אקו-כשרות

אקו-כשרות

אנו מכירים את הכשרות לרוב כאיזשהם ציוויים ואיסורים הנוגעים בעיקר למזון שלנו. יחד עם זאת, ניתן לראות שימוש במונח “כשר” גם בתחומים אחרים, כמו למשל חשמל שמופק בתחנת הכוח בשבת לא ייחשב ככשר.

בעשרים השנים האחרונות קמו א/נשים, בעיקר בארה”ב, שמבקשים להגדיר את הכשרות בצורה התואמת יותר את ערכי הקיימות ומעלה שאלות שמאוד רלוונטיות לאורח החיים שלנו היום: האם ניתן להגדיר מזון, שמקבל הכשר מחמיר לפי הציוויים הקיימים היום, ככשר, כאשר העובדים שעיבדו את אותו מזון לא זכו לתנאים סוציאליים נאותים?

מהי בכלל כשרות מקיימת? 

1. “לכבוד עורך הוושינגטון פוסט:

היה זה מעורר סיפוק לקרוא את שדיווחת על התנועה ההולכת וגדלה בקהילה יהודית ל”אקו-כשרות”, הלוקחת בחשבון את הדאגות האתיות והסביבתיות בהערכתה מה ראוי לצרוך. (“תנועת “אקו-כשרות” שואפת לציית למסורת, מצפון,”  (7 ביולי 2007).

אבל המונח והמנהג, כפי שהוא נטבע והוגדר על ידי הרב זלמן שכטר-שלומי באמצע שנות ה -70, … היה על תחום נושאים רחב הרבה יותר מאשר צריכת אוכל, כפי שכתבתך הגדירה אותו.

בדיוק כמו כללי הכשרות שנכתבו בחברה הדתית-האגררית, שהגדירו מערכת יחסים מקודשת עם העולם דרך מזון, כך בחברה שצורכת פחם, נפט, אורניום, ופלסטיק, מערכת היחסים הקדושה עם העולם חייבת להיות הרבה יותר רחבה: האם חשמל מתחנת כוח גרעינית אקו-כשר? האם השימוש בהאמר, הפולט פחמן דו חמצני לאטמוספרה של כדור הארץ שכבר בסכנת הכחדה, אקו-כשר?

מזווית כזו, “אקו-כשר” הוא נושא לא ליהודים בלבד אלא לכל הקהילות הדתיות והאתיות. ואכן, מרכז שלום ואני היינו מעורבים עמוק בפרויקט רב דתי של “מזונות קדושים” בשנתיים האחרונות.

הרב ארתור ווסקו,

מנהל מרכז שלום”

2. “ההכשר נועד להבטיח לרוכשי המוצר תואם גם את ערכי המוסר והסטנדרטים המקראיים והתלמודיים בנוגע לטיפול בעובדים, רווחת בעלי חיים, השפעה על הסביבה ועסקים הוגנים. קריטריונים לאישור המוצר כוללים: שכר מחיה הגיוני והטבות הגונות, עמידה מתועדת בתקנות של ה-EPA (הסוכנות להגנת הסביבה האמריקאית) וה-OSHA (מוסד הבטיחות והגהות האמריקאי), דבקות בטיפול הומני בבעלי חיים וסטנדרטים חקלאיים, צריכת אנרגיה ומים אחראית, שימוש בחומרים ברי קיימא ודלקים חלופיים ויחס הוגן למהגרי עבודה.”

תקן לאות עמותת “מגן צדק” 

האם לדעתכם/ן ולמיטב ידיעתכן/ם הגדרות אלו נמצאות כבר במלואן במקורות?

 קביעת “סדר עדיפויות” בין מצוות

מצד אחד:

(מא) וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל:(מב) כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע עַד כָּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם:(מג) אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם:(מד) כִּי אֲנִי ה’ אֱלקֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ (מה) כִּי אֲנִי ה’ הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלקִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי: (ויקרא יא , מא – מה)

איסור על אכילת חרקים נחשב למחמיר יותר מאשר איסור על אכילת חזיר, חמישה לאווים לעומת לאו אחד.

מצד שני:

לפני כמה שנים הרב מצגר התבטא בנושא החריגה בריסוסים החקלאיים והזכיר:

חמירא סכנתא מאיסורא

חולין י’ א’

כלומר, הלכות הנוגעות לבריאות הגוף ולקיום החיים הפיזיים, חמורות יותר מהלכות הנוגעות לעניינים רוחניים.

והרב עמאר מוסיף:

על בעלי הירקות מוטלת חובת ההוכחה להוכיח בבירור גמור את צדקת טענתם, ואין שום הצדקה שאנשים שנזהרים מאיסור תולעים וחרקים משלמים על זה במיטב כספם, ואף מיעוטי יכולת מקמצים מעיסתם וחוסכים מאכל מפיהם ומפי עולליהם, כדי להינצל מאיסורים חמורים, ויפלו בסכנות שהם חמורות יותר מן האיסורים

האם אפשר לקבוע סדר עדיפויות במקרה הנ”ל?  אילו שינויים, אם בכלל, ניתן לעשות כדי לשמור על שני איסורים אלו?