבתורה) וסיום המחזור הנוכחי יתרחש ב-20 לדצמבר 2012. גם כאן לא כדאי להיסחף לתיאורים בנוסח ‘ארמגדון’, אבל התיאוריה הזו טוענת שההתחממות הנה רק סימפטום של תהליך גדול בהרבה, אשר את אחריתו מי ישורנו.

מחזוריות של שכר ועונש

   ראינו אם כך שלהתחממות הגלובאלית ישנם הן גורמים אנושיים, והן גורמים מחזוריים-טבעיים (מעגל הפחמן וכתמי-השמש). אך גם אלו מקורם למעשה במבול אשר הנו עונש שניחת על העולם בשל מעשי האדם, כפי שכותב הספורנו על הפסוק דלעיל: ‘כי קודם המבול היה תמיד עת האביב, ובו היה תקון כללי ליסודות ולצמחים ולבע”ח. ואמר שיהיה זה כל ימי הארץ עד אשר יתקן האל יתברך את הקלקול שנעשה בה במבול’. כלומר, לפני המבול היה העולם שרוי באביב נצחי, ועם החטא שחטאו בני-האדם נהיה האביב רק חלק ממחזור שלם של עונות. במובן רחב יותר מסתבר שנוצרו גם שינויי אקלים כלליים החוזרים על עצמם לאורך השנים עד לתיקון המערכת. בימינו, עם חטאי האדם החדשים, מאיימים אנו להוסיף חטא על פשע ולשבור מחדש את המחזוריות, אך לא לקראת ‘תיקון הכללי’ ליסודות ולצמחים, אלא דווקא לקראת קלקולם המוחלט. מדברי הספורנו ניתן גם למצוא יסוד לתחזית הפסימית יותר הגורסת שיתכן אסון טבע עולמי ופתאומי (בסגנון הוליוודי אך קצת פחות גרוע) וזאת מכיוון שמערכות כדור-הארץ בנויות על איזונים ובלמים עדינים ביותר, אשר שינוי באחד מהם (כגון בזרמים התת-אוקייאניים) יכול למוטט את המערכת כולה כמגדל קלפים. אלא שלפי הספורנו קריסה זו תהיה החושך שלפני הזריחה, שכן לאחריה ‘יתקן האל את הקלקול שנעשה במבול’. אכן אקלים טרופי יציב ברוב העולם הנו אפשרי, והזכרנו גם שיש בידינו מפות מדוייקות מן העבר המוכיחות שלפני 5,000 שנים לערך לא היה קרח בצפון אנטרקטיקה, וכידוע לצידה התקיימו חיים אנושיים. אך לא לנו הנבואה בעניין זה.

יחד ניפול ויחד נקום

   אם נוסיף לעיין במהות הדברים נגלה שמה שמיוחד בהתחממות, ומשותף גם למבול, הנו שזו הפעם השניה בתולדות האנושות בה היא ניצבת מול בעיה גלובאלית לחלוטין, בעלת השלכות אישיות דרמטיות עבור כל אחד ועלויות אסטרונומיות לכלכלה העולמית. אך הדבר החשוב ביותר הנו שכל אחד ואחת מבני-האנוש שותף ליצירת הבעיה בכל מעשה פשוט שהוא עושה – וכאן גם המפתח לפתרונה. אין כאן אסטרואיד שממשלה מוצלחת ועתירת משאבים יכולה להתמודד עמו לבדה, או מפלצת אימתנית שאיזשהו סופר-גיבור יוכל להפילה אפיים ארצה ולהיזכר לעד בספרי הקומיקס. יש כאן בעיה אקוטית ורצינית, שהדרך היחידה להתמודד עימה הנה לקיחת אחריות אישית של כל פרט ופרט מבין ששת המיליארדים שחיים כאן, ממש כמו בעת השחתת הדרכים של דור המבול על פני הארץ. אם נתבונן בגורמי הבעיה, מצד האנושות, נגלה שבדור המבול היתה זו דווקא הקירבה היתירה אל הטבע שהמיטה עליהם חורבן, כאשר באו על מין בשאינו מינו וביטלו את הגדרים וההבדלות שהציב הקב”ה בין יצור ליצור. בדור הפלגה שלאחר מכן דווקא התאחדה האנושות, אך זאת בכדי להתנכר אל הטבע ולמרוד במלכות שמים. בדורנו נדמה שהתהליכים משתלבים: מצד אחד נהיה מקובל לחשוב שהאדם אינו יותר מאשר אמבה מפותחת, אך במקום קירבה יתירה אל הטבע הולך ונוצר ריחוק מבהיל ממנו בקרב האנושות המסתגרת במגדלי בבל מעשי-ידיה, בעודה כורתת את הענף עליו היא יושבת.

   השחתת הארץ וכל דרכיה הביאה על האנושות את המבול שהעניק לה התחלה חדשה, אך היה גם שיעור לדורות. בדורנו אנו עדים להשחתת דרכי האנוש באופנים דומים וגם שונים לאלו של דור המבול. מצד אחד הקשר הפיזיקלי בין התנעת הרכב לקיץ המתלהט ברור לנו, אך מצד שני אי-אפשר להתעלם גם מהקשר המתבקש בין השחתת המידות של דורנו לבין האסונות הניתכים עליו. במובן זה, אולי גם ההתחממות הגלובאלית היא שיעור לאנושות, ואם לא נלמד את לקחיה ניאלץ לחזור על שיעור נוסף וקשה יותר. קשה לומר עדיין מהו בדיוק השיעור ומהו הלקח – עפ”י התיאוריה המקובלת אנו אמורים להבין שלמעשינו יש תוצאות ועלינו לקחת עליהם אחריות. אם ניטה דווקא לתיאוריות האחרות שהצגנו אזי נוכל ללמוד שעם כל הכבוד לקידמה האנושית ישנם תהליכים גדולים וחזקים ממנה היכולים להחריבה, ואולי זהו שיעור בהלכות ענוה לאנושות כולה שהפליגה מעט רחוק מדי בשגעון-הגדלות של עצמה. על כל פנים, מה שברור הוא שאם כל מה שנלמד מהמשבר הנוכחי יהיה כיצד להניע מכוניות באמצעות מולקולות מים יצא שכרנו בהפסדנו, שכן ללא תיקון של היסודות והמידות הקסטרופה הבאה היא רק עניין של זמן.

   לסיום, כדאי להיזכר במדרש המסביר שההבדל בין נח לאברהם היה שבעומדם מול עולם המאבד עצמו לדעת הראשון בחר להציל רק את נפשו הוא ואילו השני בחר לנסות לעורר את הבריות לתשובה ולהצילם מן האסון. בעומדנו שוב אל מול עולם שלם הנעדר ישוב-הדעת (ולא רק במובן האקולוגי), נתונה בידינו הבחירה: האם להתפלל שימצא לנו מקום על ‘תיבת נח 2050’ שתהיה בדמות חללית עמוסת דוגמיות ביולוגיות שתישלח אל החלל העמוק, או שמא להיעמד אל מול הסחף העצום של תרבות ההמון, כאשר עשה אבינו בימי דור הפלגה, ולתבוע שינוי.

 

_____________________________________________________________

המאמר פורסם לראשונה במוסף שבת בעיתון מקור ראשון