תורת עולם ותרבות חד-פעמית

 תורת עולם ותרבות חד-פעמית

“למען ייטב לך ולבניך אחריך עד-עוֹלָם” (יב,כח)

פרשת ראה מציינת שהתורה ומצוותיה נועדו “להיטיב לנו ולבננו עד-עולם”. למרות זאת, מעדיפים גם ‘יהודים טובים’ הנאת שעה על פני ‘חיי עולם’. העדפה זו הפכה שכיחה ומפתה במיוחד עקב הופעת הכלים החד-פעמיים, שיצרה תרבות הכוללת כיום סכו”ם, צלחות, כוסות, כלי-הגשה, מפות, מגבות ואפילו מנגלים. ומחג לחג נפתחות חנויות נוספות ל”חד-פעמיים”, והסחורה שבהן יותר ויותר יוקרתית ו’אמיתית’. לתרבות זו, שני ביטויים מעשיים הראויים לבחינה-הלכתית:
 
1. ייעוד חלק מהכנסותינו למוצרים שישמשונו פרק-זמן קצר ביותר, ושכדוגמתם יש בארונותינו מוצרים זהים ואיכותיים אף יותר.
2. כילוי מואץ של משאבי-טבע, ויצירת כמויות גדולות של פסולת בלתי-מתכלה התופסת עוד-ועוד מקום, ולפעמים אף מזיקה לנו וליצורים שלצידנו.
 
הביטוי הראשון מבין השניים, ראוי להיבחן לנוכח המשנה בערכין (פרק ח):
 
מחרים אדם מצאנו ומבקרו, ומעבדיו ומשפחותיו הכנענים, ומשדה אחוזתו, ואם החרים את כולם – אינם מוחרמים, דברי ר”א. א”ר אלעזר בן-עזריה: מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו.
 
ר’ יוסף קארו (ב”כסף-משנה”) ראה במשנתנו בסיס להלכה יב שבפרק ה’ מהלכות דעות לרמב”ם:
 
ואסור לו לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו ויטריח על הבריות, ולא ימכור שדה ויקנה בית ולא בית ויקנה מטלטלין או יעשה סחורה בדמי ביתו, אבל מוכר הוא מטלטלין וקונה שדה, כללו של דבר ישים מגמתו להצליח נכסיו ולהחליף הכלה בקיים, ולא תהיה כוונתו ליהנות מעט לפי שעה או ליהנות מעט ויפסיד הרבה.
 
לנוכח הכלל שמתווה הרמב”ם, העדפת הקיים על-פני הכלה (החד-פעמי), ייתכן וגם הביטוי המעשי השני לתרבות זו (כלוי משאבי-טבע וריבוי פסולת), היה נראה לרמב”ם כמכוון “ליהנות מעט לפי שעה או ליהנות מעט ויפסיד הרבה” בהמשך חייו ובדורות-הבאים.
התייחסות-הלכתית ישירה לשימוש בכלים חד-פעמיים עולה מדי פעם באתרי השו”תים שבאינטרנט. כך, למשל, בכ”ג באייר תשס”ז, עלתה באתר “כיפה” השאלה: “הפלסטיק מזיק לעולם בצורה כמעט בלתי-הפיכה מדוע אין איסור להשתמש בו?
הרב אור מישיבת-צפת, השיב:

…חייב להשמר איזון בין המצווה והמחויבות שהוטלה עלינו ועל כל המין האנושי על-ידי ריבונו של עולם לשמור על העולם ועל הטבע שנתן לנו, לבין האפשרות שלנו לעשות שימוש בטבע ובאוצרותיו כדי לקדם את העולם כולו…
 
על-כן, בכל הזדמנות שבה אפשר להמנע משימוש בכלים חד-פעמיים, שקיות-נילון או כל מוצרים-פלסטיים ובלתי-מתכלים, בלא שיגרם צער רב או נזק רב- יש בוודאי ובוודאי לעשות כן !

העקרון הרמב”מי שלעיל משתקף גם בדברי הרב יובל שרלו ב’שבתון’ לשבת-הגדול תשס”ט:

…מדובר הן בהפקרות מעשית, אך לא פחות מכך בהפקרות מוסרית ותורנית: אנו יועדנו על-ידי ריבונו של עולם לשמור על עולמו ולקיימו, ואנו ההורסים העיקריים שלו. בכך אנו מועלים בחובה שהטיל עלינו ריבונו של עולם. לא זו בלבד, אלא שמדובר גם בפיתוח של תכונות הרסניות שבנפש: רדיפה מתמדת על הנאות השעה בלי לחשב את המשמעות העתידית שלהן; הזנחת האחריות כלפי הדורות הבאים; חשיבות האיפוק, ובעיקר – האחריות.

…האמנם האחריות לסביבה הופכת להיות אחד מהיסודות-ההלכתיים בהם אנו מתחשבים בבואנו לפסוק הלכה ולנהוג בה…?
 
דווקא אנחנו המאמינים בקב”ה כבורא-עולם, וכמי שהעמיד אותנו – בעלי צלם-אלוקים – כמבטאים את קיומו בעולם, צריכים להיות שותפים בשמירת בריאתו של הקב”ה.

_________________________________________________________

לתגובות: שלמה אילן, [email protected]

פורסם לראשונה בעלון ‘שבת בשבתו‘ גיליון 1335: ראה  כ”ז באב תש”ע 07/08/2010