למה באמת לא יבוא פורים פעמיים בשבוע?

למה באמת לא יבוא פורים פעמיים בשבוע? 

 מחשבות על פורים סביבתי

מיכל ברגמן

‘למה לא יבוא פורים פעמיים בשבוע?’ – כל ילד שר בשמחה גדולה ובכוונה גדולה לא פחות, שכן פורים הוא חגם האולטימטיבי של הילדים: מסיכות, רעשנים, שירים וריקודים.

סיפורה התיאטרלי של חצר אחשוורוש שבשושן הבירה, ונס הצלתם של היהודים משמד, מספק לכולנו הזדמנות לשמוח, להחליף זהות אחת באחרת ולהפוך את העולם המסודר שלנו, ולו ליום אחד.

אך כשהמסך עולה ותמונת שושן הבירה מתגלה בפרק א’ של המגילה, כדאי שנתפוס מקומות בשורה הראשונה, ונעקוב אחרי העלילה שלפנינו – ספק סאטירה, ספק טראגו-קומדיה, אולי אפילו תיאטרון בובות במקצת.

יום יום חג – על הרעבתנות של הממלכה הפרסית

המערכה הראשונה מתחילה ואנו מסתנוורים מהעושר חסר הגבולות של חצר אחשוורוש ומהמסיבה הגדולה שהוא עורך – שישה חודשים יעסקו שרי המלך ועבדיו בזלילה וסביאה, כלי זהב וכסף לרשותם, רהיטים יקרים ומרצפות זוהרות ולא פחות חשוב –  ‘וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס  כִּי-כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל-רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ-וָאִישׁ’ (מגילת אסתר, פרק א, פסוק ח). במבט ראשון, נדמה שאין תפקיד נעים יותר מאשר להיות שר בממלכה הגדולה של אחשוורוש – בשושן כל שר נהנה איך שבא לו, כמה שבא לו וכמה זמן שמתחשק לו.

ובכן, צופים יקרים, כבר למדנו בשיעורי הספרות שצריך לקרוא בין השורות. במיוחד נכון הדבר במגילת המסכות – המסתירה ומגלה משמעויות נסתרות מתחת לכל מסיכה ומאחורי כל וילון מלכותי.

הבה נהרהר במשמעותה של ממלכה אדירה בת 127 מדינות, ששריה מושבתים במשך מחצית השנה מניהול ענייניה, משום שהם שתויים מדי, נהנים מדי ומתייחסים לנשים כאל חפץ לשעשועיהם. מה יעשה האזרח מכוש שנזקק לשירותי השליט ומה יעשו אנשי מדי כשהשליט שלהם לא זמין זמן רב כל-כך?

סיפור המגילה נפתח בתיאור חצר פרוצה, רעבתנית עד בלי די וראוותנית עד אובדן גבולות. ממלכה שבא לאיש לא איכפת מהאיש הקטן באופן כה יוצא דופן, עד שבהשוואה אליה אפילו שליטי העולם הקדום נראים כמומחים למנהל תקין. הממלכה הפרסית של המגילה היא מקום בו האדם הוא כלי למילוי תאוות השלטון המנוון, בו ההון והשלטון צועדים יחד אל עבר עוד מסיבת הוללות, עיוורים לענייני מידתיות, צדק ואפילו לחשיבותה של מראית העין.

 זוהי הקדמה המסבירה לנו כיצד יכול מלך להחליט במחי רגע על השמדתו של עם שלם.

חז”ל, הקוראים הדקדקנים, הבחינו כמובן בחשיבותה של התפאורה הפרסית והסבירו שכלי המשתה של אחשוורוש הם כלי המקדש הגזולים (תלמוד בבלי, מסכת מגילה דף יא, עמוד ב): הממלכה הפרסית היא ניגוד לקודש, כולה חומרנות, רעבתנות ונהנתנות עד דלא ידע.

הרעבתנות מביאה לאובדן שיקול דעת, אותו נפגוש עם נפילת הפור על גורלם של היהודים. אך עוד קודם, רומז לנו כותב המגילה על הכיוון הכללי של הדברים, כי אצל אחשוורוש כל שר עושה כרצונו. חז”ל מתארים זאת באירוניה:
‘לעשות כרצון איש ואיש’:
אמר לו [לאחשוורוש] הקב”ה: אני איני יוצא מידי בריותי [איני יכול לעשות רצון כל איש ואיש] ואתה מבקש לעשות כרצון איש ואיש? בנוהג שבעולם שני בני אדם מבקשים לישא אשה אחת, יכולה היא להינשא לשניהם? אלא או לזה או לזה.
 וכן שתי ספינות שהיו עולות בלימן, אחת מבקשת רוח צפונית ואחת מבקשת רוח דרומית יכולה היא הרוח אחת להנהיג את שתיהן כאחת? אלא או לזו או לזו.
 למחר שני בני אדם באים לפניך בדין [להישפט]: איש יהודי ואיש צר ואויב. יכול אתה לצאת ידי שניהם?  אלא שאתה מרומם לזה וצולב לזה.
(מדרש אסתר רבא, פרשה ב, יד)

אפילו הקב”ה אינו יכול תמיד לעשות את רצונו של כל איש ואיש – וכמובן שגם אחשוורוש עוטה כאן יומרה שלא יוכל לעמוד בה. יותר מכך – הרעבתנות ורדיפת התענוגות והרכוש מלמדים על היעדר יכולת להבחין בין טוב לבין רע, בעצלות מוסרית להחליט החלטות.     לכן, מזהיר הקב”ה את אחשוורוש מהעתיד להתרחש – מי שחי כך לא יוכל להחליט ולהנהיג את ממלכתו ואת אנשיו.

ומה לכל זה ולנו?

 המגילה פותחת ברמז עבה על הצורך האנושי ליהנות הנאות חומריות ועל הסכנה שבהיעדר גבולות לצרכים הללו. היא מציגה בפנינו תמונה קריקטוריסטית של יחסי הון ושלטון שאינם רואים כל צורך לנהל את ענייני האזרחים אלא לנצל את משאבי הטבע המשותפים להכנת כלי זהב וכסף להנאת השליטים, ‘חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי-בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל-גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט-וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת’ (מגילת אסתר, פרק א, פסוק ו).

משאבי העולם הולכים ומתכלים להנאתם של השליטים. המגילה קושרת בין הרדיפה אחר נהנתנות וראוותנות לבין היעדר צדק המדרדר לעיוורון כלפי בני-אדם. 

הציווי ‘והצנע לכת עם אלוהיך’ (מיכה, פרק ו, פסוק ח) מקבל משמעות עמוקה כשקוראים את מגילת אסתר – הוא אמנם מצניע עצמו מאחורי מסכות משובצות אבנים יקרות, אך הוא נמצא שם, מביט אל חיי הצרכנות המוגזמת ואל התוצאות העגומות שלהם – תחילה עיוורון כלפי משאבי העולם היקרים, אחר-כך עיוורון כלפי תושבי הממלכה, בשלב הבא הופכות הנשים לכלי שעשועים ולבסוף – בטוב המלך בשעשועיו – נופל הפור להרוג ולאבד עם שלם.

בעולמנו בו נחמסים משאבי העולם העני בידי שליטים עריצים ורודפי תענוגות, בעולם בו רבים משליטי המערב מעדיפים לעצום עין מסיבותיהם שלהם, בעולם בו רבים כל-כך אינם מקבלים ממדינותיהם שירותים בסיסיים, בעולם בו מפתים אותנו לצרוך וליהנות מכך כי רק כך נהיה מאושרים –
בעולם שכזה ראוי לשבת בשורה הראשונה כשעולה המסך מעל למגילה – ולהבין כי לא רק  על שושן מדברת המגילה. היא אינה עוסקת רק בנתינים האומללים ל 127 מדינו אחשוורוש. היא עוסקת בנו:

גם אני רוצה לצאת, לשתות, לרקוד, לבגוד, לשדוד
גם אני רוצה לדפוק שמחת חיים ברמקולים של אוטו עם כבוד.
גם אני רוצה לחטוף, לאכול, לטרוף, לזלול, להקיא את הכל
לרמוס את כל מי שעומד בדרכי, לעמוד על שלי בלי ליפול.
(מתוך: יהודה פוליקר ויעקב גלעד, ‘אני רוצה גם’)

המגילה מזהירה אותנו: אם תרצו להמשיך ולקיים את העולם, עליכם להחליט כיצד לנהוג בו ובעצמכם. בסוף המגילה שולח אחשוורוש אגרות לכל המדינות ובהם כתובים ‘דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת’ (מגילת אסתר, פרק ט, פסוק ל).

המלך מתפקח והשלום והאמת חוזרים לעולם – שלום בין אדם למשאבי העולם, בין אדם לרצונותיו ובין אדם לחברו. כולם קשורים זה בזה ומלמדים אותנו משהו על עצמנו ועל הדרך לנהוג בפיקדון היקר ניתן לנו – העולם.