המנעות מעשייה היא ביטוי ליכולת

לעבדה ולשמרה

המנעות מעשיה היא ביטוי ליכולת

כלכלה וסביבה

 

אהרון אריאל לביא

 

   במדור הקודם בחנו את שאלת תכלית המלאכה והקניין, השייכים לצד ה’לעבדה’ שבפסוק המכונן של גישתנו (‘וינח ד’ א-להים את האדם בגן-עדן לעבדה ולשמרה’). מתוך כך שומה עלינו לעיין מעט במהותה של הכלכלה המודרנית וביחס שלה אל הסביבה. בלשון המקרו-כלכלה ניתן לומר שתכלית המלאכה הנה ניהול המשאבים הטבעיים, המצויים בצמצום, ע”י התערבות אנושית בתוכם אשר תכליתה הסדרת חילוף-החומרים בין האדם לבין הטבע בכדי לספק את צרכיו של האדם, כאשר הפערים הקנייניים בין בני-האדם לבין עצמם מוסדרים ע”י המסחר. זה נשמע קצת מפחיד ולכן ננסה לנסח זאת במילים פשוטות יותר: המלאכה והקניין החברתיים הכלליים הנם האופן בו החברה כולה משתמשת בסביבתה הטבעית, וסוחרת בה, בשביל לספק את צרכיה.

   תחת הגדרה זו ניתן לחלק את עולם הכלכלה לשלוש חטיבות. הראשונה הנה החטיבה המשאבית, אשר עיקר עיסוקה בהבאת חלקים מן העולם הטבעי  לצורה שהנה ברת-שימוש עבור האדם, דהיינו הפקת חומרי-גלם (תחת הגדרה זו ניתן לשים למשל גם את מערכות התשתית לשימוש ישיר במים). החטיבה השניה הנה חטיבת הייצור, אשר בה נמצאת מרבית הפעילות התעשייתית ההופכת חומרי-גלם למוצרים, כגון מפעל המשתמש בעצים שנכרתו ביערות הגשם (ע”י תעשיות השייכות לחטיבה הראשונה) והופך אותם לרהיטים שימושיים. החטיבה השלישית הנה חטיבת סילוק הפסולת, ובתחומה נמצאות התעשיות העוסקות בפינוי ושינוע פסולת, מיחזור, תשתיות ביוב וכדומה. המסחר איננו מופיע כאן כחטיבה בפני עצמה מכיוון שהוא הדם הזורם במערכת הזו ומאפשר את קיומה למעשה, ולא ניתן להציגו כתהליך העומד בפני עצמו. מצד שני יש להדגיש שדווקא תעשיית המסחר הבינלאומי היא מהגורמים המרכזיים לאפקט החממה, וזאת בשל כמויות הדלק העצומות ששורפים המטוסים, המשאיות והרכבות המאפשרים בפועל את המסחר הגלובאלי. עיקר תיקונו של המסחר, מבחינה סביבתית, הנו למעשה בצמצומו ובמעבר לצרכנות מקומית יותר. עניין זה קשור גם לצרכנות המופרזת של דורנו, ובאופן עמוק יותר למיסחור של האנושיות עצמה באשר האנשים הופכים בעצמם לסחורות מדידות.

   לאחר כל האמור לעיל לגבי שלושת חטיבות המלאכה, אנו מבקשים להוסיף עליהן חטיבה רביעית אשר עניינה פעילות אנושית כלפי הטבע עצמו, בבחינת ‘לשמרה’. לא מדובר בהכרח בהקמתן של תעשיות מיוחדות, אלא בעיקר בהטמעתה של גישת עבודה מסויימת בתוך החטיבות הקיימות. בתחום זה נכללות גם פעילויות אשר תכליתן שימור המשאבים לדורות הבאים (של האדם והחי כאחד), דאגה להתחדשותם, והשקעה בשימור של חלקים מן הטבע אשר אין להם ערך כלכלי עבור האדם, או כאלו אשר הערך החלופי שלהם (בתור משאב לצריכה) גבוה יותר מאשר ערכם בתור טבע משומר (כגון שמורות טבע המונעות התרחבות של ערים), ובכל-זאת עלינו לבחור דווקא לשמרם.

קידמה לאן?

   הדבר הראשון שיש להבין בקשר לשאלה הכלכלית-סביבתית הנו ששורש המשבר האקולוגי איננו בייצור התעשייתי עצמו. שורשיו נעוצים במבנה התרבותי והחברתי. למעשה, כיום הגורם המוביל את ההתפתחות האנושית הנו סטיכי לחלוטין. תחת מנגנון השוק כל מה שאפשר להמציא, לייצר ולשווק ברווחיות – נעשה, ומה שאי-אפשר לשווק ולהרוויח ממנו אינו נעשה. כל מדען חופשי לפשפש במסתרי הטבע ולהמציא כל דבר העולה על דעתו, כאשר החברות המסחריות, בתורן, שואפות לרכוש כל המצאה ולשווקה, במידה ויש לדבר סיכוי סביר להיות משתלם כלכלית. יש להדגיש שהחלופה לבלאגן הזה איננה, בשום פנים ואופן, הנהגתו של משטר כלכלי ריכוזי תחת רשות מפקחת שתחליט עבור כל אדם מה לייצר, מה לחקור, כיצד לקנות ומתי ללכת לישון. החלופה צריכה להתבסס על שינוי תודעתי-תרבותי דווקא בתוך המסגרת החופשית הקיימת, כך שהמהפכה באופני הייצור והצריכה תבוא מלמטה. מצד הצעתה של היהדות בעניין, ניתן לומר שהיא מציבה את האדם והמשימה שהוטלה עליו, ‘לעבדה ולשמרה’, במרכז התהליך ומציעה לחשוב לפני שעושים, בבחינת ‘סוף מעשה במחשבה תחילה’ – כלומר להחליט מהם הצרכים ואז לספק אותם. זאת במקום ליצור עוד ועוד צרכים כוזבים בכדי שאפשר יהיה ליצור עבורם סיפוקים מזוייפים לשם עשיית רווחים. ניתן מתוך כך להציע הגדרה חלופית למושג ה’קידמה’, ולומר שמשמעותה תהא התפתחות אנושית שמטרתה שחרור האדם מעול הצרכים הקיומיים ומהדאגה לצרכים כוזבים. חברה מתקדמת תהיה חברה בה הייעוד האנושי בהווה מכתיב את העתיד הטכנולוגי, החברתי והתרבותי בד בבד עם יצירתו בפועל. חברה בה הטכנולוגיה מכתיבה את התרבות היא חברה עם גידול מופרז בה העתיד הטכנולוגי מכתיב את ההווה האנושי. כותב על כך הרב גינזבורג: ‘כשבא [אדם] בשם ה’ ענינו לברר ולנפות, לקרב לזה ולהרחיק לזה, ואין העולם נתון הכרחי שכביכול כופה עצמו ואומר: כל המצאה שבידך להפיק עליך לממשה, כל שכלול של תאוה והנאה עליך לנסותו’, ובסיכום הדברים הוא כותב שדווקא ‘המנעות מעשיה היא ביטוי ליכולת’ (‘אדמה, שמים ותהום’ עמ’ מ).

הבה נלבנה לבנים

   מקבילה מקראית להתפתחות התעשייתית המודרנית אנו מוצאים במגדל בבל. בדור הפלגה עלתה על בימת ההיסטוריה חברה מפותחת מבחינה טכנולוגית אשר המציאה את הבנייה באבן ובחמר והקימה ערי-ענק בכדי לשמור על הלכידות האנושית. היא מזכירה במובנים רבים את החברה הקיימת בימינו אנו, שבה את התרבויות הלאומיות הולכת ומחליפה תרבות טכנולוגית עצומת-מימדים בעלת שאיפות קוסמופוליטיות. הסיבה שהניעה את דור הפלגה לבניית המגדל מעידה אף היא על מאפיינים קוסמופוליטיים: ‘פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ’ (בראשית יא:ד). ההבדל הוא שבהיעדר תקשורת אלקטרונית הדרך היחידה ליצור ‘כפר גלובאלי’ היתה ע”י ריכוז כל האוכלוסיה במקום אחד. אך לפני ההחלטה המשותפת המרשימה הזו חלה התפתחות טכנולוגית דרמטית: ‘וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר’ (שם פס’ ג). כלומר, קודם כל הומצאו האמצעים הטכנולוגיים ואילו רק לאחר מכן הומצאה המטרה שעליהם לשרת, על-פי אותה סטיכיה שמובילה את תרבותנו כיום. החורבן אליו הגיעה אותה אנושות עקב בילבול המטרות והאמצעים ראוי לשמש לנו כתמרור אזהרה.

לשם שינוי

   בכדי למנוע מההיסטוריה של בקעת שנער לחזור על עצמה עלינו לשאוף לאיזון בין הרצונות הרוחניים למערכת החומרית הדרושה לקיומם. לשם כך יהיה עלינו לקדם פשטות מרצון מחד באמצעות חינוך, ושיפור מתמיד בטכנולוגיות המספקות את מה שנבחר להשאיר (או להמציא בנוסף) מאידך, וזאת לצד שינויים מבניים בכלכלה. סקירה קצרה של אותם שינויים מבניים נביא בפעם הבאה.

_____________________________________________________________

המאמר פורסם לראשונה במוסף שבת, מקור ראשון.