לתקופות השנה
על מבנה השנה העברי
פרק חמישי: הדרך הגדולה: (ד)
תקופה שלישית- החורף: תשרי – חשון – כסליו
דניאל שליטמבוא
מייד אחרי ההארה המרוכזת והאדירה של תשרי, שוקע קו-השנה אל תוך כיסוי החורף.
מבחינת הטבע, האקלים – החורף הקר, הלח והחשוך מהווה הסתר האור, החום והיובש הקיצי; אבל דווקא בחסות שמיכת החורף, מתרחשת נביטה וצמיחה בלפי פוסקת.
הקיץ – חיצוני, החורף פנימי; הקיץ – זכרי ושופע, החורף – נקבי ומקבל.
(במחשבת המזרח הרחוק אלה הן התכונות יין ויאנג: המקבל, הכהה, הנקבי – מול השופע, הבהיר, הזכרי. אלה הם שני קצוות המציאות, המורכבים בכל פינה של המציאות, ואשר תמיד ולעולם סובבים ומתחלפים במעגלים אינסופיים. ואילו בתפיסת ישראל אין הם רק מתחלפים וסובבים, כי אם גם מקיימים בניינים ומערכות, שהם-הם הבריאה, ומקיימים את הזמן ואת ההיסטוריה, שהיא מגמת הבריאה.)
ולכן החורף אינו רק המחצית הכהה, המקבלת, הנקבית של השנה; אלא, כמו לנקבי בכלל, יש לה תפקיד ומגמה – חלק-השנה שכולו הריון, התרקמות, הכנת הפריחה הבאה.
מבחינת התרבות, מתגבר בחורף יצירת-התרבות: האדם אינו פועל עם הטבע וכמסייע לו, כמו בעבדות-האדמה הקיצית, אלא פועל לעומת הטבע ובניגוד לו; הוא בונה לו בית, מגן ומחסה. כאן, לעומת הלחות, והקור והחשכה שבחוץ הוא מעלה אור ואש ושומר על יובש ועל חום. כאן גם מקומן של מלכות הבית, מן השימור והעיבוד של הדגן, התירוש והיצהר, אל הטוויה והאריגה, הקדרות והנגרות. הבית הוא סמלו של אותו חלק בתרבות-האדם הנבדל מן הטבע והעומד כעולם בפני עצמו; זהו אותו חלק שבימינו צמח לממדי קניון עולמי, הגיע לעצמאות, להישגים ולניצחון; אבל זהו גם אותו החלק שנותק ממקורו היוצר ולכן הגיע גם למשבר של הרס עצמי.
מבחינת ישראל, בניגוד לקיץ החקלאי, הקשור לישיבה בארץ ישראל, הרי החורף, על ניתוקו מן הטבע, על אפלתו וסערותיו, קשור, כפי שעוד נראה, לגלות; ואכן,
מבחינת ההלכה: החורף ריק מחגי-נעורים, חגים מקראיים; חגי-החורף, חנוכה ופורים, הם חגים של בגרות העם, היודע כעת גם חורבן וגלות; ולעומת זאת כוחות היצירה שלו הם בגובהם: תורה ותפילה, מלכות וגבורה.
אין בחורף חגים מן התורה, חגים שתוקנו מתוך התגלות הנבואה, אלא שני חגים של חז”ל, שתוקנו בהעדר אור הנבואה: חנוכה ופורים. אלה הם חגים “מדרבנן”, חגי התורה-שבעל-פה, שנקבעו אמנם בבית-שני, אולם פניהם מופנים כבר אל עבר הגלות הארוכה והחשוכה, אל תקופת הסתר-הפנים והריחוק הגדולה שאין משלה.
כשם שבדרך-כלל מתגבר בחורף חלקה של פעולת האדם לעומת הטבע (בהעדר אור וחום – הוא עצמו מפיק אותם) – כך גם בתורה: אחרי חורבן המקדש והסתר אור הנבואה עולה חלקו הפעיל של האדם בתורה – חלקו בהבנה, בסידור ובהתקנה.
העדר הספירה. אין בתקופת החורף דינמיקה של ספירה קדימה, תודעת-זמן מדויקת, כמו ספירת העומר, בין-המצרים, חודש אלול, אשר בתקופת הקיץ. החורף דומה לתרדמה, לזמן-חלום, כאשר החגים המתנוצצים בו, חנוכה ופורים, מאירים כמו לפתע את החשכה המתמשכת. )כמו לפתע – כי אמנם נמשכת ספירתם הסדירה של ימי-הלוח; אולם אין זאת ספירה בעלת-משמעות, כמו הספירות של תקופת הקיץ; אלא, בדומה לעצם ספירת-הימים-והחדשים שאינה פוסקת מלתקתק לאורך כל השנה, זהו הבסיס הטבעי, האילם, העומד ביסוד השכבות המתנשאות מעליו, ההולכות ונעשות משמעותיות יותר ויותר, שכבות הטבע-הצומח-והחי, התרבות וישראל ). ספירה בסיסית זאת היא ביתה הטבעי של פעילות-החול התרבותית-כלכלית, שזמנה הבלתי-מופרע הוא בחורף. אך דווקא בזמן פריחה זאת של חיי-העולם יורדים געגועי ישראל למחתרת. החורף, בחיי ישראל, הוא זמן הגלות הארוכה, העמוקה, שאין לה מידה ומספר וזמן.
אבל אין זאת אלא תקופת-הריון. כשם שנולדים חיי-הצמח מתוך תרדמת החורף, כך נולדים בניסן חיי ישראל מתוך העלמם, מתוך עיבורם בתרבות, עם כל כאבי הלידה וציריה.
שלושה חדשים ראשונים: תשרי-חשוון-כסלו
מבנה: תשרי כולו הוא חודש מואר. כסלו, גם הוא מואר באור-חנוכה, אור-של-חורף. אבל ביניהם מקשר חשוון, חודש שאין בו חג. והרי מבנה כזה זכור לנו מתחילת חגי-הקיץ: ניסן מואר באור-הפסח, סיוון – באור השבועות, וביניהם מקשר אייר שאין בו חג (מן התורה; חג העצמאות הוא חדש, ושנוי במחלוקת גדולה). ההבדל בין הקיץ והחורף הוא, כמובן, שבקיץ, הקישור דרך אייר נעשה ע”י הקשר האמיץ של ספירת העומר, בעוד שבחורף, הקישור דרך חשוון הוא ההיפך הגמור – שכנות ללא-קשר. (אחרי כן, לאחר שלישיית-החדשים הראשונה של החורף תבוא השלישייה השנייה אשר מבנה הוא: שני חדשים אפלים, חסרי-חג (טבת-שבט), ואחד מואר (אדר). וגם כאן, המבנה דומה לשלישייה השניה של חדשי הקיץ: חדשי האבל תמוז-אב, שלאחריהם בא אלול המואר יותר. ושוב, ההבדל בין הקיץ לחורף הוא, שהקישור באמצעות תמוז-אב הוא ספור ומדוד, בעוד שהקישור באמצעות טבת-שבט אינו אלא חוסר-קשר. ודבר זה קשור לכל אופיו של החורף, שחגיו הם חגי תורה שבעל-פה, שהוא זמן של גלות, תרדמה, כעין חלום שמאורעותיו אינם מקושרים ביניהם.
על כל פנים מתקבל כאן דבר מופלא, והוא, שמבנה החורף כולו, שאין בו חגים מן התורה כלל, אלא שני חגים שהותקנו על-ידי חז”ל, מקביל לגמרי למבנה חדשי הקיץ. נכון, שכל חג של חז”ל נתקן מלכתחילה כשהוא נשען במשהו על חג-תורה: כך, חנוכה בן שמונת הימים מקביל לשמונת ימי סוכות-שמיני עצרת. אבל מבנה כל העונה כולה לא תוכנן במודע, אלא בקשר עם זמני ההצלות והניסים. לפיכך המבנה הכללי המקביל הוא כעין נס בפני עצמו.
חנוכה
חנוכה נראה לנו כחג שיש לו רק השכבות העליונות: היסטורית-לאומית, וכמובן דתית. אבל הרי אמרנו שלכל חג יש שכבות בסיסיות יותר, של טבע וחקלאות. האם יש כאלה בחנוכה?
טבע: היום הקצר ביותר
אכן חג החנוכה יושב על בסיס קדום, הקשור לעונות השנה והחקלאות. בסיס קדום זה נקרא בפי חז”ל “חגו של אדם הראשון”.
אמר רב חנן בר רבא: קלנדא (החג הרומי “קלנדא” נחוג במשך) ח’ ימים אחר תקופה (אחרי היום הקצר בשנה); סטרנורא (החג הרומי “סטרנורא”, כלומר סטורנליה, נחוג) ח’ ימים לפני תקופה – וסימנך (תהילים קלט) אחור וקדם צרתני וגו’ (פסוק שלפי חז”ל נאמר על אדם הראשון, וכאן מובנו: אחור – שמונה ימים אחרי היום הקצר, קדם – שמונה ימים לפני היום הקצר). לפי שראה אדם הראשון [את ה]יום שמתמעט (מתקצר) והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי (חטאתי) עולם חשוך (נחשך) בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים? – עמד וישב ח’ ימים בתענית [ובתפלה]. כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא… הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים. הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם עבודת כוכבים. (מסכת עבודה זרה דף ח,א)
חז”ל רומזים כאן, שתקופת היום הקצר בשנה קשורה לפחדים קמאיים של האדם, על רפיפות קיום האדם מול היקום; והתארכות היום מהדהדת שמחה, על יציבות היקום בכל-זאת. ולכן, סביבות היום הקצר משמשות מאז ומקדם, מאדם הראשון, כמועדים מיוחדים.
אלא שאצל אדם הראשון, כלומר בעומק התודעה האנושית, המועד הזה קשור בפחד ובתחושת-חטא – ולאחר מכן חדור בתחושת התייצבות הבטחון. ואילו בתודעה החיצונית יותר, האלילית, נתרחק האדם מתודעת הבריאה והיחס הישיר לאלוהים, והתחיל לתלות את בטחונו בישויות-ביניים: החג שלפני היום הקצר על-שם סטורנוס, אל החקלאות והקציר, הקשור בכוכב שבתאי; והחג שאחרי היום הקצר – על שם תחילת החודש, “קלנדא”, (ומכאן נקרא כל הלוח “קלנדר”).
המעניין הוא, שחז”ל מדברים על חגים של שמונה ימים דווקא, בעוד שלמעשה הסטורנליה הייתה נחגגת לקראת סוף דצמבר, משלושה עד שבעה ימים. וגם ימי ה”קלנדא” היו כארבעה.
אלא שחז”ל חותרים על-ידי המספר שמונה אל עומק הקשר שבין חנוכה לבין השכבות העמוקות של התודעה האנושית המתייחסות לתקופת היום הקצר.
תרבות: חג השמן והבית
עד כאן שכבת-הטבע של חנוכה. כעת מהי שכבת-החקלאות? יש סימנים לכך שבתקופת חנוכה חל חג-שמן קדום, הקשור לסיום מסיק הזיתים: מתעשיות הבית, אחת הבסיסיות ביותר היא תעשיית השמן.
כיוון שהגענו לתעשיות הבית, כאן המקום לדבר על חנוכה כחג-הבית.
כל חגי הקיץ הם חגי-חוץ: הם קשורים בעבודת השדה, בקציר, באסיף, וכמובן – בעלייה לרגל לירושלים.
ואילו חג-החורף המרכזי, חנוכה – קשור בבית. כמובן, החוץ נעשה בלתי-אוהד: בחוץ גשם, אפלולית וקור. האדם מסתגר בביתו, שם הוא מעלה אש ומייסד חום, אור ויובש. אם בקיץ מלווה התרבות – החקלאות – את הטבע, ורק מעודדת ומטפחת את גידולי-השדה הרצויים לאדם – הרי בחורף יוצאת התרבות נגד תנאי הטבע ומייסדת תנאים הפוכים: תחת הלחות – יובש, תחת קור – חום, תחת החושך – אור.
המקום המרכז את כל אלה הוא – הבית. זה המקלט החם המואר והיבש, שהוא סמל לתרבות האדם כולה.
יש בחנוכה צד שהוא חג-הבית. האור, האש, השמן – אלה הם סמלי הבית, והתרבות בכלל.
ישראל: ישראל מול יוון
אלא שלא נכון לראות את חנוכה רק כחג-הבית-והשמן. עיקרו הוא השכבות הבאות, הלאומית והדתית.
כי תרבות-האדם אינה מסתכמת בבית המשפחתי. היא ממשיכה ומתרחבת. ממשפחה לשבט, מכפר לעיר. (העיר היא מהפכה; לא עוד סיפוק של הצרכים המיידיים למעון ולמאכל, אפילו במשותף – אלא יחסי ניהול, חוק ומשפט). והעיר היא תחילתה של המדינה. עד כאן – יוון. עיקר ההתפתחות ביוון הוא לקראת המדינה-העיר – ה”פוליס”. המרחב המרכזי בעיר הוא ה”אגורה” – כיכר העיר, שם נידונים ענייני העיר-המדינה. אבל בישראל, המרחב המרכזי בעיר המרכזית, ירושלים – הוא המקדש.
(גם ביוון יש מקדש. אבל ביוון המקדש בעיקרון אינו מרכז העיר: כי מה שמקודש הוא הטבע בכללו, הנחלים, העצים, ההרים, השמים. המקדשים צמודים לעצים הקדושים, להרים הרמים (אכן, לפעמים גם, ולא בהכרח, להר הרם שבלב העיר – באקרופוליס). אבל המקדש העברי סגור ותחום מן הטבע: אסור לנטוע עץ: כי הקדוש אינו הטבע אלא מי שמעבר לטבע. המקדש היהודי אינו קשור למקום מסוים: הוא מעֵבֶר למקום, הוא נולד במדבר, ונודד ממקום למקום, נושא איתו כביכול את המדבר, עד בואו לירושלים.)
חג-הבית שלנו עוסק למעשה בשיקום מלכות ישראל – ובית-המקדש.
תוך כדי כך אנו לומדים על התמודדות תרבות ישראל מול ההלניזם. ההלניזם הוא תרבות האדם שנעשה עצמאי, שהוא ועירו נעשו למרכז ההוויה. היהדות היא שמירת הקשר אל מעבר לעיר, אל מעבר להוויית האדם, אל הבורא, שאינו יש אלא בחזקת אין, המהווה והמחיה את היש.
_____________________________________
ד”ר דניאל שליט- תושב קדומים, הוגה דעות חדשני, עוסק במוסיקה ופילוסופיה ובשאלות קיומיות בין התרבות הכללית להגות היהודית.
לקריאת כל המאמרים בסדרת” לתקופות השנה” מאת ד”ר דניאל שליט:
לתקופות השנה – אביב – ניסן – אייר – סיון
לתקופות השנה – קיץ – תמוז – אב – אלול
לתקופות השנה – חורף – טבת – שבט – אדר