“כי תאוה נפשך לאכול בשר”, שלא נהרגם ללא צורך, רק לאכול,
אחרי שטבע האדם כן חייב שיתאוה לבשר, כי עיקר הכונה היה שלא נאכל בשר, כי יספיקו לנו הצמחים.
ולכן בבראשית לא הותר לנו רק (אלא) עשב השדה, ואחר המבול נתפשט אכילת בעלי חיים שהוא כאלו נאכל אבינו, כי הוא סוגנו הקרוב.
ולכן צותנו התורה לחמול עליהם כמו שזכרנו מצות ‘אותו ואת בנו’ [וי’ כב כח], וכן ‘לא תבשל גדי בחלב אמו’ [שמ’ כג יט ועוד], וכן ‘כי יקרא קן צפור לפניך’ [דב’ כב ו].
ואלו יכלה התורה למנענו יותר, היתה עושה אבל כי היות קורבתנו לסוג החי מעטה מקורבתנו למין המדבר, חלשו ומעטו במצות באהבתו ובחמלתו.