טבע עברי - מרכז למידה מקוון
שלום! וברוכים הבאים למאגר המידע של טבע עברי בנושאי יהדות וסביבה: המאגר מכיל מגוון רעיונות מקורות וחומרי תוכן המתאימים למגוון רחב של פעילות. מוזמנים לחפש תוכן על פי סוג הפעילות, נושא הפעילות ודרך החיפוש.
מיכל ברגמן
בדף זה פעילויות חווייתיות המדגימות את העמל והמסירות של נח ובני ביתו למען שמירה על המשך קיומו של העולם. בשלב הבא, מוצעות פעילויות החושפות את הילדים לבעייתיות בשמירה על סביבתנו...
יובל שרלו
אנחנו צריכים לעשות פעולות מעשיות, ואין מקור אנרגיה ומוקד משמעותי יותר להתחיל בו מאשר בית הכנסת
עינט קרמר
כולנו מכירים את סיפור המבול שמחה את העולם, ואת נח שהציל את האנושות והחיות מכליה. לימוד זה דף הלימוד הזה הוא הזדמנות להכיר מחדש את הסיפור ולהבין כיצד קשור נח...
עינט קרמר
שבת פרשת נח נקבעה כשבת המוקדשת לתיקון סביבתי. אנו מזמינות אתכם לפתוח צוהר לאהבת אדם וטבע,ללימוד ולעשייה. הבה נהיה בניו של נח המסור ובניו של המאמין הגדול אברהם.
טבע עברי
הנה כמה טיפים איך אפשר לערוך אירועים בקהילה ירוקה
מיכל ברגמן
דף לימוד- בחג הסוכות יוצאים מהבית, אל הבית הארעי, הפגיע: דווקא בזמן בו האדם חש סיפוק עצום מאיסוף עמלו בשדה, דווקא אז הוא יוצא לחוש את הרוח של חילופי העונות.
נעם פרל
הרימון הפך לסימלו של ראש השנה לא רק בזכות מיתארו המלכותי והכתר שבראשו אלא בעיקר בזכות מבנה גרגיריו ומורכבות אכילתו.
drop down menu filters:
(only show up when the filters are properly defined in elementor)
(only show up when the filters are properly defined in elementor)
normal search widget:
ajax search widget:
tags/radio menu filters:
(only show up when the filters are properly defined in elementor)
(only show up when the filters are properly defined in elementor)
להיות שבע
הענין הוא כך כי העיקר האכילה הוא להעלות הרוחניות שבאותו דבר מאכל למקום שרשו למקום עליון, והרוחניות קדושה שבכל דבר הוא חיות של אותו דבר ובלתי זאת לא היה קיום לאותו דבר… ובאוכלו אחר כך האוכל הלז הוא מעלה כל החיות הקדושה שיש באותו מאכל למקום שרשו ובזה עושה נחת רוח להבורא יתברך שמו. …
ואת כל היקום
(ו) ואת כל היקום אשר ברגליהם. פירש רש"י זה ממונו של אדם המקימו על רגליו. וכי מי שאין לו ממון חיגר ברגליו ולא עמדה לו כל חכמתו ושאר המעלות האנושיות. ונראה שבגנות קנין הממון הוא מדבר… ויהיה נתון תחת ממשלת האדם לעשות בממונו מה שירצה, אבל לסוף מוחלפת השיטה שממונו מתגבר עליו אל כל אשר
הדלקת נרות ביום
שאלה: נרות שבת האם מותר לתת הרבה שמן כדי שידלקו גם ביום. יש בני אדם דרכם להדליק בליל שבת שבעה נרות ומניחים בהם שמן שיעור רב שיהיו דולקים עד יום שבת בערב וכן עושין ביו"ט ג"כ אם יש לזה סמך או רמז בדברי חכמים. יורינו המורה לצדקה ושכמ"ה. תשובה: לענין השבעה יש סמך רמז בספרי
הבערת אש
לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. הבערת אש אינה לכאורה פעולה יוצרת אלא פעולה הרסנית. מאידך, דווקא הוצאת האש המלאכותית היא הכוח המביא ומבטיח לאדם את שלטונו האמיתי על העולם הגשמי. רק על – ידי האש עושה לו האדם את כלי – מלאכתו וחודר אל תוך תוכם של החומרים, מפרידם ומעצבם… שביתת – מלאכה
ואהבת לרעך כמוך
ואהבת לרעך כמוך אני ה'. זה כלל מסכם לכל התנהגותנו החברתית – בדיעות, במלים ובמעשים… "ואהבת לרעך כמוך": אדם שלם מבחינה רוחנית ומוסרית לא יבדיל בין שלום רעהו לבין שלום עצמו; כי הסיבה המביאתהו לדרוש את שלום עצמו – היא גם המביאתהו לדרוש את שלום רעהו. כי גם אהבתו את עצמו איננה אלא הכרת חובה;
להרחיק יותר
יש מי שאומר שלא אמרו די בהרחקת ששה טפחים בין בור לבור סגי, א-לא בארץ הרים, אבל במקום דרפיא ארעיהו צריך להרחיק יותר. לפיכך צריך להרחיק בית הכסא מבור חבירו עד שיכירו בני אדם שאינו עובר מלחות בית הכסא לבור, ולרווחא דמלתא ירחיק חמשים אמה. הגה: ויש מי שחולקין על זה (מרדכי פ"ק דב"מ ופ'
שביתה- תיקון העשיה
מפ' ויקהל פקודי נשכח ממני רק המעט אשר נזכרתי בפרשת ויקהל כו' אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות. אם כי השבת הוא השביתה ממלאכה. אעפ"כ הוא תיקון העשיה. כי ביטולו של דבר זה קיומו. ע"י שהמעשים מתבטלים בבוא יום השבת. עי"ז הוא דבר של קיימא. וז"ש רש"י שיהי' כאלו כל מלאכתך עשוי' כו'. שבאמת נעשה
לרוץ אחר עסקיו
…כך נצטוינו בעצם הלוכינו שתהא שינוי בשבת מבחול ואמר הנביא [ישעיה נח, יג] אם תשיב משבת רגליך ודרשינן [קי"ג.] מזה וגם מקרא דוכבדתו מעשות דרכיך שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול שבחול דרך האדם לרוץ אחר עסקיו ולפסוע פסיעות גסות אע"פ שקשה לעינים [שם] אמנם בשבת איסורא איכא לרוץ ולפסוע פסיעות גסות אלא
האכילה היא ביטוי לחוסר
על פי דברי אנשי אמת שחקרו במעשה ה' אשר עשה בהרכבת הבעלי חיים, שכל חי אוכל ושותה,שהיה ה' יכול לעשות שיתקיימו בעלי חיים בלא מאכל, והנה לפניך מין בריה ששואפת רוח והיה לה למזון, ואם ככה היה ה' עושה, היו ישראל נפנים לעסק התורה ולמצות, גם היו נמנעים מכמה מעשים בלתי הגונים אשר יסובבו מצורכי
דיבור בשבת
ודבר דבר (ישעיה נח, יג): שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול; הלכך אסור לומר: דבר פלוני אעשה למחר או סחורה פלונית אקנה למחר, ואפילו בשיחת דברים בטלים אסור להרבות. הגה: וב"א שסיפור שמועות ודברי חדושים הוא עונג להם, מותר לספרם בשבת כמו בחול; אבל מי שאינו מתענג, אסור לאומרם כדי שיתענג בהם חבירו.
השמיטה – כמצווה בין אדם לעצמו
בין כל המצוות התלויות בארץ תופסת מקום מיוחד מצוות השמיטה, הן מצד היקפה והן מצד השפעתה על המבנה הכלכלי, החברותי, והמחשבתי כאחד. מקובלת היא החלוקה של המצוות למצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחבירו… גדול מצווה זו של שביעית שכרוכים ומשתלבים בה שני התכנים גם יחד; וכמבנה-על המזדקף ועולה מעל שני תכנים אלה- מצווה
בת/ בר מצווה – הפניה אל הזולת
מרכיב שני [בבניית עולמם של בני המצוות] הוא ההתנהגות המוסרית הטבעית. אין האדם בעל כוח יצירה בלבד, אלא אף בעל יכולת שיפוט מוסרית, רגישות חברתית, וישרות פנימית. לא ייתכן ששנת בת המצווה לא תרחיב את מעגל ההתייחסות של בת המצווה מעצמה אל זולתה, ותרומם אותה מהאסתטיקה אל האתיקה ומהעצמיות אל החסד והרחמים. על כן ראוי
התחלת העולם
אמר רבי בונם: בראש השנה מתחיל העולם מחדש, וקודם שהוא מתחיל מחדש מגיע הוא לסופו. כשם שלפני הפטירה מתאמצים כל כוחות הגוף להחזיק את החיות, כך חייב האדם להחזיק את חיי העולם בכל כוחותיו.
אין לך מה לתקן?
פעם אחת בראש חודש אלול עמד הרב הצדיק ר' יצחק מברדיצ'ב בחלון. עבר גוי אחד, מתקן נעלים, ושאל אותו: "וכי אין לך לתקן כלום"? מיד ישב אותו צדיק על הקרקע ובכה בכייה גדולה ואמר: אוי לי ואוי לנפשי שיום הדין בא ועוד לא תיקנתי את עצמי.
תיקון עצמי=תיקון הסביבה
רבי לוי יצחק מברדיצ'ב היה אומר: "כשראיתי כי אין בני עירי נשמעים לי, התחלתי לפשפש במעשי. שבתי וראיתי שאף בני ביתי אינם מכבדים אותי. הוספתי וחקרתי והשם יתברך האיר את עיני להבין, כי בי תלוי החטא, מאחר שאני בעצמי איני מתנהג כשורה. השתדלתי לתקן את עצמי. כיוון שראו בני ביתי כך, התחילו מצייתים לי וממילא
התהוות העולם והיחס לבריאה
כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך מֵחֲמַת רַחֲמָנוּתוֹ בָּרָא אֶת הָעוֹלָם כִּי רָצָה לְגַלּוֹת רַחֲמָנוּתוֹ וְאִם לא הָיָה בְּרִיאַת הָעוֹלָם עַל מִי הָיָה מַרְאֶה רַחֲמָנוּתוֹ וְעַל כֵּן בָּרָא אֶת כָּל הַבְּרִיאָה מִתְּחִלַּת הָאֲצִילוּת עַד סוֹף נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל עוֹלָם הַגַּשְׁמִי, כְּדֵי לְהַרְאוֹת רַחֲמָנוּתוֹ וְכַאֲשֶׁר רָצָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַך לִבְרא אֶת הָעוֹלָם לא הָיָה מָקוֹם לְבָרְאוֹ מֵחֲמַת שֶׁהָיָה הַכּל אֵין
סוכות- חג הקרבה אל הטבע
יאר ד' פניו אלינו, לקבל את רשמי אורות קדשו בימי החג שתוכנו ואופיו הוא להטביע את [חותם] אור ישראל בטבע החיים, בטבע הנפש, בטבע העולם, בטבע היש, בטבע ההויה. באים אנו בחג האסיף בירח האיתנים, במועד הגבורות – גבורות הגשמים ועוז הרוח, הכבדת האכף [עפ"י איוב ל"ג, ז] של הטבע הסתוי ההולך וממשמש לבוא, ואנו
התהוות העולם והיחס לבריאה
וְעַל כֵּן יֵשׁ בְּוַדַּאי בְּכָל דָּבָר וְדָבָר, שֶׁנִּבְרָא בָּעוֹלָם בְּחִינַת הַתַּכְלִית כִּי בְּכָל דָּבָר וְדָבָר יֵשׁ בּוֹ הַתְחָלָה וָסוֹף דְּהַיְנוּ הַהַתְחָלָה מִמָּקוֹם שֶׁנִּשְׁתַּלְשֵׁל בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת עַד שֶׁנִּתְגַּשֵׁם וְנִתְהַוֶּה בָּזֶה הַתְּמוּנָה וְהַדְּמוּת וְגַם יֵשׁ בּוֹ בְּחִינַת הַתַּכְלִית וְהַסּוֹף שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה נִבְרָא דְּהַיְנוּ שֶׁיְּכוֹלִין יִשְׂרָאֵל לְהַעֲמִיק עִיּוּנָם וְלָדַעַת וּלְהִתְבּוֹנֵן בִּפְרָטֵי הַבְּרִיאָה בְּתַבְנִית הָאֵיבָרִים וּבִנְיָן וְקוֹמָה וּדְמוּת וְכוּ', שֶׁל
התהוות העולם והיחס לבריאה
הנה תנועת אחד הדשאים הצומח בעמקי יער או באחד ההרים הגבוהים או בעמקים היותר עמוקים אשר לא עבר שם איש, הנה לא זו בלבד דתנועת הדשא ההוא לימינו ולשמאלו לפנים ולאחור בכל משך ימי חייו הוא עפ"י השגחה פרטית אשר הוא ית' גזר אומר אשר דשא פרטי זה חי' יחי' חדשים ימים ושעות קצובות, ובמשך
קדושת הארץ
המצוה המצויינה שכח הארץ הוא ניכר בה הרבה במצות הגוף היא מצות ארבעת המינים. …חג הסוכות בכללו הוא כל כך מחובר לקדושת הארץ ושמחת פירותיה, עד שלמדונו חז"ל שצריך לעבר את השנה כדי שיהיה החג באסיפת הפירות
התהוות העולם והיחס לבריאה
שר כיון שיש מנהיג לבירה זה העולם ואין בו דבר אחד לבטלה, מוכרח ניצול פעיל וחיובי של העושר, ואין מספיק כלל וכלל זה שלא ישתמשו בעושר בכיוון בלתי רצוי. כי גם העדר הניצול מפריע את הסדר בבריאה, כיון שענינה אשר כל החלקים שבה צריכים לסייע באופן פעיל לתכלית הכללית והאחידה. רבות שמעתי על כ', תכונות
תולדות שמירת הטבע בישראל
עם קום המדינה החלה ביוזמתו של היינריך מנדלסון התארגנות במסגרת וועדה לשמירת טבע ליד החברה הבוטנית והזואולוגית. וועדה זו גיבשה הצעה מפורטת לאזורים מוגנים ולשמורות טבע (הם עוד לא השתמשו במונח שמורות טבע אלא קראו לשמורות רזרבאטים). ההצעה ראתה אור בשנת 1953. וכך כותב פז: "בגופי התכנון והביצוע היו שהתקיפו הצעות אלו, שהיו חריגות ויוצאות
הכבול הציוני
כמו רבים אחרים למדתי בבית הספר על יתוש האנופלס. אני חושב שישראל הייתה המדינה היחידה בעולם, שלימדה לילדיה את תורת היתושים בשיעורי ההיסטוריה ולא בשיעורי הזואולוגיה. מבחינת מערכת החינוך הישראלית יתוש האנופלס, שהעביר את חיידקי הקדחת והדביק בהם את החלוצים, לא היה חרק, אלא מחבל. אחד מאויבי הציונות והיישוב היהודי. יחד עם עכברי השדה, השרב,
וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה
קיבץ מכל חלקי האדמה עפר, מזה המקום מעט, ומזה המקום מעט, ולא ככל בהמה וחיה, וכדיאתא בסנהדרין דל"ח א' אדם הראשון מכל העולם כולו הוצבר עפרו, וטעמו של דבר, משום שמשונה טבע האדם מכל בהמה וחיה שאינם יכולים לחיות אלא באקלים של כל בריה לפי טבעו, וע"פ האקלים שנוצר שמה. מה שאין כן האדם נוצר
בין ברכת האילנות לברכת שהחיינו
בין ברכת האילנות וברכת שהחיינו: ייתכן שההבחנה בין שתי הברכות מבוססת על טבעו של האדם. כאשר האדם רואה אילן שפירותיו ראויים לאכילה – הרגש הראשון המתעורר בו הוא הרגש התועלתני השימושי, והוא מברך את הקב"ה על כך שזיכהו להגיע שוב לעונתו של פרי טעים זה – "שהחיינו". כאשר הפרי הבשל עומד לנגד עיניו, האדם מרוכז
חנוכה – תחילת התגברות האור על החושך בטבע
וראוי היה זה שיהי' בכ"ה בכסליו, שאז האור יוצא. כי בכ"ה באלול נברא האור בעולם, כי העולם נבראה באחד בתשרי (ראש השנה י, ב) ובו נברא האדם שנברא בששי ימי בראשית, והאור שנברא ביום ראשון היה זה בכ"ה באלול שנברא האור. ויש לאור ד' גבולים, הגבול האחד, שהאור הוא בתכלית התגברות שלו והחושך בתכלית המיעוט
האור הגנוז מתגלה במעשים
אמר רבי אליעזר: אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום הראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובודר הפלגה, וראה שמעשיהם מקולקלים – עמד וגנזו מהם. ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא. (בראשית רבה ג) שאלו חסידים: היכן גנזו? השיבו: בתורה. שאלו: אם כן, כלום לא ימצאו צדיקים
הדרך אל האושר
נפש האדם בראה אלהים ישרה, שמחה בחייה ומוצאת נחת ברגשותיה, כל זמן שיתאים האדם את חייו לחיי הטבע הכללי, ימצא אושר ושמחת לב. אמנם בתגרת יד החברה האנושית התרחק האדם מרגשות הטבע הטהורים ונעכרה גם כן דעתו. על כן המידה שתשיבהו אל ישוב דעתו הטבעי היא הקורת רוח הכללית המשותפת שימצא האדם בטבע. חסד ה'
בשר תאוה
ד. בשר תאוה בבא היתר התורה לאכילת בשר, אחרי קדושת המצות במתן תורה, האריכה בהצעת הדברים: (דברים יב,כ) "ואמרת אוכלה בשר, כי תאוה נפשך לאכול בשר, בכל אות נפשך תאכל בשר". יש כאן גערת-חכם נסתרת והערה גבולית. כלומר, כל זמן שמוסריותך הפנימית לא תקוץ באכילת בשר בע"ח, כמו שכבר אתה קץ מבשר אדם, שע"כ לא
מצוות כיסוי הדם והשחיטה
טו. מצוות כיסוי הדם והשחיטה כיסוי דם החיה והעוף היא כמו מחאה אלהית, לעומת ההיתר התלוי ביסודו במצב הנפש המקולקלת של האדם "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כ"א) ונפשו זאת אומרת אוכלה בשר כי תאוה לאכל בשר (דברים יב, כא), וגם אוכלת בשר בכל אוות נפשה, באין שום רעיון של התנגדות פנימית,
משפט השימוש בחלב וצמר
השימוש בדברים שהם קנינו הטבעיים של בעה"ח, אפילו בשעה שאין האדם נוטל על ידם את חייו מן העולם, כחלב הבהמה הנחלבת וצמרה של הנגזזת, הנה נזרע אור זרוע בתורה האלהית שתצא צמחה בתור ההערה השכלית היותר עדינה, שגם באלה יש צורך לרשמי הדרכה ורגשי מוסר יקרים לאות, שכ"כ יהיו רמים וקדושים עדינים ושלמים החיים עד
השופר והחצוצרות
שהרי אנחנו חיים בתוך הטבע המקיף אותנו בחוקיו, והננו מצווים להתהלך עמהם, בקשר קדושת התורה והמצוה את חוקותיו תשמרו, חוקים שחקקתי בהם שמים וארץ. אמנם הננו גם כן מאוגדים, עם כל המעשים אשר רוח האדם הולך ומחדש אותם עם כל הטכניקה כולה, וכל הסתעפויותיה. וכשם שאנו מתהלכים עם חוקי הטבע בהתאמה לדבר ה' ואור תורתו,
להתבונן בפרטי הבריאה
וְעַל כֵּן יֵשׁ בְּוַדַּאי בְּכָל דָּבָר וְדָבָר, שֶׁנִּבְרָא בָּעוֹלָם בְּחִינַת הַתַּכְלִית כִּי בְּכָל דָּבָר וְדָבָר יֵשׁ בּוֹ הַתְחָלָה וָסוֹף דְּהַיְנוּ הַהַתְחָלָה מִמָּקוֹם שֶׁנִּשְׁתַּלְשֵׁל בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת עַד שֶׁנִּתְגַּשֵׁם וְנִתְהַוֶּה בָּזֶה הַתְּמוּנָה וְהַדְּמוּת וְגַם יֵשׁ בּוֹ בְּחִינַת הַתַּכְלִית וְהַסּוֹף שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה נִבְרָא דְּהַיְנוּ שֶׁיְּכוֹלִין יִשְׂרָאֵל לְהַעֲמִיק עִיּוּנָם וְלָדַעַת וּלְהִתְבּוֹנֵן בִּפְרָטֵי הַבְּרִיאָה בְּתַבְנִית הָאֵיבָרִים וּבִנְיָן וְקוֹמָה וּדְמוּת וְכוּ',
האדמה היא אחותנו
בפגאניות האלוהות היתה חלק מן הטבע, והאדם ואלוהיו שניהם היו אובייקטים של הטבע. אמונת הייחוד [המונותיאיזם], בלמדה שאלוהים הוא הבורא, שהטבע והאדם הם שניהם חברים-נבראים של האל, גאלה את האדם מנאמנות בלעדית לטבע […] השרת הקדושה מן הטבע לא הביאה כלל לניכור של הטבע, אלא קירבה את האדם לכל חי בתוך אחוות הלל ושבח. האדמה
העולם נברא בשבילי
כי צריך כל אדם לומר :כל העולם לא נברא אלא בשבילי (סנהדרין לז) . נמצא כשהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם. ולמלאות חסרון העולם ולהתפלל בעבורם.
לעבדה ולשמרה
פס' טו: "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה": פירוש הרש"ר הירש ד"ה ויניחהו: ה"עבודה" וה"שמירה" האמורות כאן אינן מתייחסות רק לעבודת הקרקע; אלא הן כוללות את כל התנהגותו המוסרית של האדם, במעשהו ובמחדלו.
לנטוע במו ידי
לנטוע במו ידי יזכני ה' יתברך לנטע במו ידי עצי פרי בסביבות ירושלים לקיים "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם" .
לשמרה- מפני האדם!
רד"צ הופמן ד"ה "לשמרה": "לשמרה"- להגן על הגן בפני חיות רעות, שלא תאכלנה את פירות עציו, אשר לא נועדו להן. "ויצו… על האדם"- אבל לא רק מפני החיות היה צריך האדם לשמור את הגן, אלא גם מפני עצמו ושכמותו…
תפילת הנוטעים
אבינו שבשמים בונה ציון וירושלים ומכונן מלכות ישראל. השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו רצה יי ארצך והשפע עליה מטוב חסדך. תן טל לברכה וגשמי רצון הורד בעתם לרוות הרי ישראל ועמקיה ולהשקות בהם כל צמח ועץ. ונטיעות אלה אשר אנחנו נוטעים לפניך
לעבדה ולשמרה
ויניחהו- נתן לו מצות שבת כד"א וינח ביום השביעי. לעבדה- ששת ימים תעבוד. ולשמרה- שמור את יום השבת לקדשו. (נתיבות שלום, ר' שלום נח ברזובסקי, נתיבות נועם שבת עמ' סט)
לכל עשב ואילן יש מלאך בשמים
לכל עשב ואילן יש מלאך בשמים המכה בו ואומר לו: גדל! ואם כורתים אותם פוגעים בכח שלמעלה המצוה להם לגדול. והשוו חכמים את יציאת נשמתו של האדם לכריתת העץ, שאמרו בפרקי דרבי אליעזר: 'בשעה שכורתים אילן שעושה פירות, קולו יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע'. וכן בשעה שהנשמה יוצאת מן הגוף. אם כן
שימוש ברשות הרבים
הבונה ביתו אע"פ שהוא רשאי להניח העפר והאבנים ברשות הרבים כפי מנהג המדינה עכ"ז עפר ואבנים שאין לו צורך בהם בעבור הבנין וסופו לפנותם אל יניחם זמן הרבה שיכשלו בהם עוברי דרך, אלא יפנה אותם מיד ולא יאמר אדם מי מונע אותי ומי טוען כנגדי ומי רואה אותי אם אזרוק נבילה או דבר סרוח לרשות
רשות הרבים-הרשות שלך
האומר מלה של החסיד הקדמון, אשר השכיל להביע שדוקא רשות הרבים הוא גם לגבי היחיד הרשות שלך האמיתי, לעומת מה שהרשות היחיד הוא באמת רשות שאינו שלך? (בבא קמא דף נ) זה חוק עולם שהוא מחויב להיות חקוק על לוח כל לב מישראל, ההולך ומתקבץ אלינו לשם בנין ארצנו ותחית עמנו.
אסור ומותר ברשות הרבים
הרי מדיני תורה יותר אוסרין מדיני האומות, שהרי אסור לרוץ ברשות הרבים ואף לא לעמוד ואסור מלהשתמש בכל דבר המונע לרבים מהלוך… על כל פנים רשות הרבים אינו מקום שרשאי כל אדם לעשות בו מה שרוצה אלא אדרבה אינו רשאי לעשות בו כלום, ומדין התורה יש עוד יותר להחמיר ממה שמחמירין מצד חוקי המדינה'. בהמשך
חניה ברשות הרבים
על שימוש במדחן – חניה: 'הנה רחוב העיר הוא רשות רבים וכל מי שרוצה לעמוד שם בלי רשות אסור לעמוד בו יותר מהצריך לו לצורך משאו או הליכתו ככל שאר בני העיר. אלא שנבחרי העיר עם המושל שהוא הראש העיר החליטו ליתן רשות השתמשות וזכות לעמוד בזמנים ידועים ברחוב העיר בעד תשלום שכר… 'היו לי
אל תשחית דבר! היה אדם!
'אל תשחית דבר', היא הקריאה הראשונה והכללית ביותר של הא-ל, אשר באה אליך, אדם, כאשר אתה מזהה בעצמך את אדון כל הארץ… אכן, אדמה, צומח וחי, נושאים כבר את חותמך הנובע מהמיומנות האנושית הטכנית; הם עברו טרנספורמציה באמצעות ידך האנושית עבור צרכיך האנושיים, לדיור, לביגוד, למזון ולכלים, ואתה תופס אותם כרכושך. וכך, אתה עומד במרכז
בל תשחית-מידת החמלה
הרב אריה לוין מספר בזיכרונותיו, כיצד למד את מידת החמלה מהרב קוק, כאשר התלווה אליו באחד הימים לשוח בשדה: בדרך קטפתי איזה עשב או פרח. הזדעזע רבנו, ואמר לי בנחת: האמן תאמין לי שמימי נזהרתי לבלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח, שיכול לגדול או לצמוח, כי אין עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה, ואומר
בל תשחית- החכמה החסכונית
אמר מר זוטרא, האי מאן דמכסי שרגא דמשחא ומגלי דנפטא, קעבר משום בל תשחית[תרגום: המכסה נר של שמן או מגלה נר של נפט, שהם דולקים על ידי זה מהר, עובר על בל תשחית] הגולמיות היא לעולם מסתפקת בכל ידיעה ושימוש בהכללות, אינה חפצה להיות מעמקת וחודרת בכל דבר וענין בפרטיותו, ע"כ תכשל ותפול. כמה מרהבת
על יום הכיפורים
איש הדת הרי הוא סובייקטיבי ביותר… על ידי זה מתבארת הסתירה הגדולה בנפש איש הדת ביחס להערכת עצמו. מחד גיסא הרי הוא מרגיש בשפלותו ובקטנותו, בחלישותו ובאפיסת כוחו, שאפילו "יתוש קדמו, שלשול קדמו". הוא רואה את עצמו כיצור חלוש ורפה אונים. מבחינת יצורי הטבע הרי הוא היצור הביולוגי, שהקדיח את תבשילו ויצא לתרבות רעה.
ר' חיים מצאנז היה אומר:
בצעירותי בערה בי אש וחשבתי לתקן את כל העולם; לכשגדלתי נתייאשתי מלתקן את העולם וחשבתי לתקן את בני עירי; וכשנוכחתי לדעת שגם זה אינו אפשרי חשבתי לתקן את משפחתי; וכשזה לא עלה בידי הגעתי למסקנה שעליי לתקן את עצמי. ולכשעבדתי על עצמי ממילא משפחתי הושפעה מכך, וממילא כל בני עירי וממילא כל העולם כולו
שמיטה
את אותה הפעולה שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה. צורך מיוחד היא לאומה זו, שהיצירה האלוקית נטועה בקרבה באופן בולט ונצחי, כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור האלוקי שלה בכל מלא זוהרו, אשר לא ישביתוהו חיי החברה של עול עם העמל והדאגה, הזעף והתחרות אשר להם, למען תוכל להתגלות בקרבה
מדות טובות במשלוח מנות
רֶמֶז אַחֵר יֶשׁ בְּמִצְוַת מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת בְּפוּרִים, שֶׁמַּרְאֶה עַל מִדּוֹת הָעֲנָוָה וְהַכָּרַת הַטּוֹבָה הַטְּבוּעוֹת בְּנַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל מֵאָז וּמֵעוֹלָם: אָדָם שׁוֹלֵחַ מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ כְּשֶׁהוּא מַכִּיר לוֹ טוֹבָה בַּדָּבָר שֶׁעָשָׂה לוֹ. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא אֶת יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ דּוֹר (דּוֹרוֹ שֶׁל מָרְדְּכַי), שֶׁכֵּיוָן שֶׁבָּאוּ לִידֵי סַכָּנַת כְּלָיָה, הִתְוַדּוּ עַל עֲווֹנָם וְשָׁבוּ (אֶל ה') בְּכָל לֵב: וּכְשֶׁנִּצְּלוּ אח"כ מִן
תפילה לשמחת פורים
ריבונו של עולם, חזקני בשמחה וחדוה תמיד, ואזכה לגרש ולבטל ממני ומכל ישראל קליפת המן – עמלק ולהמשיך עלי קדושת הנס והישועה של פורים. ועזרנו והושיענו להתענות תענית אסתר ותפתח את לבבי שאזכה להרגיש עוצם צרת נפשי עד שאזכה לזעוק זעקה גדולה ומרה כראוי לי לזעוק, עד אשר יתעוררו רחמיך עלי באמת, ותמהר להושיעני. ונזכה
פורים ויום הכיפורים
מובא בתיקוני זוהר, שפורים כיום הכיפורים. כמו שהתענית והתשובה שביום כפור חובה לקיימם מפני גזרת הקב"ה, כן גם שמחת פורים. לא רק אם האדם עצמו בשמחה צריך הוא לשמח, אלא אף אם הוא בשפלות ובשבירת הלב, המוח וכל רוחו נרמס, חוק הוא שצריך, על כל פנים, איזה ניצוץ של שמחה להכניס אל ליבו. וכן גם
להביא את ושתי המלכה
כיוון שנשתכרו, לא עשו כמו ישראל. ישראל, כשהם אוכלים ושותים, מי שיודע לומר הלכה או פסוק או משנה או אגדה, אומר. אבל אומות העולם אינן כן. כשאוכלים ושותים יין, כיוון שנכנס בהן היין, התחילו להזכיר עריות. אלו אומרים: "הפרסיות נאות", ואלו אומרים: "המדיות נאות". אחשורוש, שהיה טיפש, אמר להן: אין נאה כושתי המלכה. ולא תאמרו
וירדו בדגת הים
הרש"ר הירש, בראשית א- ד"ה וירדו: .. הרי משמעות 'רדה ב-': להשתלט על עצם, מבחינה מסוימת על מהותו. ואכן, זה מעמדו של אדם ביחס לבעלי החיים:תפקידו איננו להכניע כלה את כולם. אולי יש בחינות לארץ וליצוריה, המופקעות מתחום שלטוננו; מבחינות אלה הרי הם תכלית לעצמם. אך תפקידו של אדם לרדות "בם"- לא "אותם"; עליו להפעיל
עץ החרוב – סמל לנטיעה לדורות הבאים
חשק נטיעת אילנות נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים, בהמובלט בתוקפו בעץ החרוב. (הראי'ה קוק, 'מגד ירחים', חודש שבט) חשק נטיעת אילנות' , שמחת היצירה בנטיעת עצי מאכל, נובעת על-פי רוב מעולם החומר. 'התחשק' קשור לעולם החושים 'כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים' והנוטע מתכוון להנאתו הוא, לזכות בפירות העץ למאכל, למלא תאוות
עבודת האדמה
אין הארץ מתפתחת אלא למען האדם- לצורך עבודתו המוסרית עלי אדמות. שלטון האדם באדמה קרוי בעברית "עבודה" – ויש לכך משמעות עמוקה. "עבד" קרוב ל"אבד". אמור מעתה: אין "עבודה, אלא התבטלות; העובד מבטל רצונו – מפני רצון אחרים ומטרתם. האדם השליט באדמה, עובד במישרין את ה'; ואילו בעקיפין הוא עובד את האדמה. שכן ה' העבידו
התשובה הטבעית
את התשובה אנו מוצאים בשלוש מערכות: א) תשובה טבעית ב) אמונית ג)תשובה שכלית. בתשובה הטבעית יש שני חלקים: תשובה טבעית גופנית ותשובה טבעית נפשית. הגופנית סובבת את כל העבירות נגד חוקי הטבע, המוסר והתורה, המקושרים עם חוקי הטבע, שסוף כל הנהגה רעה הוא להביא מחלות ומכאובים, והרבה סובל מזה האדם הפרטי והכללי (הכלל). ואחרי
פירוש השם אדם
דעות שונות נאמרו לגבי האתימולוגיה של המלה אדם. דעתו של יוסף בן מתתיהו אדם מלשון אדם, צבע הדם; אולם הדעה המקובלת היא שהמלה אדם באה מן האדמה, כלומר הארצי, כשם שאנוש פירושו החלש. הרש"ר הירש גוזר את השם מלשון הדום, ופירושו נציגו וממלא מקומו יתברך עלי אדמות. הפירוש המקובל – מלשון אדמה- נראה לנו כנכון
ברייתו של עולם
קהלת פרק ה פסוק ח וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל היא הוּא מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד: ויקרא רבה (וילנא) פרשה כב סימן ב ורבנן אמרי ויתרון ארץ אפילו דברים שאתם רואים בעולם מיותרין כגון זבובין פרעושים ויתושים אף הן בכלל ברייתו של עולם דכתי' (בראשית ב) ויכולו השמים והארץ וכל צבאם
לא לעקור המין
כי יקרא קן צפור לפניך – גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח). כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם
צער בעלי חיים
וכאשר הביא הכרח טוב המזון להריגת בעלי חיים כונה התורה לקלה שבמיתות ואסרה שיענה אותם בשחיטה רעה ולא בנחירה ולא יחתך מהם אבר כמו שבארנו, וכן אסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, להשמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם, כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד, אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר
נחשון בן עמינדב
כשעמדו בני ישראל על הים, היו השבטים מנצחים זה עם זה. זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ונוטלים עצה אלו ואלו, קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה.
חופת עצים
הוָּה מִתְיְלִיד יָּנוֹקָּא שָּתְלִי אַרְזָּא, יְנוּקְתָּא שָּתְלִי תוֹרְנִיתָּא, וְכִי הָּווּ מִינַסְבִי, קַיְיצִי לְהוּ וַעֲבַדוּ גְנָּנָּא. תרגום ופירוש: שהיו נוהגים בביתר כאשר נולד תינוק היו שותלים ארז, כשהייתה נולדת תינוקת שותלים תורנית. וכאשר היו נישאים זה עם זה היו קוצצים את העצים הללו ועושים להם מהם חופה.
יום הגשם
אמר ר' אבהו: גדול יום הגשמים מתחיית המתים דאילו תחיית המתים לצדיקים ואילו גשמים בין לצדיקים בין לרשעים …אמר רב יהודה: גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה שנא' (דברים ל"ב, ב') "יערף כמטר לקחי" ואין לקח אלא תורה שנא' (משלי ד', ב') "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו"…אמר רבי חמא בר' חנינא
יפי הבריאה והמידות הטובות
ובשוב דעתו אל מקור הטבע, מעשה ידי יוצר, ישובו אלו כל חמדות הנפש הטבעיות, רגשי קודש והתרוממות נפש אל אל אלים. וכל מידות טובות הטבעיות אשר לאדם הישר, אשר לא השחית דרכו על-ידי עזיבתו אורח ישרים הסלולה. (הראי"ה קוק, עין איה – ברכות, כרך ב' ירושלים תש"ן, עמ' 297)
ועשית כל מלאכתך
ועשית כל מלאכתך – כשתבא שבת, יהא בעיניך כאלו מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכה:
ערבות של סוכות בחג הפסח
ורבי"ק היה נוהג בערבה וכן בערבה של לולב לתקן מן העצים קולמסים ולבער בהן חמץ בפסח כדאמרינן (ברכות לט ב, שבת קיז ב) גבי עירוב הואיל ואיתעביד בה חדא מצוה
לעבדה ולשמרה- זו שבת
וע"ד המדרש: (פדר"א יב) לעבדה ולשמרה, מה עבודה היתה בתוך הגן שאמר "לעבדה", שמא תאמר לזמור כרמים ולחרוש ולשדד האדמה או לקצור או לעמר והלא כל האילנות נצמחים מאליהם. שמא תאמר יש מלאכה בג"ע והלא נהר מושך ויוצא מעדן, שנאמר: (בראשית ב, י) "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן", ומה לעבדה, אלא לעסוק בד"ת ולשמור
ואותו לא תכרות
ואותו לא תכרת כי האדם עץ השדה – פירשו המפרשים ז"ל כי חיי האדם ומזונו הוא עץ השדה, וכענין שכתוב (דברים כד) כי נפש הוא חובל, ועל כן אנכי מצוך שלא תשחיתהו כי ברכה בו. ולפי דעתי כי האדם נמשך אל לא תכרות ובאור הכתוב כי לא האדם עץ השדה שיבא מפניך במצור כמו האדם,
חיי נפש הוא חובל
וזה פירושו, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה , והטעם: כי חיי בן אדם הוא עץ השדה. וכמוהו: כי נפש הוא חובל (דברים כד, ו) , כי חיי נפש הוא חובל. ואותו לא תכרות . דבק עם לבא מפניך במצור . הנה לא תשחית עץ פרי שהוא חיים לבן אדם, רק
השחתה שלא לצורך
שהזהירה תורה לא תשחית את עצה לכרות אותם דרך השחתה שלא לצורך המצור, כמנהג המחנות. והטעם, כי הנלחמים משחיתים בעיר וסביב הארץ אולי יוכלו לה, כענין שנאמר (מ"ב ג יט) וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו, ואתם לא תעשו כן להשחיתה, כי תבטחו בשם שיתן אותה בידכם. כי האדם עץ השדה הוא, ממנו
שמחת מצווה
כיצד [משמח את] הקטנים? נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל (דברים ט"ז) לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו
מלאכת האש
…וכלל כל המלאכות במלאכת אש, כי בידוע שרוב המלאכות שבני אדם מתעסקין בהם אינם אלא ע"י האש כי האש סבתם ועקרם, ולכך תקנו לנו רז"ל במצות הבדלה במוצאי שבת שהוא תחלת היתר המלאכות לברך על האש: בורא מאורי האש, לפי שהאש תחלת המלאכות במעשה בראשית וכענין שכתוב ביום ראשון: (בראשית א, ג) "ויהי אור"
שבעת האושפיזין
אורחים, והם נשמות שבעה אבות: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד, אשר לפי בעלי הקבלה באים בימי חג הסוכות לבקר כל איש חסיד וצדיק בסוכתו, כל אחד ביום אחד מימי סוכות. וכדי לזכות לראות בהוד זיו אושפיזין הרוחניים, מצווה להזמין שבעה אורחים (אושפיזין) גשמיים, והם עניים מהוגנים בני תורה, לסמוך על שלחנו איש אחד
הלכות שכנים ברמב"ם
מי שעשה גורן בתוך שלו, או קבע בית הכסא, או מלאכה שיש בה אבק ועפר וכיוצא בהן צריך להרחיק כדי שלא יגיע העפר או ריח בית הכסא או האבק לחבירו כדי שלא יזיקו, אפילו היתה הרוח הוא שמסייע אותו בעת שעושה מלאכתו ומוליכה את העפר או נעורת הפשתן והמוץ וכיוצא בהן ומגיעתן לחבירו הרי זה
עליה ירוקה לרגל
אלפי אנשים מאלפי ערים, אלה דרך היבשה ואלה דרך הים, ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, מגיעים בכל חג אל בית המקדש כאל מקלט משותף, אל נמל מוגן מפני סערות החיים… והם מבקשים למצוא בו את השקט, להיפטר מן הדאגות אשר מעיקות עליהן משחר ילדותם, לנוח מעט ולבלות את זמנם בחדווה ובגיל. בלב מלא תקוות טובות הם
לאכול נכון
ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל. על דרך הפשט הוזהר אדם בכאן בשתי מצוות, מצות עשה ומצות לא תעשה: מצות עשה מכל הגן אכל תאכל מצות לא תעשה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו: ומביא במשך חכמה על בראשית פרק ב פסוק טז: מכל עץ הגן אכול תאכל –
לנסוע כדי לאכול
שמעתי מהבעש"ט שביאר פירוש הכתוב מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ, ואמר על אותן האנשים הנוסעים לארץ מרחקים בסחורות וכדומה, המרחיקים נדוד, לא מחשבותיו יתברך שמו מחשבותם, כי הם חושבים בנפשם שכל עצמם עם דרך נסיעתם לארץ מרחקים הוא בעבור הרבות זהב וכסף חילוף סחורתם, ולזה המה מקצים רגליהם, ובאמת הוא יתברך שמו לא כן
בשר או לחם?
אמר הקב"ה למשה: הנה ענין הבשר אינו מזון הכרחי והוא שאלת זוללות ומלוי מעַים ותאוה גוברת. גם שהבשר מוליד באדם דם זדוני ואכזרי. ומפני זה תמצא שהחיות והעופות הטורפות אוכלות הבשר הם אכזריות ורעות. אבל הצאן והבקר תרנגולים תורים ובני יונה שמתפרנסים מעשב השדה אין בהם אכזריות ולא רשע, ולכן יעד הנביא שבזמן הגאולה העתידה
אהבה וחמלה
"כי תאוה נפשך לאכול בשר", שלא נהרגם ללא צורך, רק לאכול, אחרי שטבע האדם כן חייב שיתאוה לבשר, כי עיקר הכונה היה שלא נאכל בשר, כי יספיקו לנו הצמחים. ולכן בבראשית לא הותר לנו רק (אלא) עשב השדה, ואחר המבול נתפשט אכילת בעלי חיים שהוא כאלו נאכל אבינו, כי הוא סוגנו הקרוב. ולכן צותנו התורה
בשבילי נברא העולם
כי צריך כל אדם לומר :כל העולם לא נברא אלא בשבילי (סנהדרין לז) . נמצא כשהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם. ולמלאות חסרון העולם ולהתפלל בעבורם.
אם בחוקותי תלכו
"אם בחוקותי תלכו" (ויקרא, כ"ו) – דבר אחר אם בחקתי תלכו חוקים שחקקתי בהם את השמים ואת הארץ.
סוכה ממוחזרת
רש"י: חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ (דברים פרק טז, פסוק יג) : באספך – בזמן האסיף שאתה מכניס לבית פירות הקיץ, דבר אחר באספך מגרנך ומיקבך, למד שמסככין את הסוכה מפסולת גורן ויקב.
סוכה כנגד הגאווה
רשב"ם: למען ידעו דורותיכם: פשוטו כדברי האומרים במסכת סוכה: סוכה ממש. וזה טעמו של דבר […] למען תזכרו – כי בסוכות הושבתי את בני ישראל במדבר ארבעים שנה – בלא יישוב ובלא נחלה ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה ובתים מלאים כל טוב ואל תאמרו בלבבכם כֹּחי ועוצם ידי עשה לי את החיל
הלכות גזלה ואבדה
[1] "איזה הוא גוזֵל? זה הלוקח ממון האדם בחזקה כגון שחטף מטלטלין מידו, או שנכנס לרשותו שלא ברצון הבעלים ונטל כלים משם…" [2] "איזה הוא עושֵק? זה שבא ממון חבירו לתוך ידו ברצון הבעלים וכיון שתבעוהו כבש הממון אצלו בחזקה ולא החזירו…" [3] "כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל