מזון למחשבה

מזון למחשבה

אוכל. חלק גדול מהחיים הדתיים שלנו סובב סביב אוכל. דיני הכשרות, כמובן, אבל גם הברכות על האוכל. החגים מתייחסים כמעט כולם לשנה החקלאית – והחקלאות, עניינה העיקרי הוא בייצור מזון. חלק גדול מהטקסים הדתיים שלנו, ומהמנהגים עליהם אנו גדלים, סובבים סביב סעודות החג. אדם שומר מצוות נדרש לתשומת לב מתמדת לאוכל שלו. הוא מחויב למודעות לתהליכי ההכנה של האוכל, למרכיביו, למקורותיו (מה פרי העץ? מה פרי האדמה?) לעונתיות שלו (מתי נברך שהחיינו?) ועוד…

לאוכל ישנו מעמד מרכזי – לעתים סמלי – במקורות. אפשר להיזכר בארוחתם הפשוטה של הקוצרים, אליה מזמין בועז את רות: קלי ופת טבולה בחומץ (שמא מדובר בחומוס?) – ורות שובעת ומותירה (רות ב 14). את הארוחה הראויה הזו אפשר להשוות לשליו שאכלו בני-ישראל עד שיצא מאפם בסיפור קברות התאווה. כשעמוס מבקש לתאר את חיי השחיתות של עשירי תקופתו הוא לא חוסך מאתנו התייחסות ל”מרזח הסרוחים” ה”אוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק” (עמוס ו 7 ו-4). והדברים מהדהדים גם בספר משלי, המייעץ לנו “אל תהי בסובאי יין, בזוללי בשר למו” (משלי כג 20).

המרכזיות של האוכל בחיים הדתיים שלנו אינה מקרית. האוכל מעצב אותנו, בונה את גופנו, משפיע על בריאותנו – ובמידה רבה גם משפיע עלינו נפשית ורוחנית. הרגלי האכילה שלנו הם ביטוי למידותינו. וכשם שהאוכל מעצב אותנו, כך באמצעות האוכל אנחנו מעצבים את העולם. האוכל אינו מופיע על צלחותינו יש מאין. הוא התוצר של עבודתם של בני-אדם בכל רחבי העולם. משאבים נרחבים מושקעים בו. ייצורו משפיע על הסביבה בה אנחנו חיים. בחירות המזון שלנו משפיעות על כל אלו.

את תשומת הלב שאנו מחויבים לתת לאוכל, מכוח דיני הכשרות, אפשר להרחיב. אפשר לשאול כמה השתכרה (ומה יכולה היתה לאכול) הפועלת שקטפה את פולי הקפה שעשו את דרכם לספל שלי. אפשר לשאול באלו תנאים בקע וכיצד חי התרנגול שממנו יוצר השניצל שעל הצלחת שלי. אפשר לשאול כמה אלפי קילומטרים נסעו, עד שהגיעו לסופרמרקט השכונתי שלי, האגוזים הקליפורנים או הבשר הקפוא מארגנטינה. אפשר לשאול כמה מים (וכמה זיהום מים), כמה אנרגיה, כמה שטחי קרקע, כמה חומרי הדברה, כמה גזי חממה, עומדים מאחורי כל מאכל ומאכל שבא אל פינו.

התשובות לא תמיד קלות לעיכול. רוב הסיכויים הם שהפועלת שקטפה את פולי הקפה חיה בתנאים קרובים לתנאי עבדות. רוב הסיכויים הם שגם פועלי הייצור במפעל המזון והמלצרים במסעדה לא זכו לתנאים הוגנים. באשר לתרנגול, קרוב לוודאי שהוא בקע במדגרה, הרחק מאמא תרנגולת, וגדל בסככה תעשייתית דחוסה ומזוהמת. בשבעים השנים האחרונות גופם של התרנגולים השתנה כל-כך באמצעות ברירה מלאכותית, שכאשר הם נשחטים בגיל שישה שבועות, רגליהם בקושי נושאות אותם. והסביבה? לפי דו”ח של האו”ם משנת 2006, תעשיית המזון (וליתר דיוק: תעשיית המזון מהחי) אחראית להתחממות כדור הארץ יותר מאשר כל התחבורה על-פני כדור הארץ ויותר מאשר כל תעשיית האנרגיה העולמית.

הנתונים קשים – אבל יש בהם פן מעודד. בחירות המזון שאנחנו עושים הן בעלות משמעות, ויש להן פוטנציאל להשפעה חיובית: על בני-אדם, על בעלי-חיים, על הסביבה – ועלינו. לכל אלו יש, כמובן, פן תורני מובהק. התעמקות בפן זה, בשילוב עם ידע אודות תעשיית המזון העכשווית, יאפשרו לנו להגיע למסקנות: מה אנו מצווים לעשות? מה ראוי שנעשה? כיצד מידותינו יכולות להיבנות מארוחה לארוחה?

שלוש עמותות חברו יחד וארגנו סדרת סדנאות בירושלים על יהדות ואתיקה של מזון: עמותת טבע עברי למודעות יהודית-סביבתית, “התו החברתי” מטעם עמותת במעגלי צדק והמרכז הקהילתי “זנגביל“. אנחנו מקווים ללמוד את הסוגיה של מזון – והאתיקה של מזון – מנקודת מבט יהודית-אמונית. אנחנו מאמינים שאם ניתן למזון את תשומת הלב שהוא ראוי לה, ושהמסורת שלנו דורשת שניתן לו, נגלה שלבחירות המזון שלנו יש ערך דתי של ממש. 

המפגש הראשון בסדרת המפגשים ‘מזון למחשבה’ יתקיים ב יח’ כסליו   14.12 –   בשעה 19:00 בבית כנסת רמב”ן רחוב אמציה 4, קטמון, ירושלים.

בתוכנית:

הרב בני לאו- צער בעלי חיים כשיקול בפסיקה הלכתית
עו”ד יוסי וולפסון- תיעוש משק החי

פרטים נוספים בלוח האירועים של טבע עברי.

___________________________________________________________

יוסי וולפסון, מנהל המרכז הקהילתי ‘זנגביל’.