מעט – טעם

 

מעט- טעם – על כח ההתמעטות מרצון, לרפא ולשמח :

 

חודש אייר מאיר בנו אפשרות לבחירה, בהיותו מגיח אחרי הצימצום שנכפה עלינו בחג הפסח. דווקא בחג החרות הרגשנו כולנו את השריר הנסתר בתוכנו שנדרש להצטמצם – נקיונות עד כלות, הקפדה על חמץ, אכילת מצה- תמצית הצימצום- אוכלים רק את ההכרחי בלי תשומת לב לטעם, הנאה או נוחות. צימצום חזק שמגיע מהלכות הפסח…צימצום שנכפה עלינו מבחוץ. ואחריו, במשב רוח חמים ומאיר זורח לו חודש אייר, כביכול חודש  נקי ממטלות והלכות חגיגיות, חודש ביניים כזה- מרווח נשימה, ודווקא בו רומז לנו ה”בני יששכר”- אייר- ראשי תיבות- אני ה’ רופאך.
חודש שמייחסים לו סגולות ניקוי, ריפוי והחלמה מחולאים ומזיקים שונים.

אבל איך ניתן לקבל את הריפוי הזה?
שפת הקודש- כהרגלה בקודש, טומנת בחובה משמעויות כפולות, המלמדות אותנו עומק נוסף בכל מילה,משמעות ונק’ למחשבה .
צימצום– משמעותו התמעטות, הפחתה. כמו המיצמוץ בעין, שמאפשר לנו לראות טוב יותר, שנותן הפוגה פיזית לעין- על מנת שתוכל לראות טוב יותר, כשרואים שלט תלוי רחוק מצמצמים את העיניים כדי לראות טוב יותר.
כך גם במילה מעט– שהיפוכה הוא- טעם. במעט יש טעם. בניגוד לחשיבה מערבית שמשפיעה עלינו כל טוב ורוב טוב- שפע ועוד שפע, צריכה צרכנות וצריחה תמידית – כדי להגיע לתחושת הטעם המיוחלת. שמשום מה רק מתרחקת עם עוד צורך ועוד צריכה…

דווקא אחרי פסח, הרגשתי צורך להתנקות, עומס תפוחי האדמה והביצים הקשות העיק עלי באופן אישי, תחושה של מלאות לא נכונה ועומס כללי על מערכות הגוף, בגן המשחקים אחה”צ אחד, גיליתי שאני לא לבד, ויש עוד לא מעט אנשים ונשים שמשהו טבעי מבקש להתנקות ולהזדכך דווקא אחרי פסח, אולי זה הנקיון הפיזי שרוצה הד פנימי, אולי זה האביב וההתקלפות משכבות, ואולי פשוט חודש אייר קורא לנו- לאפשר התמעטות מרצון- הפעם, כדי לאפשר שמחה, חיות וחרות שלא הכרנו.

בשיחת שכנות התארגנו כמה חברות לצום מיצים, ואכילת מזון חי (ראו פוד – raw food) בלבד- 12 ימים אחרי שהתחלנו, הדבר החזק ביותר שאני מרגישה- זה התמעטות- מרצון הפעם.

הזהר הקדוש אומר שבליל הסדר יורד אור עצום על כל נשמה מנשמות ישראל, אבל למחרת הוא נלקח בחזרה, והדרך לקבל אותו- היא בספירת העומר, ומי שמתמיד בספירה -בעמל- יקנה את האור הזה לתמיד- במעמד הר-סיני, בחג השבועות.

אומנם פסח נקרא חג החרות, אבל חרות אמיתית נקנית בעמל, בספירה, בהשתדלות ובהמתנה. עבדים יצאו בני ישראל, ואומנם יצאו לחרות, אבל עדיין לא קנו את החרות כמידה בנפש, יצאו לחרות אך לא יצאו בחרות, את החרות הם קונים בהליכה במדבר- אל מעמד שיעמיד את החרות הכתובה על הלוחות על לוח ליבם.
“בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצריים”.  גם אנחנו יצאנו למרחב, לחרות, אבל האם קנינו אותה? היציאה היתה כרוכה בצימצום גדול – באכילת מצה, בחוקים והגבלות קולינאריות. הנה מגיע חודש אייר- האם נשתחרר מכבלי המצה ונחמיץ את עמל החרות? או שנלמד מהיכולת שלנו בפסח להתאפק, להתמעט, למעט לטעום במידה. ונכניס הרגלי אכילה קשובים, מדודים, נטעם את טעם ההתמעטות- הפעם כבני חורין, מבחירה ולא בבריחה.

מזמינה כל אחד ואחת לטעום את הריפוי הגדול שממתין במעט.

אסתר לחמן
“ערוגות” www.habosem.com