משוררות כותבות טבע

 

ליטל קפלן

 

יָקִינְטוֹן

 

שָׁרָשָׁיו הִכּוּ

בְּלִי צַעֲקַת הָאֲדָמָה.

הוּא שָׁתָה וְשָׁתָה

מַיִם כְּבֵדִים

שֶׁקָּצַבְתִּי לוֹ

מִכְּלִי נִשְׁבָּר

וְנִקֵּז אוֹר גָּנוּז

בְּלֹא תְּבִיעָה.

כָּל פְּקַעַת רוֹחֶשֶׁת

רִקָּבוֹן

אוֹ עוֹלָם.

כָּל הַמְקַיֵּם

פֶּרַח נִפְקָח

מְקַיֵּם

נֶפֶשׁ אַחַת.

 

 

מרים קוצ’יק שפר

 

*

 

אֲנִי שִׁירָה לְשׁוֹרְשֵי קַחְוָנִים

סוֹד הַלֹּבֶן, זְהַב עִיגּוּלִים

שׁוֹלַחַת יַד לַגַעַת בְּכוֹכְבָנִיּוֹת שְֹעִירוֹת

תִּלְתְלַנֵי אַרְגָּמָן עֲנָוִים.

פַּעֲמוֹנֵי הַגֶּשֶׁם מְצַלְצְלִים בִּי דְּמָמָה

 

יֵשׁ בִּי צְעָקָה וּבְכִיָּה בַּגִּבְעוֹלִים

וְרִנָּה בַּפְּרִיחָה.

 

 

הָיִיתִי עֵץ יָבֵשׁ

 

שְׁתֵי צִפּוֹרִים

מְזַמְּרוֹת הַבֹּקֶר עַל עֲנָפַי

יְבֵשָׁה מִשְּׁמוֹעַ

שָׁנִים חִיכִּיתִי לָהֶן.  

 

 

מתוך ספר בכתובים

 

 

טלי וייס

 

עיני הציפור

 

דֶּרֶךְ עֵינֵי הַצִּפּוֹר

הַחַיִּים הֵם צְחוֹקָהּ שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ

עַל הָאֲדָמָה

וְהָאָדָם הוּא יְצוּר מְשֻׁנֶּה

שֶׁאֵינוֹ מֵיטִיב לְהַקְשִׁיב.

 

*

הַשָּׁמַיִם בַּאֲרָצוֹת אֲחֵרוֹת, רְחוֹקוֹת

כְּחֻלִּים יוֹתֵר, אֲנִי בְּטוּחָה

כִּי עֵינֵי הַצִּפּוֹר שֶׁלִּי

רָשְׁמוּ בְּתוֹכָן אֶת חֲוָיוֹת הַנְּדוּדִים.

תְּפִלָּתִי אֶשְׁלַח לְשָׁם

וַאֲחַכֶּה לְגִשְׁמֵי הַבְּרָכָה

וּלְנֹחַם הַשְּׁלוּלִיּוֹת.

 

 

מתוך “השעה היפה” (עמדה, 2018)

 

 

אירֵן דן

 

העץ 2

 

דְּבָרִים טוֹבִים

קוֹרִים,

הַבִּיטִי!

תְּאֵנִים

נִתְלוֹת

עָלַי,

אֲנִי לוֹבֵשׁ

סֶגוֹל

נִמְלָא

הֶמְיַת יוֹנִים,

אֲנִי

נִבְרָא

בְּשִׁירֵךְ,

אֵין בִּי

עֶצֶב,

הוֹרִידִי

הַצְּמִידִים

מִיָּדַיִךְ

בּוֹאִי,

אַתְּ תָּבוֹאִי אֵלַי

רִגְעֵי קַיִץ.

—

 

 

נעמה שקד

 

חלון זרוע

 

תִּרְאֶה אֵיךְ הַתּוּרְמוּס שָׂמֵחַ –

עוֹלֶה וְגָדֵל וּפוֹרֵשׂ אֶצְבָּעָיו לִרְוָחָה,

חַלּוֹן הַחֹרֶף פָּתוּחַ

לָרוּחוֹת, לְקוֹל הֲמוֹן הַגֶּשֶׁם

לַשְּׁקִיקָה שֶׁל עִיר לֵילִית

 

הַנֶּפֶשׁ הַקְּטַנָּה כְּקוֹנְכִית

מֻנַּחַת עַל הָאֶדֶן

לְפֶתַח הַשָּׁמַיִם הַגְּדוֹלִים

 

עַרְפִלֵּי הָעֶרֶב נִסָּעִים, רָוִים

אוֹר הַרְחֵק זָרוּעַ

וּמַה יִּנְבֹּט בָּהֶם – רוֹעֵד

כְּפֶלֶא –

כְּתִינוֹק פּוֹשֵׂק אֶצְבָּעוֹת

 

 

מתוך “נחושת ונהר” (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע”ג)

 

 

לילך גליל

 

יורה

 

וְהַגֶּשֶׁם הִתְנַפֵּל עַל הָרְחוֹב כְּמוֹ עֲדַת כְּלָבִים.

גַּם כְּשֶׁהוּעֲמוּ טִפּוֹתָיו נוֹתַר הַיּוֹרֶה בְּשֶׁלּוֹ: מְמֻקָּד.

הַמַּטָּרָה הָיְתָה בְּרוּרָה: לְהַרְטִיב.

אַךְ פִּיּוֹת הָאֲדָמָה נִשְׁאֲרוּ פְּעוּרִים

כְּמַקּוֹרֵי גּוֹזָלִים.

 

 

אוקטובר 2015

מתוך “אני רוצה לספר לך הרים וגבעות” (פרדס, 2016)

 

 

*

 

שְׁתִיקַת הֶהָרִים.

פִּכְפּוּךְ מֵי גּוֹפְרִית.

הַמֶּרְחָב הַמַּבְטִיחַ.

הַלַּיְלָה יַעֲמִיק אֶת הַדְּמָמָה,

מַשֶּׁהוּ אוּלַי יִפְקַע

וְאוּלַי גַּם לֹא.

העולם יַתְמִיד בֶּהֱיוֹתוֹ.

 

 

מתוך “כשהאיילה תחלוף” (פרדס, 2014)