אנחנו כאן אורחים לרגע
איתי הכהן
“אנחנו כאן אורחים לרגע” ; שורה מתוך שיר של אהוד בנאי מסכמת יפה את כל הסיפור: בקנה מידה גיאולוגי, בכל מקרה, זמן קיומו של האדם על פני הכדור, ובכלל, הוא רגע. הרף עין. “אנוש כחציר ימיו“. עכשיו השאלה היא: מה אורכו של הרגע הזה? האם “עליית האדם” תיראה כמו שיבולת אש שעולה ודועכת כמעט מייד, כי היא מכלה גבעולים דקים שנשרפים מהר, בשלהבת גדולה שמתחילה ונגמרת בלי שום שהות? או שעליית האדם כוללת בתוכה אפשרות של עצירה והתבוננות ; אפשרות שמכילה בתוכה את ראיית המורכבות של אדם-בתוך-מערכת ; אדם כחלק ממערכת.
ויוצא שכדי שתתקיים אפשרות כזאת, שהרגע יתמשך קצת, שתהיה עוד שהות מסוימת, מעבר לבעירה מהירה של אלומת זרדים יבשים (זאת התמונה של התפתחות ההיסטוריה האנושית מאז קיום האדם ועד היום בינתיים) – חייבת להיות הכרה אחרת, תודעה אחרת, שאפשר לסכם אותה בדיוק במילים האלה: “אנחנו כאן אורחים לרגע”. תודעה אקו-צנטרית, ולא אנתרופוצנטרית ; “אנחנו כאן אורחים לרגע” מאפשר נקודת מוצא שממנה המין האנושי הולך על בהונות בעולם ; הליכה של השתאות. הליכה של אורח.
אני מסתובב בעולם שאיננו שלי. שאני אורח בו. שכדי שהוא ימשיך להתקיים אני צריך להיות זהיר ; כמעט לא לדרוך על השטיח ; להיזהר בכל תנועה ; לא לפגוע בחפצים ; כמעט שלא לגעת. ואם לגעת אז בקלילות, בעדינות, כמעט בלי להשאיר טביעת אצבע. באתי ותיכף אני הולך. גם כאדם פרטי – שנולד ותיכף הוא מת, וגם כמין אנושי – שעולה ותיכף הוא מסתלק. באופן פרדוקסאלי דווקא ההשקפה של “תיכף מסתלק” תאפשר למארחים לארח אותי לעוד זמן-מה. אורח דורסני שתובע ומנצל, זולל, שובר והורס את הבית – ברור שזמנו שם מתקצר. אורח זהיר, שקודם-כל מכיר בזה שהוא אורח, והוא צנוע, שקט, מתנהל בדרך-ארץ, מדבר בשקט והולך בצעדים קטנים, לוקח מעט, שואל לפני כל פעולה, זהיר ושומר מכל פגיעה שחס-וחלילה הוא יכול לפגוע – הוא אורח הרבה יותר רצוי ; ומובן שתחזוקת הבית לא נפגעת ממנו כל-כך, וזמנו שם ארוך יותר.
לפי ההשקפה הזאת יש הבדל תהומי בין “אורחים לרגע” שבו ה”רגע” הוא קצר-עד-לא-קיים, שבריר שנייה גיאולוגי של קיום האדם – כמה מאות אלפי השנים הבודדות שבהן מתקיימת תרבות אנושית עד היום, שיכול להיות מתואר כסוג של כיבוש – קצר, מהיר, אלים והרסני של האורח את העולם שבו הוא מתארח – לבין “אורחים לרגע” שבו ה”רגע” ממושך קצת יותר – גם הוא קצר מאוד, קצר עד כאב, ובאופן יחסי יכול גם הוא להיות מתואר כהרף-עין, אבל לפחות הוא כולל בתוכו עוד שהות מסוימת. וההבדל בין שתי האפשרויות טמון קודם-כל בעצם ההכרה של האורחים בהיותם אורחים, וכפועל יוצא מזה – בהתנהלות זהירה, צנועה, “מרפרפת”, “קלילה” במובן של מדרך הפסיעות האקולוגי של האדם בעולם.
איתי הכהן – מורה בבי”ס “אופק” בירושלים ותלמיד ללימודי סביבה באונ’ ת”א.