על רשות הרבים

על רשות הרבים

דומני שכמעט אין נושא מכל המגוון הגדול של תחומי איכות הסביבה שאינו קשור בדרך כזו או אחרת לתחום של ‘רשות הרבים’. פירושה של המילה ‘רשות’ במסגרת הביטוי ‘רשות הרבים’ משמעה בעלות, וכך ‘רשות היחיד’ הינה חפץ או שטח השייך ליחיד, ואילו ‘רשות הרבים’ שייכת לציבור כולו. ישנם מספר סוגים של רשות יחיד, כאשר לצד הדירה הפרטית שהיא רשות יחיד מובהקת ישנה החצר המשותפת של כמה דירות בבנין, וגם היא נחשבת עדיין רשות יחיד.
הביטוי ‘רשות הרבים’ אינו מוזכר במקרא ומקורו הוא מאוחר יותר,  כאשר במסגרת מאמר זה נדון בכמה היבטים שלו בספרות חז”ל, בספרות ההלכתית של ימי הבינים ובספרות השו”ת של ימינו.
בעלות משמעותה בראש ובראשונה הזכות והיכולת להשתמש באותו חפץ או שטח. אולם בעלות של יותר מאדם אחד אינה דבר פשוט, שהרי בדיוק אותה זכות הקיימת לפלוני להשתמש בחפץ או בשטח מסוים קיימת גם לחברו. מכאן עולה שחייבים אנו לאמר שרשותו-בעלותו של אדם ברשות הרבים הינה רשות מוגבלת, בשונה מאופי הבעלות על רשות היחיד. זאת ועוד, אין זכותו של אדם להשתמש ברשות הרבים בכל דרך שירצה. סוגים שונים של רשות הרבים מחייבים שימוש שונה של הציבור. לא דין הכביש כדין המדרכה, ולא דין שניהם כדין הגינה הציבורית, ולא דין כל אלה כדין שטח פתוח. אף בתוך הגינה הציבורית ישנו שטח מגודר שנשתל בפרחים ואסור בכניסה עבור הרבים.

(1) אופן השימוש הנכון ברשות הרבים

(א) מפגע ברשות הרבים
אם נניח לפי שעה שברשות היחיד יכול אדם לעשות כפי שליבו חפץ ללא הגבלות מצד הרבים, הרי יש לשאול מה מותר לאדם לעשות ברשות הרבים, שהיא בבעלותו אך לא הבלעדית? איזה שימוש יוגדר כשימוש ראוי ואיזה יוגדר כלא ראוי? אחד הנושאים המרכזיים בהם דנים חז”ל בנוגע לרשות הרבים הוא שימת מכשול ברשות הרבים היכול לגרום לנזק גוף או נזק ממון. היסוד המקראי העומד בבסיס כל הדיון הוא שני הפסוקים הבאים:
‘וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בֹר ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור. בעל הבור ישלם, כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו’ (שמות כא,לג-לד).
המושג ‘בור’ או ‘בור ברשות הרבים’ נעשה בספרות חז”ל ל’אב נזק’, קרי – אב טיפוס לכל הנזקים הנייחים שהושמו על ידי אדם ברשות הרבים.  וכך התקלות (הנייחות) שהושמו על ידי בני אדם ברשות הרבים  נכללים תחת המושג ‘בור’ ובעל התקלה מתחייב בתשלומים במידה ונגרם נזק. במשנה ובתלמודים מביאים מקרים ממקרים שונים ומבררים על ידי דוגמאות את פרטי ההלכות הקשורות ב’בור’. בעזרת המקורות אנו ננסה לברר האם מותר כלל לאדם להניח את חפציו ברשות הרבים, ומה קורה כאשר נגרם נזק מחפץ זה. נדון כעת במשנה במסכת בבא קמא פרק ג משנה א:
‘המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור,
ואם הוזק בה בעל החבית חייב בנזקו’
הנחת כד, חבית או כל תקלה אחרת ברשות הרבים היא בגדר ‘בור ברשות הרבים’, ולכן התחייב בעל התקלה לפצות על הנזק שנגרם לנתקל, והנתקל פטור מתשלום על הנזק שנגרם לבעל התקלה. על משנה זו מקשה התלמוד הירושלמי ‘ואין דרך אדם להניחן ברשות הרבים?’ ודברים אלה הם תמיהה על המשנה מדוע הנתקל פטור שהרי דרכן של בני אדם להניח את כדם ברשות הרבים, ולכן על עובר האורח להתבונן בדרכו, ואם לא עשה כן מתחייב הוא בנזק שגרם, ובעל הכד אינו חייב בפיצויים על פציעתו! היו שפתרו בעיה זו ואמרו שאכן רשות הרבים היא מקום בו אנשים נוהגים להניח את חפציהם וכתוצאה מכך למעט מקרים מיוחדים (כגון בלילה או בכל מקרה בו לא ניתן היה לראות את התקלה) מוטלת על האדם החובה להסתכל לאן הוא הולך ואם לא עשה כן האחריות לנזקים מוטלת עליו.  ר’ אלעזר בתלמוד הירושלמי טוען בדיוק ההיפך שאין דרך בני אדם להניח חפציהם ברשות הרבים ולכן כל נזק שנגרם מוטל על בעל החפץ. דעת ביניים אומרת שאין חובה על האדם להסתכל לאן הוא הולך ולכן אפילו אם דרכם של בני אדם להניח חפציהם ברשות הרבים, עליהם מוטלת האחריות למקרה שחפץ זה נשבר ו/או גרם לנזק.  הרמב”ם, ושאר פוסקים לפניו ואחריו פסקו כשיטה זו, האחרונה, והם מבדילים בין מקרה בו ישנה רשות מפורשת להניח חפצים ברשות הרבים,  ובמקרה כזה בו ידוע ומפורסם דבר התקלה – הנתקל חייב בנזק. אך אם לא ניתנת רשות זו, האחריות מוטלת על בעל התקלה.
כאשר התורה כתבה ‘וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בֹר ולא יכסנו’ היא בודאי לא התכוונה לאמר שמותר לאדם לחפור בור ללא כל צורך. אלא, במקרה ויש צורך לכרות בור (בור מים ציבורי, תיקוני דרכים וכיוצ”ב) יש לכסותו שלא יגרם נזק ממנו. וכך, למרות והדיון בתלמודים ובמפרשים הוא שבשאלת חיוב הממון במידה ונגרם נזק, אין הכוונה לאמר שמותר להניח כד ברשות הרבים שהרי כד הוא ‘בור’.  אחד מפרשני התלמוד, ר’ מנחם בן שלמה המאירי כותב שבעל הכד הניח את הכד על מנת לנוח, ומדבריו יש להבין שאין בעל הכד הניח את הכד והלך לו (שזה בודאי אסור), אלא הוא מצוי בצד הכד ועוד זמן קצר ימשיך בדרכו. בדומה לחיוב התורה לכסות את הבור, כך במקרה שלנו יש החובה לעמוד לצד הכד ולוודא ש’הבור מכוסה’, קרי אין אדם יכול להנזק ממנו.
מכאן שבשאלת השימוש המותר של אדם ברשות הרבים, עולה שלמרות שרשות הרבים היא בבעלותו של כל אחד, אין לאדם להניח חפציו ברשות הרבים ללא כל סיבה שהרי אלה יכולים לגרום נזק. בשאלת האחריות לנזק – רק במקרה שהאדם עשה את חובתו ווידא שרכושו לא יזיק הוא יהיה פטור מן הנזק אם בכל זאת נגרם.

(ב) הנחת חפצים פרטיים לזמן ארוך ברשות רבים
דנו עד עתה בשאלה הנזק במקרה של הנחת תקלה ברשות הרבים. על מנת להבהיר את נקודה זו נעיין במשנה במסכת בבא מציעא פרק י משנה ה:
‘המוציא זבל לרשות הרבים: המוציא מוציא, והמזבל מזבל
אין שורין טיט ברשות הרבים ואין לובנין לבינים
אבל גובלין טיט ברשות הרבים אבל לא לבינים
הבונה ברשות הרבים: המביא  אבנים מביא, והבונה בונה, ואם הזיק משלם מה שהזיק’
משנה זו עוסקת באיסור של הנחת חפצים לאורך זמן ברשות הרבים. כאמור, השימוש ברשות הרבים נתון לרבים, אך באופן מוגבל בלבד. יש לאדם רשות להוציא את זבלו (החומר לטיוב הקרקע) לרשות הרבים אך בתנאי שהאדם המזבל יקח אותו אל השדה ויזבל ללא שיהוי.  וכדברי רש”י ‘אין רשאי להשהותו שם, אלא מוציא מן הרפת לרשות הרבים, והנושאו יהא מזומן לישאנו לשדה ולגנה לזבל’. בדומה לכך, אין לצפות שהפעולות הנגזרות מהקמת בנין יתבצעו רק בשטח הפרטי ולא יגלשו גם אל רשות הרבים. אך המשנה קובעת שהשימוש ברשות הרבים יהיה קצר, ואין להשהות את החומרים ברשות הרבים, שהרי ככל שהזמן עובר הסיכוי שמישהו יפגע מהם רב יותר. וכך מפרש רש”י את המשנה: ‘אין שורין טיט – מקומות יש ששורין אותו ימים רבים צבור במקום אחד. ואין לובנים לבנים – לפני שמשהה אותן לייבשן… וגובלין טיט – לתת מיד בבנין. והבונה בונה – מקבל מיד המביא ובונה’. רש”י מדגיש שאין לבצע פעולות שמשמען תפישת שטח ציבורי לזמן ארוך. זאת ועוד, מדברי רש”י עולה שאף אין להניח לזמן קצר את הלבנים ברשות הרבים, כאשר חובה על האדם הבונה את הבית לקבל הלבנים מידו של המביא ולבנות בהם את הבנין לאלתר.

(ג) הוצאת זבל לרשות הרבים
כעת באים אנו לדון בשאלת הוצאת זבלים לרשות הרבים, ולשם כך נעיין במשנה הבאה (בבא קמא ג:ג):
השופך מים ברשות הרבים והוזק בהן אחר חייב בנזקו’
בשונה מכד השייך בשעת הנזק לבעליו, מים שנשפכו ברשות הרבים הם הפקר ומבחינה משפטית כבר אינם שייכים לאדם ששפך אותם. בנוסף, תוך פרק זמן מסויים המים יספגו בקרקע ולאחר מכן גם יתיבשו, בניגוד למכשול קבוע ברשות הרבים שעד שלא יוזז ממקומו ימשיך להוות מפגע. אך למרות כל זאת דין מים כדין כד, ועל האדם ששפך את המים ישנה החובה לשלם במידה ונגרם נזק. המשנה באה ללמדנו שאין אדם יכול להפקיר את נזקיו ובכך להפטר מתשלום נזק.  אך אין הדברים פשוטים כל כך, והתלמוד כאשר מפרש את המשנה מביא את הברייתא הבאה (דף ל עמוד א):
‘אלו הפותקין ביביהן והגורפין מערותיהן ברשות הרבים:
בימי החמה שאין להן רשות, בימות הגשמים אף על פי שיש להן רשות ובא אחר והוזק בהן הרי זה חייב’
ביב הוא אותו צינור-מרזב המנקז את המים שבחצר אל רשות הרבים. בדומה להיום, נהגו האנשים לנקז את שטיפת החצר לרשות הרבים. יחד עם המים נקזו גם את כל הלכלוך שהצטבר ופונה מן הבית. באופן דומה, גרפו וניקו את תחתית המערה או בור מי הגשמים, וזרקו את הלכלוך לרשות הרבים. ישנה כאן הבחנה בין ימות הגשמים בהם הדרכים (שלא היו סלולות באותם ימים) בין כה וכה מלאות בוץ ולכלוך לבין ימות החמה בהם הדרך יבשה. על פי הנאמר כאן, יש רשות לעשות זאת רק בימות הגשמים. אולם, ישנה כאן הבחנה מעניינת בין השאלה של מותר ואסור ובין השאלה על הפיצוי במקרה של  נזק. אפילו במקרה שאדם זרק לכלוך ברשות הרבים בימות הגשמים – ברשות, עליו לשלם במקרה שנגרם מאותו לכלוך נזק לעובר אורח.
נעיין במשנה הבאה (בבא קמא ג:ד):
‘המוציא את תבנו ואת גפתו לרשות הרבים לזבלים והוזק בהן אחר חייב בנזקו
וכל הקודם בהן זכה’.
ראשית נאמר מספר מלים על המילה ‘זבלים’ שבמשנה זו. משמעותה המקורית של המילה ‘זבל’ היא חומרים אורגנים המשמשים לטִיוּב הקרקע. נכון הוא שחומרים אלה (וגם במשנה זו) הם בדר”כ שאריות והפרשות מסוגים שונים (ומכאן נגזרה המשמעות של המילה כפי שהיא לרוב בימינו – אשפה), אך בתקופות העתיקות ידעו גם ידעו להשתמש מחדש באותן שאריות, ואף לכנותן בכינוי שאינו דוקא שלילי – ‘זבל’ (בניגוד למילה ‘אשפה’ הבאה כנראה מן השורש ‘שפה’ שמשמעו תחתית). ובחזרה למשנה – אותו אדם הוציא את התבן והגפת (פסולת הזיתים) החוצה אל רשות הרבים על מנת שיהפכו לזבל באמצעות דריכת רגליהם של בני האדם. על פי המשנה אין איסור לעשות כך, וכמו במקורות לעיל, במקרה של נזק קיימת חובת פיצוי. אולם, במשנה זו ישנה תוספת מעניינת ‘וכל הקודם בהן זכה’, כלומר חכמים החליטו להטיל קנס על מוציא התבן והגפת, והפקיעו את בעלותו עליהם והפכו אותם להפקר, וכעת כל אדם יכול לזכות מאותו הפקר. כאן אנו רואים, לראשונה בגלוי, את מורת רוחם של חכמים ממעשים כמו אלה, וכדברי רבן שמעון בן גמליאל בהמשכה של אותה משנה ‘כל המקלקלין ברשות הרבים והזיקו חיבין לשלם, וכל הקודם בהן זכה’. האדם המוציא את זבלו לרשות הרבים מוגדר כ’מקלקל’, ולכן יש זכות לחכמים להטיל עליו קנס.
בכל זאת יש להבהיר שחכמים לא אסרו פעולות כמו אלו, ועלינו להבין זאת מתוך דברי ר’ יהודה בגמרא שם (בבא קמא דף ל עמוד א): ‘ר’ יהודה אומר בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לרשות הרבים וצוברו כל שלשים יום כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ’. ההסבר לכך שמותר לקלקל את רשות הרבים הוא שכולם מבינים שאין למעשה דרך אחרת וכך למעשה כולם עושים. כאשר נחלו בני ישראל את הארץ קבע יהושע בן-נון שיהא מותר לבצע כל מיני פעולות שאינן מטיבות עם הציבור, כי כך היא דרכו של עולם. רש”י מפרש שיהושע התנה תנאי שבני האדם לא יקפידו על פעולות כגון אלו למרות שמן הדין כנראה לא ניתן להתיר אותן.
מכאן אנו באים אל ‘החסידים’. החסידים היו אלה שלא קיבלו את שורת הדין הרגילה לרוב בני האדם, והחליטו להחמיר על עצמם. החסיד כפי שהוא בא לידי ביטוי בתקופת חז”ל, (להבדיל מן החסיד והחסידות של תקופתינו), מחליט בעצמו ללא הנחיה ממסדית כלשהיא שההלכה הרגילה בה הולכים רוב בני האדם אינה מספקת אותו, והוא מגדיר עבורו (ועבורו בלבד) הגדרות מחודשות של מותר ואסור. מעשיהם של החסידים המסופרים במשנה ובתלמודים מציגים את האידיאל ואת המעשה אליהם ראוי לשאוף, ומזכירים שהחוק בפועל הוא מעין פשרה בין הרצוי למצוי. וכך מסופר על החסידים (בבא קמא דף ל עמוד א):
‘חסידים הראשונים היו  מצניעים קוצותיהם וזכוכיותיהם בתוך שדותיהן
ומעמיקים להן שלשה טפחים כדי שלא יעכב המחרישה.
רב ששת שדי להו בנורא (זרק אותם באש),
רבא שדי להו בדגלת (בנהר החידקל)’.
הנוהג באותה תקופה היה להטמין את השיחים הקוצניים והזכוכיות במקומות מסתור ברשות הרבים כמו גדרות בין בתים וכדו’ על מנת שלא יזיקו.  במקום זאת השאירו אותם החסידים ברשות שלהם והטמינו אותם עמוק באדמה, פעולה הדורשת מאמץ גדול בהשוואה לאפשרות הקלה והמהירה שהיו יכולים לבחור. מעשה זה מבהיר את תחושת האחריות שהיתה לאותם אנשים בנוגע לזבל שהיה ברשותם. הסיפור על החסידים מופיע גם בתוספתא ובירושלמי בגירסה שונה, ומשם עולה שהחסידים היו אוספים את הקוצים והזכוכיות מרשות הרבים, ואם כך מוצג כאן רף גבוה מאוד לאחריותו של היחיד לרשות הרבים. רבא שזרק את הזבל בנהר, גם כן פעל לפנים משורת הדין, שהרי הגיע עד הנהר עם זבלו, פעולה הדורשת מאמץ ותכנון רב. יש לציין שהיום פעולה זו (וגם ההשלכה לאש של רב ששת) לא היתה מתקבלת בברכה, שהרי למפעלים הממוקמים על נהר או ים, להפטר מן הפסולת התעשייתית על ידי הזרמה שלהם לים הינה הדרך הפשוטה ללא כל מאמץ. בניגוד לימינו, הנהר ובמיוחד קרקעיתו, היו נחשבים בעת העתיקה למקום הפקר גמור, ומכיוון שהסביבה ואף הפסולת היו אז נקיים הרבה יותר מאשר היום, היה טבעי לאותם חסידים להשליך את הקוצים וזכוכיות דוקא שם ולא ברשות הרבים.
לסיכום, רשות הרבים היא בבעלותו של כל אחד ואחד, אולם ענין זה עצמו מהווה בעיה, שהרי שימוש בלתי זהיר בה עלול לגרום למפגע ולנזק בגוף או בממון. סגנון חיי היומיום מאלץ למעשה את האדם הרגיל להניח את מיטלטליו, לשפוך מים, להוציא אשפה ולהניח חומרי בנין ברשות הרבים, ומתוך כך לא ניתן לאסור פעולות אלה לחלוטין. אולם ההלכה היהודית מגבילה אותן מאוד, ולא נטעה הרבה אם נאמר שמהתבוננות במכלול המקורות עולה שההיתר לפעולות אלה ברשות הרבים הינו היתר של “בדיעבד” בלבד ולא של “לכתחילה”. הרי רצוי שקלקול רשות הרבים לא יתקיים כלל, וכל אדם היה נפתר מקוציו זכוכיותיו ושאר זבלו בשטחו שלו ולא ברשות הרבים. אולם זוהי גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה וקשה להאמין שחברה כזו אי פעם התקיימה. אולם, למרות שהחוק בסופו של דבר מתיר את אותן פעולות, הרי שאסור לנו להתעלם ממעשיהם של החסידים שהציבו לכולנו אתגר בנוגע לאחריותינו על הזבל אותו אנו מייצרים ועליו אנו אחראים.

(2) גזל רשות הרבים

עד עתה נקודת המוצא של הדיון ההלכתי היתה הסבירות שעלול להגרם נזק כתוצאה מהנחת המפגע ברשות הרבים, וממנה נגזרו האיסורים וההיתרים להנחת המפגע. במקורות שהבאנו לעיל לא מצאנו התייחסות של הפרשנים לשאלה האם אדם המשתמש בשטח מרשות הרבים לאורך זמן, ובאופן כזה גם מונע מאחרים את השימוש בו, האם אדם כזה נחשב כגזלן של הרבים.  במלים אחרות, הדיון להלן יעסוק בשאלה האם ניתן לגזול את הציבור על ידי תפישת שטח מרשות הרבים. 
בברייתא בתלמוד הבבלי במסכת סוכה נאמר כך:
‘תנו רבנן סוכה גזולה והמסכך ברשות הרבים ר’ אליעזר פוסל וחכמים מכשירין’
ורש”י מפרש את דעת ר’ אליעזר שמדובר בגזל הרבים, ולכן אסור לשבת בסוכה כזו. גם בתלמוד הירושלמי (מסכת סוכה ג:א) מצאנו סיפור על אחד החכמים שעשה סוכה ברשות הרבים וחברו שאלו ‘מי התיר לך?’. 
בענין אחר לגמרי במשנה מסכת עבודה זרה (ג:ח) בענין האם מותר לנוח מתחת עץ אשרה שמיועד לעבודה זרה, נאמר: ‘לא ישב בצלה ואם ישב טהור ולא יעבור תחתיה ואם עבר טמא. היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור…’. כלומר עץ שענפיו נוטים לרשות הרבים ובגלל סיבה כלשהי (כמו ע”ז) מונע את הרבים ללכת מתחתיו, נחשב כגוזל את הרבים. כך גם מצאנו בסיפור היפה על רבן גמליאל בבית המרחץ של אפרודיטי בעכו המסופר במשנה עבודה זרה ג:ד:
‘שאל פרוקלוס בן פלוספוס את רבן גמליאל בעכו
שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי,
אמר לו כתוב בתורתכם ‘ולא ידבק בידך מאומה מן החרם’,
מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי?
אמר לו אין משיבין במרחץ.
וכשיצא אמר לו אני לא באתי בגבולה היא באתה בגבולי,
אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי אלא אומרים נעשה אפרודיטי נוי למרחץ…’.
רש”י מפרש ‘היא באה בגבולי – שהמרחץ קודם לה והמרחץ נעשה לכל הבא למרחץ ולא כל הימנה [כלומר, אין לה הרשות או הכח] שתהא גוזלת את הרבים’. ר”ג התיר לשהות במרחץ כי פסל העבודה זרה של אפרודיטי היה שם רק לקישוט והמרחץ פעל עוד קודם לפסל. אך אם פני הדברים היו שונים, הרי שהיו נמנעים היהודים להכנס למרחץ ואם כך היה, הרי שהיה מדובר בגזל זכותם של הרבים לשהות במרחץ. על פי רש”י ‘המרחץ נעשה לכל הבא למרחץ’ כלומר הוא סוג של רשות רבים. לבית המרחץ אמנם פונקציה שונה מאשר רחוב רגיל, אך גם הוא מוגדר כשייך לרבים ומי שמונע את הרבים להכנס בו גוזל את הרבים.
לסיכום סעיף זה  נאמר שמושג ‘גזל הרבים’ שמתבצע בפועל ע”י גזילת רשות הרבים מבוסס דיו בספרות חז”ל, בספרות ימי הביניים וכפי שנראה בהמשך גם בספרות תקופתינו. על גזל הרבים כותבת התוספתא (בבא קמא י:יד) ‘חמור גזל הרבים מגזל היחיד, שהגוזל את היחיד יכול לפייסו ולהחזיר לו גזילו, והגוזל את הרבים אין יכול לפייסן ולהחזיר להם גזילתן’.

(3) רשות היחיד כנגד רשות הרבים

בתלמוד הבבלי (בבא קמא דף פא ע”א) דן התלמוד בתקנות שתיקן יהושע בן-נון כשנכנסו בני ישראל לארץ כנען. תקנות אלו הן תנאים שכל מי שנכנס לארץ ונחל בה נחלה היה מחויב לקבלם. המשותף לכולם הוא שמדובר בסוג של הפקעת שטח פרטי ושיתופם של הרבים בשטח זה. נביא חלק מן התנאים ונסביר אותם בקיצור:
‘תנו רבנן עשרה תנאין התנה יהושע:
(א) שיהו מרעין בחורשין, (ב) ומלקטין עצים בשדותיהם, (ג) ומלקטים עשבים בכל מקום…
(ד) ומחכין (=זורקים חכה) בימה של טבריה…
(ה) ומהלכים בשבילי הרשות עד שתרד רביעה שניה,
(ו) ומסתלקין לצידי הדרכים מפני יתידות הדרכים…
(ז) ומת מצוה קונה מקומו’.
שלשת התנאים הראשונים נותנים רשות להכנס לשטח פרטי ולאסוף בו דברים שונים: (א) מותר להכנס ליער פרטי כדי לרעות שם את הבהמות. (ב) מותר להכנס לשדה פרטית וללקט עצים, (ג) ומותר ללקט עשבים בכל מקום. (ד) למרות וימה של טבריה (הכנרת) היתה כולה בשטחו של שבט נפתלי בלבד, מותר היה גם לשאר השבטים לדוג בה גם אם אינה נחלתם. (ה) בתקופה בין הקציר לזריעה, שדות התבואה היו עומדות חודשים ארוכים ללא שימוש. בתקופה זו (עד לעונת הגשמים) היה מותר לאדם לקצר את דרכו דרך אותה שדה. (ו) באותם ימים לאחר תום הגשמים, הבוץ בדרכים היה מתייבש וגורם לחריצים (‘יתדות’) בדרכים הלא סלולות ואלה היו מונעים את ההליכה הנוחה בהן. לכן מותר להכנס את תוך השדה הפרטית שלצד הדרך הציבורית וללכת בצידה ולא ברשות הרבים. (ז) אדם ללא קרובים שנמצא מת בשדה פרטית, ואין מי שידאג לקבורתו, מותר לקוברו היכן שנמצא, ואין בעל השדה יכול לערער ולעכב על כך.
התנאים כולם נותנים רשות בתנאים מסויימים, לעשות שימוש מסוים בשטחיים פרטיים. אין מדובר על ביתו הפרטי של האדם אלא רק על שדותיו או אגמיו שגם הם שטח פרטי אך השימוש בהן שונה לגמרי מאשר בבית. המעשים שהותרו כאן אינם גורמים נזק משמעותי לבעלים, כאשר ההנחה היא כנראה שאפילו בכנרת יש מספיק דגה עבור כל השבטים ושבט נפתלי לא ינזק. אך תיאור זה של מהלך העניינים אינו יכול להתעלם מן העובדה שמבחינה משפטית בכל המקרים ישנו היתר לרבים להשתמש בשטחו של היחיד. הכנרת מוגדרת כאן כמעין משאב ציבורי, ומופקעת משימושו הבלעדי של שבט מסוים. רש”י הגדיר את השדות העומדות חודשים ארוכים ללא שימוש (מן האביב עד לחורף) כ’הפקר’. פעולות מסויימות מותרות תמיד ויש וההיתר להן הוא לפי עונות השנה. המקרה הקיצוני ביותר הוא זה של מת המצוה, בו מופקע לחלוטין שטח פרטי (לא גדול) לצורך קבורה של אדם זר.
גם בימינו מוכר המצב בו מופקעים שטחים פרטיים לצורך הרבים, כגון סלילה או הרחבה של דרך או גן ציבורי. חוק העתיקות מגדיר שהשטח בו מצויות עתיקות מופקע מבעל החלקה ובודאי שהממצאים הארכיולוגים שנמצאו שם אינם שייכים לו.
התחושה הטבעית לנו היא שאם ברשות הרבים איננו יכולים לעשות כאוות נפשינו, הרי שבחלקתנו הפרטית – רשות היחיד – יש ביכולתנו לעשות כרצוננו. אך תחושה זו אינה נכונה כלל. בימינו ישנם חוקים ותקנות האוסרים פעולות רבות בחלקתנו הפרטית: אין להרעיש בשעות מסויימות, לא ניתן לבנות ללא קבלת היתר, כל שינוי בחזית בנין דורש גם הוא אישור. בספרות ההלכה קיים הביטוי ‘היזק ראיה’ שפירושו נזק שנגרם כתוצאה מהסתכלות של אדם אחר (גם מתוך דירתו הוא) אל תוך שטחו של חברו, ואלו הן רק דוגמאות. בבסיס המסורת וההלכה היהודית ניכרת היטב התפיסה הדתית לפיה רכושו הפרטי של האדם אינו ממש שלו אלא נתון לו בפיקדון, ועליו להשתמש בו כראוי. כך ניתן להבין את מתנות העניים ‘לקט שכחה ופאה’ בהן מועברת תבואה מרשותו של היחיד אל ההפקר עבור העניים. באופן מובהק הדבר בא לידי ביטוי במצוות השמיטה והיובל, על פיהן כל שדותיו של האדם מופקעות ממנו לעתים אף באופן קבוע.  גם במצוות השבת בא רעיון זה לידי ביטוי, כאשר חפצים מסוימים מוקצים ואסורים בשימוש אע”פ שהם בבעלותו המלאה של האדם. איסור ‘בל תשחית’ שהתפרש והורחב מאוד במהלך הדורות קובע שאסור לאדם להשחית רכוש גם אם מדובר ברכושו הפרטי.
גם אם הבעלות על רכושינו הפרטי – רשות היחיד – היתה מלאה, הרי רכוש זה יכול לעבור מיד אל יד ברצוננו על ידי מכירה או מתנה ואף שלא ברצוננו כמו על ידי ההוצאה לפועל.  לעומת זאת רשות הרבים תשאר לעולם של הרבים, כלומר שלנו. וכך מתואר בסיפור הבא:
‘מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים
ומצאו חסיד אחד
אמר לו: ריקה, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך?
לגלג עליו.
לימים נצרך למכור שדהו והיה מהלך באותו רשות הרבים
ונכשל באותן אבנים
אמר, יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך’
רק לאחר שנכשל באבנים שהוא עצמו השליך הבין אותו ריקה שבאופן פרדוקסלי רשות היחיד שתחושתנו לגביה שהיא שלנו ורק שלנו – היא זו שבעלותינו עליה זמנית בלבד, ואילו רשות הרבים שעל פניו מרוחקת ומנוכרת יותר – עליה בעלותינו קבועה. כפי שראינו בעלות אינה נותנת היתר לעשות ככל העולה על רוחנו, כך ברשות היחיד, ועל אחת כמה וכמה ברשות הרבים בה הבעלות משותפת לכלל האוכלוסיה. על מנת שכולם יוכלו לממש את זכותם ולהשתמש ברשות הרבים באופן שווה כיאות, עלינו להפעיל את הכללים לגבי מה מתי והיכן מותר לעשות ברשות זו.

(4) מחשבות לימינו אנו

מכאן אנו באים לתהות ולתמוה על כמה מן המנהגים הנהוגים בימינו. כיום ישנה מערכת שלמה של פינוי אשפה והולכתה להטמנה. הרשות המקומית מספקת עבור הציבור פחי זבל בה נשמר הזבל עד לפינויו. כל עוד לא מפונה הזבל הוא אמור להיות בשטח הבנין ולא ברשות הרבים והוראה זו מיוצגת בחוקי העזר השונים של הרשויות המקומיות. אך אין הקפדה על ענין זה. זבל פעמים רבות מונח על המדרכה, ופחי אשפה קטנים וגדולים, בדרך כלל כאלה המשמשים בנין אחד בלבד או אף עסק אחד בלבד, שוהים דרך קבע על המדרכות וחוסמים את המעבר הבטוח של הולכי הרגל.
כמו כן, ענין שבשגרה הוא שקבלנים הבונים והמשפצים בתים ודירות, פורקים את אבני הבנין ושאר אביזרי הבניה על המדרכה ברשות הרבים, כאשר הבניה בפועל מתבצעת רק לאחר זמן. כך נוצר מפגע ברשות הרבים בגלל הנוחות של מבצעי עבודות הבניה. הדבר אמור גם לגבי פינוי זבל מאתר בניה. דבר מקובל בימנו שהקבלן שוכר מכולה גדולה של פינוי אשפה ומניחהּ ימים רבים ברשות הרבים, על המדרכה ועל הכביש.
מטרד גדול נוסף המתבצע דבר יום ביומו ובכל המקומות הוא חניה של מכוניות פרטיות על מדרכות. לאור מה שכתבנו עד עתה אין להגדיר מעשה זה אלא כ’גזל’. המדרכה היא המקום היחיד בו הולך הרגל יכול כיום להלך ברשות הרבים בביטחה. מעיקר הדין, ומלכתחילה נראה שהיה צריך להתייחס לרכב החונה ברשות הרבים (ואפילו על הכביש) כסוג של גזל הרבים, שהרי מדובר בתפיסת שטח ציבורי למטרות פרטיות. אך התחושה של רוב בני האדם והמנהג הרווח בתקופתינו הוא להתיר ענין זה ‘שהרי על מנת כן הנחיל יהושע את הארץ’. ואכן, הרחובות בימינו סלולים באופן כזה שמיועד גם עבור חנית רכבים,  וכל אחד מאיתנו מבין שאחרת אין דרך סבירה לנהל את חיינו.
כאן המקום לצטט שני מקורות מתקופתינו הדנים בחנית רכבים שלא כחוק. הרב יצחק וייס כותב בספר תשובותיו ‘מנחת יצחק’,  תשובה לשאלה האם מותר למסור לשלטונות אדם המסכן את הציבור על ידי נהיגה בלתי זהירה וחניה המסכנת את הציבור. הרב וייס מגדיר את הנהג הבלתי זהיר כ’רודף’ (ומכאן נובע שיש לעוצרו במהירות האפשרית). על מי שמחנה את רכבו על המדרכה כותב הרב שהוא מוגדר כמי חופר בור ברשות הרבים (דבר שאסור לעשותו ועלול לפגוע באדם או ברכוש). והוא ממשיך ומצטט בהקשר זה את הרמב”ם (הלכות רוצח ושמירת נפש יא:ג) ‘שכל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה שנאמר ‘השמר לך ושמור נפשך’ ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר ב’לא תשים דמים’.
המקור הנוסף הוא סוף תשובתו הנזכרת של הרב קליין,  וכך הוא כותב: ‘היו לי הרהורי דברים באנשים שיש להם מכונית ולא מצאו מקום ליכנס עם המכונית ומעמידים המכונית ברחוב במקום אשר אסור מדינא לעמוד שם לבד ממה שעוברים בזה על דינא דמלכותא דינא יש בזה עוד איסור של גזל הרבים כיון שהרחוב שייך לכל העולם והוא גוזל מהם ופלא שהעולם לא נזהרים בזה כי קשה גזל הרבים’. והוא מסיים את תשובתו וכותב ‘וצריך עיון מאוד מדוע סמכו אפילו שומרי התורה שמניחין המכונית נגד החוק’. יש להדגיש שעל פי דבריו כל אדם המעמיד רכב בניגוד לחוק (במקום שאסור, או במקום בתשלום כאשר לא שילם)  מוגדר כגזלן של הרבים.
מלבד אותם עבריינים החונים על מדרכות שלא ברשות, ובכך מסכנים את הציבור וגוזלים את הרבים, בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה שגוברת והולכת בעיקר בערים הגדולות והיא היתרים של הראשויות המקומיות לחנית רכבים על מדרכות. בעוד שבחלק קטן מן המקומות בהם קיים היתר זה מדובר במדרכות רחבות מאוד, הרי שברוב המקרים אין הדבר כך, והדבר גורם לכך שלעתים קרובות לא ניתן בכלל להלך על המדרכה. גם אם דבר זה נעשה בהיתר, הרי ראינו על פי אחד הקריטריונים שהבאנו לעיל, שאדם המונע בדרך כלשהי את הילוכו של חברו ברשות הרבים הרי הוא גזלן. מכאן שאותה רשות מקומית מחטיאה את הציבור וגורמת לו לגזול את הרבים. היתרים מסוג זה הם גם מדרון חלקלק, שהרי יבוא אדם ויחנה על מדרכה בה אין היתר כזה ויטען שהמדרכה רחבה ויש מספיק מקום גם להולכי רגל, ואם כן אין לדבר סוף.
ברצוני להרחיב את היריעה ולתת מספר דוגמאות קצרות על בעיות שיש בימינו בנוגע להפקעת רשות רבים שלא כדין. הדוגמה הראשונה היא חוף הים. חוף הים נתפס בתקופתינו כמשאב השייך לכלל הציבור. חוף הים הנמצא בשטחה של רשות מקומית אינו שייך לאותה רשות, אלא היא האחראית לו בלבד. בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה מדאיגה של סגירת חופים למטרות שונות – רחיצה בתשלום, ארועים ופסטיבלים בתשלום ועסקים ומגורים פרטיים על חוף הים. בודאי שחוף הים מבחינה הלכתית הוא רשות רבים, ואם כך סגירתו והעברתו לידים פרטיות באופן זמני או קבוע היא למעשה סוג של גזל הרבים.
דוגמה מעניינת אך קצת שונה היא מרכז העיר. אחת התוצאות הישירות של בנית הקניונים בשולי הערים בשני העשורים האחרונים, היא הסטת מרכזי הקניה ממרכז העיר החוצה. ואכן במקומות רבים, מרכז העיר שינה מאוד את אופיו והפך להיות מקום מוזנח ועזוב יחסית למה שהיה פעם. בעבר המקום הטבעי בו חילקו עלונים, הציבו דוכנים שלא למטרות רווח (באישור, אך בחינם) ופעילות קהילתית וכיוצא בזאת היה מרכז העיר. הקניונים במידה מסויימת החליפו את מרכז העיר, אך שם לא ניתן לעשות את אותן פעולות ובודאי שלא בחינם. פעם מרכז העיר היה של העיר, כיום חלק ניכר ממנו הפך להיות פרטי.
ענין נוסף הנוגע באופן ישיר לפניה החיצוניות של רשות הרבים הוא ענין פרסום החוצות. כאמור, רשות הרבים אינה רק הקרקע עליה אנו הולכים, אלא גם האויר אותו אנו נושמים וגם הנוף אותו אנו זכאים לראות ללא הפרעות. שלט חוצות ועליו פרסומת הוא למעשה הפרטה של רשות הרבים, כאשר לצורך רווח כלכלי (של שני הצדדים) מוכרת הרשות המקומית שטח ציבורי עבור פרסומות.  בתקופתינו כנראה לא ניתן לצפות (ואולי גם לא צריך) שרשות הרבים תהיה משוללת היתרים לפרסומות לחלוטין. אולם יש לתהות האם פניה של רשות הרבים כיום היא זו הרצויה?

דברי סיום

כאמור, באופן פרדוקסלי ובניגוד לתחושתינו הטבעית, בעלותינו על רשות הרבים קבועה ויציבה הרבה יותר מזו של רכושינו הפרטי. מרוח מקורות ישראל ומההלכות השונות עולה בבירור שאם יש משהו שהוא באמת שלנו – הרי הוא משותף לרבים ולא נועד לאדם פרטי.  הרכוש אינו שלנו לגמרי ולמעשה כך הוא גם לגבי גופינו. בגוף אין אנו רשאים לפגוע, שהרי אין הוא שלנו כלל. הגוף מופקד אצלנו לתקופה מסויימת בלבד, ויבוא יום והוא יחזור אל מקורו – ‘עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב’ (בראשית ד,יט). אפילו הנפש או הנשמה באדם איננה רכושו הפרטי של האדם. הפיוט המפורסם אומר ‘הנשמה לך והגוף שלך’, ואם בגוף אין אנו רשאים לפגוע, בנשמה על אחת כמה וכמה.
בן האדם היה ויהיה זמני בעולם, וכך גם רכושו. היקום, כדור הארץ והאדמה ישארו לעולם אחרינו. הכביש, המדרכה, הגן הציבורי וככר העיר הם למעשה המקומות השייכים לנו יותר מכל דבר אחר על פני הכדור. עלינו לדעת להשתמש בהם כראוי ולשמר על זכותינו עליהם.  

____________________________________________________

קישור למאמר כולל הערות שוליים