כשרות הבשר – צער בעלי חיים כשיקול בפסיקה

כשרות הבשר – צער בעלי חיים כשיקול בפסיקה

הרב בני לאו

 

אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקב”ה טובת התורה וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים רחמנים הם על הכל, וכן במדותיו של הקב”ה שצונו להדמות בהם הוא אומר ורחמיו על כל מעשיו וכל המרחם מרחמין עליו שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. (רמב”ם הלכות עבדים פרק ט הלכה ח)

 פרשת שמיני בספר ויקרא, מסתיימת בדיני כשרות הבשר. הגדרת המותר והאסור בתחום זה אינה נעשית על פי התבונה האנושית אלא על פי החוק האלוקי. למרות זאת מתעורר הדיון סביב שאלת גבולות הצרכנות הראויה של שוק הבשר. האם כל מה שמתאווה לו האדם (ואינו אסור בחוק האלוקי) יהיה מותר? האם אין שיקולים נוספים המגדירים את המותר והאסור, הראוי והמגונה?
מאות תשובות נכתבו בענייני כשרות הבשר אך כמעט ולא דנו בשאלת תהליך גידול הבהמה או העוף, לקראת שחיטתו. בשורות הבאות אנסה להראות את הנקודות ההלכתיות הגלויות ויותר מזה החבויות בחלק מדיונים אלו.

 

א.    שחיטה:

ידוע ומפורסם עד כמה הקפידה ההלכה לדורותיה על דיני שחיטה, שיצמצמו ככל האפשר את צער הבהמה הנשחטת: אסור שתהיה כל הפסקה במהלך השחיטה (“שהיה”), בין באונס ובין ברצון, אסור להפעיל לחץ על הסכין (“דרסה”), הסכין חייב להיות גלוי כל זמן השחיטה ולא מוסתר בקפלי עור וכדו’, דבר העלול לגרום להתמשכות השחיטה וגרימת סבל רב (“חלדה”), החתך צריך להיות באיזור הגלוי של הצוואר (“הגרמה”), כל קרע במהלך השחיטה פוסלו ולכן הההקפדה הגדולה על סכין חלקה וחדה (“עיקור”). כל זה אמור ברגע השחיטה ממש. הרבה מקטרגים קמו בעת החדשה כנגד השחיטה היהודית. במדינות שונות באירופה חוקקו חוקים המגבילים את השחיטה ומחייבים הימום הבהמה לפני שחיטתה, כדי למנוע צער בעלי חיים (בין המדינות ההומאניות הללו ניתן למצוא את גרמיה הנאצית…). גדולי ישראל הוכיחו בתשובות רבות שדיני השחיטה מועילים למנוע צער הבהמה, לעומת שיטות המתה אחרות (1). 
ובכל זאת יש דברים הנלווים לשחיטה שעדיין מצריכים טיפול בתוך עולמה של ההלכה.
אחת הטענות הקשות שהועלו כנגד השחיטה היתה קשורה להכנת הבהמה. הטכניקה המקובלת היתה לכפות את הבהמה על ידי קשירה רגליה, עד שהיא נופלת . החשש ההלכתי הוא שבשעת הנפילה הקשה הבהמה מרסקת את אבריה והופכת להיות טריפה. לפי הגמרא בחולין (נא ע”ב) אין הנפילה של בתי המטבחיים גורמת לריסוק אברי הבהמה כיון ש”צפורניו נועץ עד שמגיע לארץ”. כך נפסק להלכה ברמב”ם (הלכות שחיטה ט, יב) ובשו”ע (יו”ד נח, י). במרדכי (חולין תרכח) הביא בשם היראים שאין לקשור רגלי בהמה ולהפילה כי אז היא לא יכולה לנעוץ צפורניה בקרקע ושוב יש לחשוש לריסוק אבריה. הרמ”א (דרכי משה אות ד) הביא בשם איסור והיתר שנהגו היתר לקשור רגלי הבהמה אף לכתחילה. בהגהות לשו”ע הוא פסק שלא לקשור את כל רגלי הבהמה אלא מקצתם. בספרות השו”ת יש דיונים ארוכים  בשאלת הכפיתה וההפלה של הבהמה. ויכוח מענין על מנהג בתי המטבחיים בירושלים נתפרסם ב”תחומין” כרך ו (תשמ”ה) עמ’ 314 – 340. כל הדיונים עוסקים בשאלת הכשרות מההיבט של דיני טרפות.  אף אחד מהמקורות האלו לא בודק את המכשירים המוצעים לכפיתת הבהמה, מהשיקול של “צער בעלי חיים”. כבר התריע על כך הרב י”מ לוינגר, בספרו “שחיטה לאור שנות אלפיים”, בציינו את כל הויכוחים שהיו ושעודם בנושא ההכנה לשחיטה. מכשירים שונים פותחו כדי להיטיב את ההכנה ולמנוע סבל מיותר מהבהמות המובלות לשחיטה. במסגרת דיוני ההלכה בהעדפה של מכשיר זה או אחר, ראוי לשמוע גם את השיקול המתחשב בסיבלה של הבהמה.

 

ב.    גידול עגלים כתעשייה:

בחברה המתועשת שלנו אין הצרכן מתעניין בתהליך הייצור אלא רק במוצר המוגמר. בענף המזון מן החי הולכים ומשתפרים הטעמים, רמת העידון של המוצר המוגמר עולה ואין איש נותן על לב כיצד נוצר אותו מעדן. לצערנו, חלק מהמעדנים מיוצרים בתהליך הפוגע באופן קיצוני בחיי בעלי חיים.
הרב משה פיינשטיין נשאל בענין כשרותם של “עגלי חלב”. אלו הם עגלים שגדלים בתאים צרים, מוזנים בחלב נטול ברזל ואינם יכולים לזוז. המטרה היא לגדלם עד גיל ארבעה חודשים, בלי הפעלת שרירים ובלי שריפת קלוריות, כך שבשרם יהיה רך ביותר. אנשים שצפו בתהליך זה מתארים אותו כאכזרי ביותר. הרב משה פיינשטיין יצא בחריפות נגד שימוש בבשר זה (שו”ת אגרות משה חלק אה”ע ד’ סימן צב): “והנה לאלו שעושין זה איכא ודאי איסור דצער בעלי חיים, דאף שהותר לצורך האדם הוא כשאיכא צורך, כהא דלשוחטם לאכילה ולעבוד בהם לחרישה ולהובלת משאות וכדומה. אבל לא לצערם בעלמא שזה אסור… חזינן שלא כל דבר רשאי האדם לעשות בבהמות שמצער אותם אף שהוא להרויח מזה”. 
הדיון של הרב פיינשטיין חושף את הבעייתיות הגדולה בנושא הנידון.
מצד אחד – צער בעלי חיים הותר לצורך האדם. כל היתר הבשר לבני נח מושתת על היתר זה ואין על כך עוררין. אמנם מצד הרעיון המוסרי ניתן להעמיק בשאלת יחסו של האדם אל הטבע ולכל החי שבו. ברוח “חזון הצמחונות” של הראי”ה קוק זצ”ל מדובר על הדרגתיות בהתפתחותו המוסרית של האדם. אי אפשר להתעלות למדרגת “ורחמיו על כל מעשיו” לפני שביססנו את מדרגת השלום הגדול באנושות: “אין ספק בדבר שאילו היה איסור הריגת בעלי חיים מפורסם פרסום דתי ומוסרי, מצד הרגש הטהור של הצדק האלהי, הראוי להתפשט על כל היצורים לעת עתה, שאין המצב המוסרי מתוקן כלל ורוח הטומאה טרם עבר מן הארץ, אין ספק שהיה גורם תקלות רבות. התאוה הבהמית לאכול בשר, כשהיתה מתגברת, לא היתה אז מבחנת בין בשר אדם לבהמה” (טללי אורות, עמ’ יח). אולם גם בעולם בו הותר הבשר, ישנה מערכת שלמה של חוקים המנסה להגביל את תאותו של האדם ולעדנו. כך, לדוגמה כותב הרב בענין מצות כיסוי הדם, הבאה להזכיר לאדם שיש פגם מוסרי בנטילת חיי בעל חי. 

 

ג.    הארכת מחזור חיי תרנגולות על ידי הרעבתן:

אחת השיטות המקובלות בענף הלול, להגדיל את מחזור ההטלה של התרנגולות הוא על ידי הרעבתן. קונים אפרוחים בגיל שלשה חדשים ומניחים אותם להטלה רגילה עד לגיל שנה וחצי. לאחר מכן מעבירים את התרנגולת לששה שבועות עד לחדשיים לתקופה של נשירת נוצות. באותו זמן אין נותנים להן מזון עשרה ימים רק מים לשתיה ללא הגבלה. נשירת הנוצות מעוררת אותן להטלה מחודשת של עוד שנה. כך מרוויח הלולן שנה נוספת של תפוקת ביצים מהתרנגולת, לפני שחיטתה. זהו רווח כלכלי גדול מאד והשאלה היא אם לצורך רווח כזה מותר להרעיב את התרנגולת. הרב יצחק וויס זצ”ל, שהיה ראב”ד של העדה החרדית בי”ם נשאל על כך (שו”ת מנחת יצחק חלק ו’ סימן קמה), ובתשובתו קבע כמה עקרונות בדין צער בעלי חיים למטרות רווח:
(1) אין אכזריות בשב ואל תעשה
על פי המבואר ברמ”א (אבן העזר סוף סימן ה’): דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים לית ביה משום צער בעלי חיים ומהאי טעמא מותר למרוט הנוצות מאוזות חיות רק העולם נמנעים משום אכזריות, (ומקורו מדברי האיסור והיתר סי’ נ”ט ותרומת הדשן פסקים וכתבים סי’ ק”ה).
לפי זה קבע הרב וויס שאין אכזריות אלא דווקא ב”קום עשה” (כמו במריטת נוצות אקטיבית) אך “שב ואל תעשה” (לא לתת אוכל) אינו נחשב לאכזריות. ומה עוד שנותן להם מים ומאריך את משך הטלתן ואורך חייהן.
(2) האם הגדלת הרווחים מהלול מצדיק צער בעלי חיים:
בעקבות דיון בספרות אחרונים, ובהשוואה לדין הפסד בעבודת חול המועד,  מגיע הרב וויס להכרעה שאם הרווח מצוי, היינו שיכול להרוויחו בהזדמנות אחרת, אז אין היתר לצער בעל חיים. אך אם הרווח איננו מצוי, כמו במקרה הזה, שללא הרעבה לא ניתן לקבל את מחזור הביצים הנוסף, אין איסור בזה.
(3) התחושה המוסרית.
לאחר שהרב וויס מוכיח, על פי ההלכה, שאין פגם בשיטת הרעבת התרנגולות לשיבוח ההמלטה, הוא נזקק לטיעון מוסרי:
“וכל זה  מעיקרא דדינא אבל עדיין יש בזה ענין מוסרי שהרי חזינן כמה קפדו רז”ל בענין צער בעלי חיים כמבואר הרבה בספר חסידים (מסי’ תרס”ו עד סי’ עת”ר) עיי”ש, אף דבנוגע אם יש צורך אדם הקיל שם לענין בל תשחית כמבואר (באות תרס”ז) שם, והובא בשבות יעקב שם, וי”ל דהה”ד לענין צעב”ח דמדמה השבו”י להדדדי עיי”ש, מ”מ כתבתי להעיר”.

 

ד.    הימנעות משחיטה בראש השנה

דוגמה מעניינת לתחושת החטא שבאכילת הבשר מצאתי בחילופי מכתבים בין הרב יהודה אסאד (מגדולי הונגריה במאה הי”ט) לחתנו. החתן כתב לרב אסאד שמצא בקהילתו מנהג שנמנעים מלשחוט בראש השנה, למרות שביום טוב אין איסור שחיטה. כותב לו הרב אסאד (שו”ת יהודה יעלה חלק א – או”ח סימן קסד):
 וע”ד שאלתך אם נהגו היתר או איסור בשחיטה ביו”ט של ר”ה. הנך יפה הראית לדעת מה שכתב המגן אברהם סי’ תצ”ח ס”ק י”ו וגם בש”ע או”ח סי’ תר”ג שצריך להחמיר טפי בעשרת ימי תשובה בפת של עכו”ם.
ולעניות דעתי בשחיטה יש להסביר עוד טעמא להמונים דכל שחיטה אית ביה צער בעלי חיים והתורה התירתו וזבחת ואכלת זולת זה אית ביה אכזריות לשחוט בעל חיים.
וביומא דדינא שכולנו מבקשים רחמים כל היום ורחמיו על כל מעשיו כתיב ראוי גם לנו שלא לעשות שום אכזריות בפועל לשחוט.
אחר שכתבתי זאת קראתי לשוחטי דמתא מומחים דפה   ושאלתי אותו על זה המנהג והשיב לי כי בכל תפוצות ישראל המנהג שלא לשחוט ביו”ט של ר”ה כדי שלא להזיק שום בריה ושכ”כ בספר גבול בנימן ומעולם לא שמע לשחוט בר”ה והס מלהזכיר עכ”ד השו”ב הנ”ל ונהניתי שקיימתי מסברא”. 

ברור שהרב אסאד לא מעלה בדעתו לאסור אכילת בשר, אך מסברה (וכפי שאישרו לו כך המנהג) בימי הדין ראוי  שלא להזיק לשום בריה.

 

 סיכום:

כפי שניתן לראות במקורות יש בתוך ספרות ההלכה את כל המרכיבים המאפשרים התמודדות רצינית ועדכנית עם סוגיית תהליך גידול בעלי החיים כמרכיב בשאלת כשרות המזון. כמובן שפסיקת ההלכה בודקת מכלול של מרכיבים, והפוסק מכריע להלכה באיזון הנכון ביניהם. הצורך בשיקול מקיף אינו גורע ומפחית מהכורח שבהעלאת הנושא של צעב”ח במכלול השיקולים.
העלאת נושא זה לסדר היום ההלכתי תשמש זרז להעלאת קרנה של התורה שבבסיסה עומדת ההנחיה המוסרית להידמות לבורא שרחמיו על כל מעשיו.

 

(1) תשובה ארוכה ומסכמת במנחת יצחק חלק ב, כז.

 

________________________________________________

הרב בני לאו- מראשי בית מורשה, בית המדרש לצדק חברתי. רב קהילת רמב”ן בירושלים.

המאמר ערוך על פי מאמר של הרב בני לאו “כשרות הבשר” .

 

הציבור מוזמן למפגשים הבאים של “מזון למחשבה” על יהדות אתיקה ומזון. יום ראשון ב’ אדר א – “בנאות דשא ירביצני? “ –  יוסי וולפסון . יום ראשון טז’ אדר א- כשרות וצדק- הרב יובל שרלו.