גידול תרנגולים בסמוך לבתים שכנים
שאלה:
אם רשאי אדם לגדל בע”ח בסמיכות לשטח חברו – ובע”ח אלו מקימים רעש כגון כלבים ותרנגולים וכדו’?
תשובה:
בדברים הקצרים שיובאו לקמן אתייחס רק לשאלה זו בהיבט ההלכתי העקרוני בלא להיכנס לפרטים המעשיים העלולים להיות משתנים בין מקרה למקרה.
כמו כן אתמקד בדבריי רק בשאלת גידול בעלי חיים המהווים מטרד לשכנים; רעש הפחדה לכלוך וכדו’, ולא בשאלות נוספות (כגון אימתי מותר לגדל כלבים; מבחינה הלכתית ורוחנית).
הנה דעת השו”ע (חו”מ סי’ קנו סעי’ ב) היא שיש לשכנים זכות למחות על קולות ורעשים שאינם שכיחים ומקובלים באותו מקום. היוצא מדבריו שלכאורה יכול אדם למחות גם על רעשים של בעלי חיים במקום שגידול בע”ח אינו כחלק מ”מנהג המדינה” כגון ישובים עירוניים או ישובים קהילתיים. זאת, בשונה מאדם שבא לגור כחבר במושב חקלאי וכדו’ שקיבל על עצמו את “מנהג המדינה” אשר נהוג לגדל שם תרנגולים וכדו’ בלולים; או פרות וסוסים וכדו’, ולפיכך אין לו זכות מחאה באותם מקומות על רעשים טבעיים של בע”ח.
בפשטות, שכונת גוש קטיף הסמוכה לקיבוץ עין צורים; מוגדרת לעניין זה כישוב קהילתי זמני המתפקד כישוב עצמאי לכל דבר; ואינה חשובה כשכונה בישוב חקלאי לעניין זה. כל זה בדעת השו”ע.
אמנם הרמ”א (שם) חולק באופן עקרוני על דעת השו”ע וסובר שאין לאדם זכות מחאה אפילו על רעש גדול הנעשה בחצרו. אך דבריו אמורים רק כשאין תקנה אחרת; אולם אם יש תקנה אחרת; לאותה תקנה בדיני ממונות יש תוקף של “מנהג המדינה” המחייב בהל’ נזקי שכנים (עי’ בספר “ליצחק ריח” לרבי יצחק אבן-דנאן, חו”מ אות שי”ן ס”ק ח) ובפרט אם הדבר נעשה מעוגן בתקנות הציבור שאם נעשות על ידי הרשויות המוסמכות לכך, שיש להן תוקף של “דינא דמלכותא דינא”. והנה על פי “התקנות למניעת מפגעים” (מניעת רעש, התשנ”ג – סעי’ 13) נאמר: “מחזיק בעלי חיים בביתו, בנכסו או בחצירו יחזיקם במקום ובאופן שלא יגרום רעש חזק המפריע לשכנים”. לאור האמור לעיל יוצא שבאופן פשוט במקרה שלנו אין מחלוקת בין השו”ע והרמ”א; ולדעת כולם זכותו של אדם הסובל מרעש של בע”ח; לבקש מחברו שיתחשב בצערו. אמנם יכולים השכנים למחול זה לזה; כמו בנוגע לתקנות האוסרות רעש חריג אחרי שעה מסוימת; שלגביהן כתבו האחרונים שאם אדם עושה מסיבת שבע ברכות וכדו’ הוא רשאי להמשיך גם בשעה מאוחרת כיוון שיש בדרך כלל מחילה הדדית של השכנים (קובץ מקבציאל לא שנה כא; עפ”י פתחי חושן פט”ו ס”ק ג).
יש להוסיף שכל זה ברמת הדיון מבחינת יכולת התביעה הממונית גרידא; אך מעבר לכך על כל אחד מוטלת חובה גדולה להיזהר באופן מיוחד שלא לצער את שכניו; כפי שלמדנו בפרשת השבוע (ויקרא כה, יז) על הפסוק: “ולא תונו איש את עמיתו ויראת מא-לה-יך” ודרשו חז”ל (ב”מ נח ע”ב) שגם לצער אדם במילים נחשב בכלל אונאה. ודייקו חלק מהפוסקים שבודאי שיש להימנע מעשיית מעשים המצערים את חבריו.
_______________________________________________________
מתוך תורת הארץ, מאמרי הלכה והגות , תורת הסביבה והקיימות. בהוצאת מכון התורה והארץ.