די! אדם וצריכה

די! אדם וצריכה

ג’רמי בנשטיין

ואמר רב חיסדא: מי שאפשר לו לאכול לחם שעורים ואוכל לחם חיטים – עובר משום “בל תשחית.” ואמר רב פפא: מי שיכול לשתות שכר [בירה] ושותה יין – עובר משום “בל תשחית.” ואין זה דבר נכון, כי “בל תשחית” של גוף עדיף.     
(תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק”מ, עמוד ב’, בתרגום של שטיינזלץ)

על-פי הפסוקים בספר דברים (“כי האדם עץ השדה”) האוסרים כריתת עצי פרי בעת מלחמה, הרבנים ביססו מערכת שלמה של הלכות “בל תשחית”, האוסרות השחתת חומרים כלשהם ללא צורך או תועלת חשובה. מדברים אלו,  מתעוררת השאלה לגבי גבולות של שימוש, ניצול ובזבוז. וכדרכם בתלמוד, מתעוררת מחלוקת [ראו משבצת].
קודם הרישא, ההתחלה, האמירות של רב חיסדא ורב פפא. רב חיסדא טוען, שיש בזבוז מסוים הכרוך באכילת חיטים, כשאפשר באותה מידה לאכול לחם שעורים. רב פפא טוען דבר דומה בקשר לבירה ויין. שעורים הוא יבול שיכול לגדול בקרקע דלה, לעומת חיטים, אולי המצב דומה לגבי החומרים הבסיסיים של בירה לעומת מה שדרוש לטפח כרם. אך כל זה משתקף בכסף: בשתי הדוגמאות מדובר במוצר זול, ותחליף אחר שהוא יקר יותר. בעיני שני החכמים הללו, שימוש במוצר היקר הוא בזבוז, שהוא עבירה על מצווה חשובה. אם הדוגמאות האלה לא מדברות אליך – קחו דוגמה יותר עכשווית. הנוסע בהונדה, שיכול לנסוע בסקודה – עובר משום בל תשחית. הלובש חליפות מחויטות, שיכול ללבוש בגדים פשוטים – עובר משום בל תשחית. תופעה זו של צריכת מותרות לשמה כונתה צריכת יתר (conspicuous consumption), בפי הכלכלן והסוציולוג ת’ורסטין וובלן. שאלו את עצמכם: האם אני אשם/ה? מהי רמת הצריכה שלי, באוכל, ביגוד, מוצרי חשמל?
לו הסוגייה התלמודית הייתה מסתיימת בכך, אז היינו נשארים עם הטפה פשוטה להסתפקות במועט. אך המקור ממשיך, ומוסיף ה”סתמא דגמרא”, כלומר הקול האנונימי, כנראה של העורכים, שבעצם שולל או לפחות ממתן את דברי רב חסדא ורב פפא. לא, כתוב, זה איננו נכון: כי יש משהו שנקרא “בל תשחית של הגוף” והוא עדיף. כלומר, אפשר להשחית את הגוף – כנראה, להתלהב יתר על המידה מהסתפקות במועט – ועל-ידי לגרום לסבל עצמי כך. דבר זה אסור, כשם שלעצמים או לחומרים בטבע יש ערך, ולכן אסור להשחיתם, כך גם לגוף האדם, הוא חלק מהטבע באותה מידה, ואסור להשחיתו, אפילו עבור אידיאלים נעלים. לכן, אם לחם שעורים אינו בריא לך – תאכלו לחם חיטים. אם הסקודה איננה מספיק בטיחותית, אז תשקיעו ברכב איכותי יותר.
התשובות אינן חותכות. המקור התלמודי הוא מעניין ושימושי בדיון זה כי הוא מעורר את הדיון, הוא מציע פרמטרים; אף על פי שהוא, כביכול, קובע הלכה חותכת בסיום, אין הוא פותר את הבעיות בשבילנו. הוא מספק כלים לנתח סוגיות אקטואליות: האם רמת צריכה מסוימת או שימוש במוצר כלשהו, צריכה מופרזת, כלומר, בזבוז משאבים (כולל כספיים), שלא לצורך; או שמא יש כאן עניין של “בל תשחית של הגוף”, עניין של רווחת האדם שמכריעה? מתי נוחיות עוברת לעניין של בריאות או בטיחות? מה ההבדל בין צורך לבין רצון? פעם מקרר חשמלי היה נחלת מעטים, ולכן מותרות גמורה. עכשיו הוא מצרך חיוני, שאי-אפשר לדמיין את החיים בלעדיו. האם טלפון, טלוויזיה מכונית, תקליטור, מערבל מזון ומכונת כביסה הם אותו דבר? אלו הן שאלות חשובות שאפשר לנהל סביבן דיון, עם הטקסט או עם הדוגמאות האקטואליות או עם שניהם.

שמות פרק כ’ פסוק יג
לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ; לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.

על ראוותנות ורעבתנות

אילו התקיימו תעשיות שמטרתן המפורשת היתה לגרום לציבור לרצוח, לנאוף, לגנוב או למסור עדות שקר- היינו מפקפקים בלגיטימיות שלהן. היינו מוציאים אותם מחוץ לחוק.
האם רשימה זו מוכרת? אלו דיברות מספר 6,7,8,9 בעשרת הדברות. אך לגבי 10# ברשימה, “לא תחמוד” [1] , יש ויש תעשייה כזו- הלא היא תעשיית הפרסומות. כל מטרתה של תעשייה זו היא לגרום לציבור לרצות דברים, לחמוד [2] . אך קברניטי תעשייה זו אינן מאחורי סורג ובריח, אלא מקבלים תגמול כספי נאה ביותר על מלאכתם. ‘מוצרי’ תעשייה זו אינם תופעה של שוק שחור, שמופצים בסתר. הם מוצגים בריש גלי, בכל כלי התקשורת, בשלטי חוצות, בכל פינות החברה. אדרבה, ללא הפומביות, לתעשייה הזאת אין זכות קיום.
יתירה מזו, לא רק שהתעשיות הללו—מכירות שיווק ופרסום—אינן מעשים בלתי-לגיטימיים, קשה אף לדמיין את המשק המודרני בלי המנוע הזה של עידוד הצרכנות: התשוקה לעוד—לפתח וליצור עוד מוצרים, לרכוש עוד דברים.

החוקר אלן דורנינג היטיב לחדד את השאלה כשהעיר שרוב הנזק הסביבתי בעולם נגרם על ידי אנשים שיש להם או יותר מדי או מעט מדי, ולכן השאלה הקריטית לדורנו חייבת להיות: “מה זה ‘די’?” מתי יש מספיק?[3]  אנו רגילים לחשוב על צד אחד של המשוואה, לאלה שיש להם מעט מדי, ולנסות לעצב מערכת לסייע, להביא להם עוד. הגישה הכלכלית המערבית הרווחת לסיוע כזה מבוססת על המשך הגדלת העוגה, שלאורך זמן, עם עוד יותר יצור ופיתוח, כולם (איכשהו) יקבלו יותר. הביקורת הסביבתית מראה לנו שאמונה זו איננה ריאלית. ולכן על מנת להתמודד עם בעיות סביבתיות וחברתיות כאחד, עלינו להתחיל להתיחס גם לצד השני של המשוואה, לא רק לתת-צריכה, אלא ובעיקר לצרכנות יתר. כיצד נתמודד עם אלה—קרי רובנו—שיש לנו יותר ממה שדרוש לחיות חיים שיש בהם משמעות, בטיחות ואיכות של ממש?
הגנה אפשרית לטיפוח תרבות הצריכה ויצור-יתר תעשייתי היא שהוזלת מחירי מוצרי צריכה אולי מביאה לידי צריכת יתר, אך היא מאפשרת לפלגים נרחבים של האוכלוסייה לענות על צרכים חיוניים. להקשות על צריכה, פירוש הדבר להחזיר המונים לרמת חיים בלתי מספקת. נאמר לעיל שלרבים מאתנו, לפחות במעמד הבינוני ומעלה, יש יותר ממה שדרוש לחיות חיים שיש בהם משמעות, בטיחות ואיכות של ממש. אך לרבים יש אכן מעט מדי.

מה עושים עם הפער? אם העוגה לא תטפח לנצח, אז המטרה צריכה להיות להרחיב את הקטגוריה האמצעית– על חשבון שתי הקיצוניות. גידול פחות בקר לבשר יפנה שטח ודגנים לצורכי אדם; יש לטפח תחבורה ציבורית ואלטרנטיבית ולא להרחיב את השימוש ברכבים פרטיים.

שאלות להנחיית הקריאה והדיון

1.    מה יותר משקף את עמדתך:

• צריכה אישית היא עניין מוסרי בעל השלכות רחבות, ולכן ראוי לדיון ציבורי

• צריכה אישית הינה עניין פרטי וסוביקטיבי, ואיננו מצריך דיון פומבי

2.    מה הם הגבולות הראויים לצריכה? האם יש צורך לדון בזה בכלל? האם החברה שלנו צורכת יותר מדי? האם את/ה צורכ/ת יותר מדי? כיצד נמדוד?

3.    האם פרסומות (בכלי התשדורת, בחוצות העיר) הן: תרומה לחברה, רוע הכרחי, עניין נייתרלי מבחינה ערכית, פגיעה בחברה, ליבון יצר החמדנות (והאם זה טוב או רע), אחר?

___________________________________________________________

ג’רמי בנשטיין, סמנכ”ל מרכז השל לחשיבה ומנהיגות סביבתית, חבר בוועד המנהל של טבע עברי.

[1]  “לא תחמוד בית רעך; לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך.” (שמות כ’:14; בדברים ה’:18 בשינויים).
 [2] יטען מי שיטען שהדיבר העשירי איננו שייך ליצר החמדנות ככלל, או כלפי חפצים למכירה, כי אם תשוקה לרכוש בבעלות מישהו אחר: לחמוד דבר מה לא לו. אני מתייחס לטענה זו בהקשר כללי להלן.
קצרה היריעה כאן להיכנס למחלוקות המעניינות במסורת הפרשנית על מצוות “לא תחמוד” (ובגירסתו השנייה, “לא תתאווה”) הקשורות לשאלות הללו. על אף פשטותו לכאורה, ההוראה המדויקת של המצווה לא נהירה לגמרי. מחד, התורה לא מרבה לצוות לגבי רגשות בעלמא, אך מאידך הפעולות השליליות שהן תוצאותיו של רגשי חמדנות כלפי ‘רכוש’ של אחרים, קרי גניבה וניאוף, נאסרו בדברות קודמים. המכילתא בכל זאת שמה את הדגש על מעשים, הוצאת הרגש אל הפועל, בעוד שאבן עזרא טוען הפוך: “אין תאווה אלא בלב”. רמב”ם, בספר המצוות ובמשנה תורה, הלכות גזלה ואבדה, גורס שהצו אוסר שילוב של השניים, הפעלת לחץ על בעל רכוש למכרו, ואפילו אם הקונה משלם את מלא ערכו של החפץ. השידול וההפצרה הם הגורמים הבלתי-לגיטימיים. הדיון הזה, ויישום מצווה זו, ומצוות דומות, כגון גבולות המותר בפרסום ובאתיקה של המסחר, מאד רלבנטיים בחברת השפע ותרבות הצריכה בנות זמננו, ואינם נחקרים או מיושמים דיים בציבור בעל זיקה למקורות.
[3]  How much is enough?  עוד מסימני החולי במערכת הקיימת הוא ששאלה זו איננה בסדר יום של אף אחד: לכלכלנים אין שפה אפילו לנסח אותה, ובחברה חסרה הסולידריות להגיד אמירה שהיא מעבר לטעם אישי סובייקטיבי. אך, על אף קיום העדפות אישיות בתחום זה- אין שאלה בעלת השלכות חברתיות מובהקות יותר בעולם שלנו כיום. וכמו כן, השאלות האמיתיות אינן כמותיות בלבד. בכל הקשור לפיתוח העולם השלישי, זה לא עניין של כמה הם יתפתחו, עד איפה הם יגיעו, אלא: איזה סוג של פיתוח, והאם ניתן לפתח דגם של פיתוח שהוא לא חיקוי זול ו/או השתעבדות לדפוסי המערב הבעייתיים.