אז תרצה הארץ

מדרש "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ"

תמר ביטון

שלושה ישבו בבית דין של מעלה וכתבו ספר כריתות האדם והארץ.   

היה פנקסאל רושם שנים שלא שומרו ומאריך גלויות אין תִּכְלָה,

והיה גבריאל שט בעולם לתור אחר גיבורי כוח הראויים להושיבם בַּיְתָה,

והיה זריאל שוחק על מִשְׁבַּתֶּיהָ,  

והיו כולם הולכים ומונים מיני שמיטות ותולין כולן בארץ,

עד שקפצה ממקומה פרועת גזעים וטרוטת אדמה וקראה בקול צרוד מיֹושֶׁן: עד מתי תוסיפו סרה? ומדוע לא תקראו לנערה? הלא כשבויה הייתי בידיהם שלא ידעו עת לחבק ועת לרחוק, רמוסה מעת בציר המסיג גבולו של דַּיִשׁ. שלא השאירו בי טרשים לכמיהה וחולות לנדידה. שהיו עסוקים בכיבושי בכל שעה, סברו: איש דרכו לכבוש, ולא פירשוהו שדרכו לומר דברי כיבושין.

אחר שהקאתי אותם הצלחתי לנשב רוחות לרווחה, לשמוח בקיפודים ובקָאָת המדבר. אז לרצוני ריציתי שבתותיי דרדרים. ואדם אַיִן. אך גם זאת בהיותי שוממה נטרתי אמוניי, הייתי אורגת געגועים בימים ופורמת עם חשיכה, אומרת אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה.

יצתה בת קול ואמרה: ברית כרותה לך שאשיב ימייך, אך לא כראשונה, והארץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד ותִּשָּׁמֶר לרצונה ולפי כוחה, והיה ביום ההוא תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי.