לתקופות השנה- חודש תשרי

 

לתקופות השנה

על מבנה השנה העברית

פרק חמישי: הדרך הגדולה (ג)

חודש תשרי

דניאל שליט

בפרקים הקודמים דובר על כך, שששת חדשי הקיץ, על עליותיהם (חגיהם, פסח ושבועות) וירידותיהם (תעניותיהם, י”ז תמוז ותשעה באב), זורמים אל תשרי, “החודש השביעי”, ומגיעים בו אל שיאם; וחודש שביעי זה עצמו הוא גם החודש הראשון לחורף.

את ההתבוננות בחורף נתחיל, אם-כן, בחודש תשרי, שהוא הציר המרכזי המחבר את הקיץ והחורף.

טבע. בארץ-ישראל קצרות עונות-הביניים. האביב והסתיו במשמעותן האירופית של עונה ארוכה, אחידה ושקטה, אינן קיימות כאן (וכן גם שעות הזריחה והדמדומים ביום); אין כאן עונות ממש, אלא צירי-מעבר, נקודות של פגישת ההפכים, אשר לכן הן מרוכזות ומפליאות יותר. תשרי הוא ציר פגישת-הפכים מופלאה, פגישת האש והמים, הקיץ והחורף.

תרבות. תשרי הוא חודש אסיף התבואה אל הגורן, אסיף פירות האילן, סיכומה ושיאה של כל העונה החקלאית. הוא מעורר באופן טבעי רגשות שמחה ושביעות-רצון על השפע והחוסן הנאצרים לקראת החורף. שמחה זאת, שמחת האצירה והאחסנה, עלולה להפוך למקור לבטחון האדם בכוחו ועוצם ידו, וכך לגאווה ולגסות רוח, בייחוד כשהיא מצטרפת להתכנסות ולהשתריינות החורפית בתוך הבית, סמל התרבות האנושית.

ישראל . ולכן, בישראל מהווה דווקא חודש שביעי זה, שבת-השנה, תנועה מתקנת: זהו חודש-השיא של  התקשרות והתחברות תרבות האדם אל מעבר-לה-עצמה. הסוכה, למשל, אומרת, שכל בית חייב להיות בו משהו מן הסוכה, שבית יהודי חייב להיות “סוכתי” באופיו: לא להיות מנותק מן השמים ומן הארץ. הסוכה היא הפך הסתגרות התרבות בתוך-עצמה, הסתגרות שהגיעה לשיאה בימינו, ימי תרבות-הקניון.

היסטוריה. ראש השנה ויום הכיפורים הם במפורש מעבר להיסטוריה; ראש השנה הוא במובן ידוע חזרה לראשית הבריאה, יום המשפט על השנה הקודמת ולקראת השנה הבאה; גם יום הכיפורים הוא יום-דין שאינו משמש זכר לדבר כלשהו בהיסטוריה אלא עומד בפני עצמו – לכפר על ההיסטוריה, על “אוסף השגיאות וטירופים של המין האנושי” (ההיסטוריון הבריטי אדוארד גיבון). 

אבל לא כל חודש תשרי הוא מעבר להיסטוריה. יש בו גם זכר למאורעות הזמנים. המסורת מקשרת פרט לפרט, מחַשבת ומוצאת, שביום-הכיפורים ניתנו הלוחות השניים; שבמוצאי אותו היום נצטוו ישראל על הקמת המשכן, ושכעבור ארבעה ימים, בט”ו בחודש, הוחל בבניינו – ואז חזרו ענני הכבוד שנסתלקו בחטא העגל (מדרש ר’ יהודה ור’ נחמיה, מובא בשם הגר”א בס’ “דברי אליהו” ו”קול אליהו”, פ’ אמור, מס’ “עבודת הגרשוני”). ואכן, לאחר יום הכיפורים בונים את הסוכה במשך ארבעה ימים, והסוכה משמשת זכר לענני הכבוד (“כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם ממצרים”) – וזכר למשכן עצמו.

מבנה: הלכה. חודש תשרי פותח בשני ימי ראש השנה. אחריהם בא גשר של שבעה ימים אל יום כיפור, ויחד – “עשרת ימי תשובה”. אחרי יום כיפור – ארבעה ימים לבניית הסוכה, ולאחר מכן – שבעת ימי חג הסוכות, כאשר אליהם צמוד יום שמיני, “שמיני עצרת” שהוא גם יום שמחת תורה.

ביחד – רצף של עשרים ושניים ימים שעיקרם חגים. 

רצף זה בונה מבנה מיוחד במינו, העומד על “שלשה עמודים”: ראש-השנה, יום-כיפור, וסוכות (עם שמיני-עצרת). משלשת העמודים האלה, שניים קשורים יחד על-ידי ספירה (עשרת ימי תשובה), ואחד (סוכות) עומד בפני עצמו, והוא עצמו לא פשוט אלא מורכב (שבעה ימים ועוד אחד).

והרי מבנה זה מזכיר לנו את מבנה הקיץ כולו. גם הקיץ כולו עומד על שלושה עמודים: שלשת הרגלים –  פסח, שבועות וסוכות; או יותר נכון, פסח, שבועות, וכל חגי-תשרי. והנה, גם כאן שני העמודים הראשונים מקושרים על-ידי ספירה, והעמוד השלישי, המורכב, חגי-תשרי – עומד לבדו.

אם-כך, חגי חודש תשרי מהווים לא רק שיא, אלא גם שיקוף מרוכז של הקיץ כולו. 

***

כשם שחודש תשרי, העמוד השלישי “הבודד” של השנה, הוא לא חג אחד בלבד אלא מבנה מורכב של כמה חגים, כך העמוד השלישי “הבודד” של תשרי, סוכות, הוא מבנה מורכב, בעל שלשה עמודים משל עצמו: יום א’ של סוכות – עמוד אחד; זה קשור על ידי ספירה עם יום ז’ של סוכות – יום הושענא רבה – והוא העמוד השני; ויש עוד עמוד שלישי, נפרד – שמיני-עצרת (אמנם שמיני עצרת ממש צמוד לעמוד הקודם, הושענא רבה, יום לאחר יום; אבל הוא בכל-זאת נפרד, שונה ונבדל ממנו בתכלית בכל אופיו ומהותו: חג שאינו בסוכה אלא בבית, אינו המוני ופומבי אלא פנימי וצנוע, וכל תפילותיו ועבודותיו מיוחדות לו ונבדלות מסוכות). והנה בזאת מצמצם ומרַכז חג הסוכות הן את מבנהו של חודש תשרי כולו, על שלשת עמודיו, והן את המבנה המשולש של הקיץ כולו.

מבנה: פנימיות. אבל כל העיסוק הזה במבנים ובעמודים אינו מתמטיקה לשמה, אלא בעל משמעות. מה משמעותו? מה מבטאים המבנים, מה מסַפרים המִסְפרים?

מבנה שלושת העמודים, שניים-ועוד אחד, משמעותו: הדרך בין שלושה אופנים או עומקים של התגלות: שניים הראשונים עדיין “בפיקוח”, תוך השגחה והדרכה; ואילו השלישי לאחר הסתלקות ההדרכה, לאחר העלמה, הסתר-פנים, “ברוגז”, כעס, דין.

גם בראש-השנה, וגם בפסח, עניינו של החג, “העמוד הראשון”, הוא הופעה לא-צפויה, התגלות ראשונית, כאשר המקבל, למרות כל הכנותיו (לפחות לקראת שבועות וראש השנה), עדיין אינו בשל, עדיין אינו מוכן לקלוט את ההתגלות; לכן דרושה עבודה נוספת: ספירת העומר באייר, עשרת ימי תשובה בתשרי. אז מגיע “העמוד השני”, שבועות בסיוון ויום-הכיפורים בתשרי, ומוצא לפניו כלים מוכנים יותר. אלא שגם זה אינו סוף התהליך; בקיץ “דרושה” נפילה נוספת, עמוקה יותר. ואילו בתשרי – תפקידו של העמוד השלישי הוא שונה. כאן העמוד הנוסף הוא של אהבה, לאחר התגלות מידת-הדין ב”שני העמודים” הראשונים. 

כי בשלשת הרגלים, מבנה שלושת העמודים הוא חסד – דין – תפארת,  ואז תמוז-אב הם נצח-הוד, ואלול-תשרי הם יסוד-מלכות. פירושו של דבר הוא תנועה למעלה למטה.

ואילו בתשרי, למרות הדמיון מצד מבנה שלושת העמודים, התנועה היא הפוכה, מלמטה למעלה, מן הדין לחסד, תנועה המכונה בספר הזוהר: “שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני”. כלומר: תחילה באים עשרה ימי יראה, ימי-דין )”קו שמאל”), ואלה מהווים שער לעשרה ימי אהבה (“קו ימין”) – ארבעת ימי ההכנה לסוכות ועוד ששה ימים מתוך סוכות; ולעוד שני ימי זיווג וייחוד – הושענא-רבה ושמיני-עצרת.

העבודה האישית

בתשרי יש שתי נקודות ברורות, אשר בימינו יש להן מקום רב בכל עבודה נפשית: החרדה והאשמה, ראש השנה ויום הכיפורים. על האשמה דיברנו כבר כשעסקנו בתשעה באב (את האשמה שהתחלנו להרגיש בתשעה באב, אנו מטהרים סופית רק ביום הכיפורים); רוב דברינו כאן יהיו בעניין החרדה.

איש זמננו נושא בתוכו מטען רב של חרדה. וכביכול אפשר היה לראות בימי אלול כעין מעבדה פסיכולוגית רבת עצמה לטיפול ולשחרור מעולה המעיק והכובל של החרדה.

אבל בזה היינו מקטינים ומסלפים את הימים האלה. כי אמנם מטפלים הימים האלה גם בחרדה. אבל לא כדי לרכך או לסלק אותה, אלא כחלק מן ההתקשרות עם ההוויה האלוהית שמעבר לנו-עצמנו ומעבר לרגשותינו – ועל ידי העמידה מול האלוהות מוצאים את תיקונם גם הרגשות האלה. הבהלה, החרדה, היראה, הפחד, האימה – הם מרכיבים חיוניים בהווייתנו האישית ובהוויה בכלל, אין אנו מבקשים להיפטר מהם אלא להעמיד אותם באופן ובהקשר הנכונים, ששם הם מקבלים תפקיד בונה.

והנה במסענו לאורך חגי הקיץ, נולד לנו בהדרגה ממד של יראה גבוהה, שהוא זה אשר גואל ופודה את חרדותינו הנמוכות, הבלתי-מזוהות, את אימותינו המרחפות וחסרות-הפשר.

לידתה של יראה

החרדה האמיתית והמקורית היא עמידתו של הסופי מול האינסופי, הכוללת בבת-אחת משיכה ורתיעה, התאפסות והתגדלות.

החרדה הזאת אינה איום, כי אם גאולה, מימוש, חיים.

ריכוז הפגישה עם החרדה הוא ביום ראש השנה, אבל היא נמצאת בחבלי לידה במשך כל החדשים שלפני כן. בודאי בחודש אלול (“בחודש אלול אפילו הדגים בים רועדים מאימת הדין” – ר’ ישראל סלנטר). אם נסתכל לאחור נראה שהיראה היתה כלולה גם בשבועות, ביום קבלת התורה, “וייראו העם ויעמדו מרחוק”. אבל אז היה זה רק רגש ראשוני, סתום ולא בשל, “מוחין דקטנות”,  כי עדיין לא נולדה קבלתה מרצון ומבחירה, אלא נכפתה על העם הר-כגיגית על-ידי עצם התגלות-סיני. ואם נרחיק להתבונן עוד יותר לאחור נראה את היראה כבר בפסח, ביציאת מצרים – “ויוציאך ד’ אלוהיך משם במוראים גדולים”, “ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול”, “ובמורא גדול – זה גילוי שכינה” (הגדה של פסח). אלא שביציאת מצרים היתה היראה עוד יותר “בקטנות”: עיקר המורא היה חיצוני, כפיית מצריים לשחרר וכפיית ישראל לצאת, כלומר הנעה פיסית.

(בלשון הסוד נקרא מצב אי-הבשלות בשם “עיבור”, כלומר, כעובר בזמן ההריון. זה היה מצבם הבלתי-בשל של יוצאי מצריים. בהר סיני כבר היה המורא מחמת ההתגלות והטלת המצוות שעניינן פנימי, ולכן יכול להיקרא “יניקה”, כתינוק שכבר נולד, אבל עדיין ניזון מחלב אמו. בתשרי היראה היא מלאה, כוללת גם דעת, “מוחין”, ואז היא בשלה ל”נסירה”, להופעה עצמאית ולפעולה בעולם.)

בראש השנה אנו מקבלים את פני המלכות – ביראה חיובית, מגדלת, בונה: “ובכן תן פחדך על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת, ויראוך כל המעשים וישתחוו לך כל הברואים ויאמר כל אשר נשמה באפו: ד’ אלוהי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה”! (מתוך תפילת ראש השנה).

אכן, רגש היראה קשור בהופעת ממד המלכות בעולם. המלך קשור ביראה – יראת המלכות. “שום תשים עליך מלך – שתהא אימתו עליך”. אנו פוחדים ממי שכוח בידו; בוודאי ממי שכוח של מדינה, של אימפריה שלמה, מרוכז בידו; ובוודאי ובודאי שמלך מלכי המלכים חייב לעורר בהיגלותו יראה נוראה; ואכן המחשבה על האלוהים היתה תמיד קשורה ליראה: “יראת-אלוהים”. כך בדורות הראשונים. אבל כיוון שהתקדמה היפרדות (“נסירת”) האדם (בעיקר המערבי) מן האלוהים, אין היראה הזאת טבעית או נתונה-מראש. כעת צריך לרצות בה. לרצות בה זוהי מידת בגרות ובשלות. היראה של ראש השנה היא יראה בשלה, ש”עבדו” עליה, שביקשו אותה, שחיכו לה במשך כל חדשי הקיץ.

(תורת הסוד אומרת שהופעת המלכות תלויה בהמלכתו. האלוהים אינו כופה את מלכותו, אלא, אדרבה, מסתיר אותה – עד שיחפשו אותה, ירצו בה ויקבלו אותה.. עד אז היא אמנם פועלת, אבל בהסתר, בהעלם, בעקיפין.

בכתבי חב”ד (“תורה אור” יתרו עד, ד) מבדילים בין מלכות לבין ממשלה: מלכות היא זאת המתקבלת מרצון, בעוד ממשלה מושלת גם בכוח ומאונס. ולכן פירוש הפסוק: “מלכותך מלכות כל העולמים וממשלתך בכל דור ודור” הוא כזה: בעולמות העליונים מלכות ד’ גלויה, ואילו בעולם הזה המלכות נסתרת, אלא שהיא מושלת בדרכי עקיפין. קבלת מלכות-ד’ על ידי ישראל הופכת את הממשלה הנסתרת למלכות גלויה.)

נחזור כעת מהופעת המלכות אל הרגש הסובייקטיבי שלנו – אל היראה.

אם אין אנו מקבלים את היראה בקומתה השלמה, כיראת-הרוממות, אזי היא רודפת אחרינו בצורות מנותקות, חלקיות, קטועות, הנעשות למפלצות המאיימות לינוק, לשעבד ולהשמיד אותנו. אבל כאשר אנו מקבלים בשלמות את היראה, רוצים בה, עוזרים לבנות אותה בקרבנו ואם-כך בעולם – אז היא “מתמתקת”, נעשית אבר חיוני (נעשית לכוח של  הגבלה, צמצום ודיוק – כוח הגבורה) של אישיותנו, ובכך נבנה למלכות, לשכינה מקום בעולם – לעת-עתה בלבנו.

***

ראש השנה ויום הכיפורים מוציאים אותנו מעבר לטבע, לאדם ולתרבותו – אל הראשית, אל הנצח.

חג הסוכות כבר מחזיר אותנו לעולם; הוא בונה לנו בית, עולם בזעיר-אנפין, מוגבל וקטן, אבל מתאים להפליא לממדינו ולהווייתנו האנושית: יש בו למעלה ולמטה, ימין ושמאל, פנים ואחור.

פנים הם רצוננו – לאן אנו הולכים;

אחור הוא מה שאנו עוזבים מאחרינו.

ימין הוא המידה שבה אנו נותנים, פותחים ונפתחים;

שמאל הוא המידה שבה אנו נסגרים, סוגרים ומודדים.

למטה הוא הבסיס שתחת רגלינו: האדמה, הטבע.

למעלה – הסכך – הוא הקשר לאלוהות, לאינסוף.

הבית הקטן הזה, הפתוח לאדמה, לשמים ולשאר הכיוונים, הוא בעצם מבנה ה”אני” שלנו, שכעת מתחיל את מסעו לאחר כל החגים לימי-המעשה של החורף.

_____________________________________________________________________

ד”ר דניאל שליט- תושב קדומים, הוגה דעות חדשני, עוסק במוסיקה ופילוסופיה ובשאלות קיומיות בין התרבות הכללית להגות היהודית.