מרים קוצ’יק שפר
שמע ישראל
מט”ו בשבט אמא מנקה אורז לפסח. בלילות קרים יושבת על שמיכה שפרשה על הרצפה, מנפה בנפת אלומיניום. חצאי אורז נושרים ונערמים על מטפחתה הישנה. מניחה מגש גדול של פסח מאיראן על ברכיה, פולה כל גרגר צהוב, פגום. על המגש מונחת צלוחית ההולכת ומתמלאת. את הגרגירים הללו נאכל עוד לפני פסח ב”אָשׁ”.
וכך לילה אחר לילה, בחרדת קודש, אמא ממלאה שקיות משאריות בדי שמלות שתפרה לאחיותיי ולי. בכל שקית היה זכר לשמלות שכבר אינן, בכל מיני דוגמאות וצבעים. אחר כך הייתה תופרת את הפתח ומטמינה. איך ידעה אמא כמה אורז צריך לנקות? היא מעולם לא השתמשה בכלי מדידה.
כשאמא הכינה את האורז המיוחד הזה לליל הסדר, הוא היה מטובל בכל הניחוחות שנשמו הגרגירים. ואבא היה טועם ואומר:” על כל גרגיר וגרגיר כתוב שמע ישראל!”
*
מַבְרִיקָה סִירֵי אֲלוּמִינְיוּם בְּצֶמֶר פְּלָדָה וְאֶצְבְּעוֹתַּיי קְטַנּוֹת,
אֲדֻמּוֹת מַשְׁחִירוֹת בַּמַּיִם הַקְּפוּאִים.
קוֹר זוֹרֵם מֵהָרֵי כְּנָעָן. עוֹד לֹא אָבִיב בַּשָּמַיִם וְטִּפּוֹת גְּדוֹלוֹת
ממלאות את סירי החמץ מאחורי השיכון.
בבית – כלי פסח מאירים את המטבח הקטן. חברים נסתרים
מגלים פניהם אחת לשנה. בדים של סבתא, אדומים בוהקים,
בדוגמאות של געגועים מכסים את שולחן החג. יראת חמץ
נסוכה בכל. אמא, טורחת סביב פתילייה סוררת.
קר כל כך.
אני מחכה לנעלי הלכה החדשות, האדומות, הבוהקות.
מביטה לשמיים. בערב אחצה בסירותיי החדשות את הנהר
ליד הבית ורגליי ירעדו במים של חג.
(מתוך ספר בכתובים)
אורית קלופשטוק
אביב קלוי באש
רְאִי, אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ
מִנְחַת אַהֲבָה מִן הָאֲדָמָה
רַחַשׁ גֶּחָלֶיהָ כְּרַחַשׁ גּוּפוֹתֵינוּ
הַמְּגַשְּׁשִׁים זֶה אֶל זֶה בַּחוֹשֵׁךְ
עֲשָׁנָהּ לוֹחֵשׁ כְּהֶבֶל נְשִׁימוֹתֵינוּ –
תִּתְקָרְבִי
בַּפַּרְדֵּס בַּדֶּרֶךְ לְבֵית הָעָלְמִין
תַּפּוּזִים מְאֻחָרִים הִרְקִיבוּ עַל הָעֵצִים
וְאִישָׁהּ שֶׁאִחֲרָה לִפְרֹחַ
מִנְחַת בִּכּוּרֶיהָ קְלוּיָה בְּאֵשׁ תַּאֲוָתָהּ
בְּמֶלַח דִּמְעוֹתֶיהָ תִּמְלַח
שרית עיני ריץ’
*
בַּשָּׂדֶה מִתְגַּבֵּהַּ הָעֵשֶׂב, מַגִּיעַ עַד גֹּבַהּ כְּתֵפַי, מִתְגַּנְדֵּר בְּכִתְמֵי הַפְּרָחִים וּמַגְזִים בַּתְּכֵלֶת מעַל.
זֶה מֻגְזָם אֲדוֹנִי הַשָּׂדֶה, כָּל הַצֶּבַע הַזֶּה עַכְשָׁו, פַּרְפָּרִים זוֹהֲרִים וּשְׁרִיקוֹת צִפּוֹרִים
זֶה צוֹעֵק שֶׁאַתָּה רַבְרְבָן.
זֶה צוֹעֵק שֶׁאֲנִי זֶה אֲנִי, הוּא עוֹנֶה לִי.
מָה קָרָה, מָה קָרָה, מָחָר יִצְמְחוּ כָּאן קוֹצֵי הַשִּׁגְרָה, תְּנִי קְצָת לִהְיוֹת מְחֻפָּשׂ לְטַוָּס,
לְשָׂדֶה מְגֻנְדָּר בֵּין אֲדָר לְנִיסָן, בִּלְתִּי מְרֻסָּן, עוֹד יַגִּיעַ הַזְּמַן לַשָּׁרָב, הוּא לֹא יְקֻפַּח גַּם הַשֶּׁמֶשׁ תִּקְפַּח.
וְכָעֵת הִתְבַּשְּׂמִי עַלְמָה שַׁמְרָנִית, לִבְשִׁי אֶת שִׂמְלַת הַשִּׂמְחָה
מיקי הראל
‘שושנת העמקים’ (חוטמית זיפנית)
לִשְבּוֹר זָעַפּוּ שֶׁל חֹרֶף, לַחֲבֹר לִיְמֵי אָבִיב. לִהְיוֹת בְּטוּחָה כְּעֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֳּלִים מְחַבְּקוֹת לְגִזְעוֹ, נָעוֹת כְּאֲדְוֹות לְמַשָּׁב הַרוּחַ. לִינֹק צוּף הַאָרֶץ טֶרֶם בּוֹא הַקַּיִץ הַגָּדוֹל, לָתֵת מִתּוֹכִי לְהַקִּיז קִיּוּמִי. כְּשוֹשָנַת הַעֲמָקִים צוֹפִיָה אֶל עֵמֶק יַּלְדוּת- בָּה לָמַדְתִּי לְהִשְׂתָּרֵעַ עַל אָדְמַת הַעֶמֶּק חָבוּקָה בְּקִּירוֹת קַמָּה יְרוּקים, בְּנוֹעַם סַיְיפָנֵי אָבִיב וְרוּדֵי כּוֹתֶרֶת, הַסוֹרְגִים גִבְעוֹלִים לְקָנֵי שִׁבֳּלִים, בְּשִׁיר הַלֵּל לְקִירוֹת בֵּיִת אֲדְמָתִי. הָיִיתִי חוֹצֵבֶת מִנְהָרָה לְהַכִּיר קַרְקָעִית חַיֶּיהָ, אֶת בָּתֵּי הַגִּדּוּל שֶׁבָּה. לַחֲגוֹג הֱיוֹתִי בַּת אַדְמָתָהּ. בֵּין טוֹפֵחַ נָאֶה לְבֵין דְבוֹרָנִית, דְגָנִית הַשָּׂדֶה וְדַרְדַּר קוֹצָנִי, בִּנְשִׁיקָה יוֹנֶקֶת אֲפְרוֹדִיזְיָאק הַחַיִּים, כְּפַרְפַּר בֵּן יוֹמוֹ-לְהִתְגַּלְגֵּל, לְהִתְגָלֵם בְּעַכְנַאי יְהוּדָה, בְּתָכוֹל וְוָרֹד פּוֹעֲמִים עַל גִּבְעוֹל זִיפָנִי
שלומית פישר
תפילה לשבוע שחל בו ראש חודש אדר ב’
בְּרִגְעֵי חֶסֶד שֶׁל שֶׁמֶשׁ
בֵּין עָנָן לֶעָב
לִשְׂמִיכַת שָׁמַיִם צַמְרִירִית
יֵצֵא
אֶל שָׂדֶה וְאֶל עֵמֶק וָהַר
בַּיָּמִים הָאֵלֶּה שֶׁל סוֹף אֲדָר רִאשׁוֹן.
ומִשֶּׁיַּבְחִין
בֵּין יָרֹק כֵּהֶה שֶׁל שְׂדֵה חִטָּה
לְיָרֹק בָּהִיר רַךְ וּמָתוֹק לְמִרְעֶה
בֵּין וְרֹד שְׁקֵדִיּוֹת אַחֲרוֹנוֹת בּוֹשְׁשׁוֹת
לִוְרֹד רקפות בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע
מִשֶּׁיַּבְחִין
בֵּין אֹדֶם כַּלָּנִית וּשְׁחֹר אַבְקָנֶיהָ
לְאֹדֶם הנּוּרִיּוֹת
לְסֹמֶק פְּרָגִים וּשְׁחֹר כִּתְמֵיהֶם
יֵדַע
כִּי רָחוֹק עֲדַיִן הָאָבִיב
וְיִתְפַּלֵּל
כִּי הַחֹרֶף הַמְּבֹרָךְ
לֹא יִגְוַע מְהֵרָה אֶל קַיִץ קוֹצָנִי
שֶׁל גְּבָעוֹת קְמֵלוֹת בַּצָּהֹב
שֶׁל שָׁמַיִם כְּחֻלִּים רֵיקִים מֵאֹפֶק אֶל אֹפֶק
וְיִתְפַּלֵּל
לַאֲוִיר רַעֲנָן וְלַאֲדָמָה רְווּיָה
וּלְשָׂדוֹת יְרֻקִּים מְלוֹא הָעַיִן
גַּם מֵעֵבֶר לָאֲדָר הַמְּעֻבָּר.
שושנה קרבסי
עֵמֶק הַתֵּימָנִים בְּעֵין כָּרֶם
יֵשׁ וְגַן הָעֵדֶן נָמוּךְ מְאוֹד
וְהִנְּךָ יוֹרֵד בְּמַעֲלוֹת לִבְּךָ,
אֶל עֵמֶק הַנִּפְרָשׂ לְפָנֶיךָ
כִּגְוִיל עַתִּיק מִסֵּפֶר בְּרֵאשִׁית.
צִפָּרְנָהּ הַכְּסוּפָה שֶׁל הָרוּחַ
תּוֹלִיךְ בַּשְּׁבִי עֵינֶיךָ
לִקְרֹא בְּאוֹתוֹת הָעֵשֶׂב וְהַפְּרָחִים
אֶת “בְּרֵאשִׁית בָּרָא”,
וְצִפּוֹרֵי הַשִּׁיר, אַף הֵן
מְקָרְבוֹת אֵלֶיךָ
אֶת אֱלֹהִים,
וְתִינֹקֶת שְׁחֹרַת תַּלְתַּל וְעַיִן
וּסְבִיבָהּ שִׁבְעָה גְּדָיִים זַכִּים
בְּסִימָנֵי זָהָב מְנַקְּדִים
אֶת הַפְּסוּקִים.
מתוך “נהר ושדים אין בו” הוצאת עתון 77 2017
חגית מנדרובסקי
הָעֵץ מְבַקֵּשׁ
יִזְלְגוּ שְׂרָף וְדִמְעָה בְּקֶצֶב הַלֵּב.
נִפְסַע בְּיַעֲרוֹת הָעַד שֶׁל נְשָׁמוֹת רְעֵבוֹת
לְחֶסֶד. לְחֹם.
גְּעִי בִּי. הַקִּיפִי אֶת הַגֶּזַע בְּיָדִַיִם אֵינְסוֹפִיּוֹת.
אַל תַּנִּיחִי לַיֹּפִי לִגְוֹעַ. אַל תְּוַתְּרִי
עַל קֶסֶם פּוֹעֵם בִּי וּבָךְ. מְבַעְבֵּעַ
בִּנְבִיעָה מְשֻׁתֶּפֶת שֶׁל סוֹד הַקִּיּוּם.
הֲיִי לִי. אֶהְיֶה לָךְ.
בְּשָׁרָשִׁים כָּבִים, מְקַוִּים, נִקְוִים
נִוָּלֵד מֵחָדָשׁ. לְעוֹלָם
לֹא נִגְוַע.
יפעת גלבר
בני הקטן ותנועת הים
איך תצייר את תנועת הים שאלתי אותך
ומשכתי בלשוני: השאר
נהיה פה עוד מעט
בין המצוי לסמוי במכחול
בתוך האוויר המלוח
ואתה הרהרת מלא חשיבות וענית
שהציור חייב להיות בצבע
ושכדאי לטשטש את הגוונים
כדי ללכוד את הלבן המקורזל
שמתקדם לעברנו שם, ליד האוניה
ואני חשבתי: נשאר עוד קצת
והצעתי לך כריך עם שוקולד
על הסלע קמוט הים
ואתה בני פוררת לדגים
והנחת לגאות הים לנשוב בסרעפת
להיות לך נשימות
כל ימי חייך הימים
ובימי חייך, הלילות