לאה צבי (דובז'ינסקי)

  *

הָאָבִיב פּוֹרֵחַ,

אַךְ זֹאת רַק תְּחִלַּת  הַשְּׁדִיפָה

עוֹד מְעַט נִרְאָה אוֹתָם בִּקְלוֹנָם

מִתְיַבְּשִׁים מַשְׁחִירִים

עֲלֵי כּוֹתֶרֶת שֶׁפַּעַם צִבְעָם בָּהַק לַמֶּרְחָק

נוֹשְׁרִים אַט אַט

כַּמָּה מַר גּוֹרָלָם

כַּמָּה קְצָרָה פְּרִיחָתָם

נִדְמֶה שֶׁרַק פָּרְחוּ וּכְבָר

נָדַם יָפְיָם

הַשֶּׁמֶשׁ יוֹקֶדֶת

הַיָּרֹק הִצְהִיב

צֶבַע מָוֶת סָבִיב

תָּם הָאָבִיב.

  *

הַשֶּׁלֶג אֲשֶׁר יָרַד אֶשְׁתָּקַד

כִּסָּה אֶת הַכְּאֵב

בִּשְׂמִיכָה לְבָנָה,

עֵת אָבִיב הִגִּיעַ

נָמַס הַכֹּל

נתגלו משקעי הַכְּאֵב

לֹא הָיָה בָּרוֹמֶטֶר לִמְדִידַת

לַחַץ

מֵהַבֹּץ שֶׁהִתְגַּלָּה נִתַּן לְהָבִין

אֶת הַשְּׁקִיעָה.

שירי ראב

מבול

בַּמַבּוּל הַכּוֹל נִשְׁטָף,

כל הַיְּחִידִים קָרְסוּ תַּחַת הַגֶּשֶׁם

אותם הָרְשָׁעִים שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ אֶל תּוֹךְ הַתֵּיבוֹת.

עַל הַסִּיפוֹן עָמַדְתִּי לְבַדִּי תּוֹהָה וְדוֹמֶמֶת

כַּמָּה ידיים צָרִיךְ אָדָם

כְּדֵי לֶאֱחֹז בְּאַרְבַּע קִירוֹת?

זוּגוֹת עָלוּ לְעֵבֶר סַעֲרַת הַיָּם וְהַחַיִּים

וכְבָר עַתָּה שָׁטִים כֻּלָּם אֶל אוֹתָם הַמסוֹרוֹת,

אוֹתָם מַעְגָּלִים.

בַּחוּץ מִתְחוֹלֶלֶת סוּפַת בְּרָקִים

וּמֵעַל מִמְּטָרִים מַכִּים אֶת מְקוֹמִי הַבּוֹדֵד בתיבה וְשׁוֹאֲלִים:

היכן הַהוֹרוֹת וְאֵיךְ תָּבִיאִי יְלָדִים?

מָה עִם חֲתוּנָה? הַכֵּיצַד תִּדְאֲגִי לְהֶמְשֵׁךְ הַחַיִּים?

זֶה לֹא מוֹסְרִי וְלֹא מִתְקַבֵּל

עַד גָּמַר הַמַּבּוּל אוּלַי דַּעְתְּךָ תִּישָּׁטֵף מעליך

וּבִמְקוֹמָהּ הֶגְיוֹן בַּגְּשָׁמִים יְחַלְחֵל

זוּגוֹת זוּגוֹת

הַגֶּשֶׁם לֹא חָדֵל

מַכֶּה בִּי בִּשְׁאֵלוֹתָיו לְלֹא רַחֵם

בְּלֵב תיבה כֻּלָּם אוֹחֲזִים יָדַייִם אֶל מַעְגַּל הַחַיִּים

וַאֲנִי מֵחוֹצָה לוֹ מִתְבּוֹנֶנֶת

זוּגוֹת זוּגוֹת

אֵין עוֹד יְחִידִים.

טלי וייס

חורבן  

אֲנִי מַרְחִיקָה רְאוּת:

דָּבָר לֹא שׂוֹרֵד.

אֲנִי מַבְחִינָה בְּסִימָנִים:

צִפּוֹר עֲצוּבָה מְקוֹנֶנֶת

עַל אֶדֶן חַלּוֹנִי,

גֶּשֶׁם מְפַלֵּחַ אֶת שְׁמֵי הַקַּיִץ הַלּוֹהֵט.

אֲנִי מְהַרְהֶרֶת

בְּכֹחָהּ שֶׁל הָאַהֲבָה לְהַצִּיל,

נִכְנֶסֶת לְגוּף הַצִּפּוֹר

וְעָפָה

אירֵן דן

עברתי   

עָבַרְתִּי נְהָרוֹת וְשָׂדוֹת

כָּל תּוֹכִי אוֹתִיּוֹת,

אֲנִי מִלִּים נִסְחָפוֹת בָּרוּחַ,

וְעֵינֶיךָ בִּי, מֵרֵאשִׁית הַזְּמַן

וְאַתָּה מַחְזִיר וּמֵבִיא עָלַי גְּשָׁמִים,

מְכַסֶּה פָּנַי פְּנִינִים.

אֵינִי יוֹדַעַת לִזְרֹעַ

וְאֵינִי נוֹתֶנֶת יְבוּל

וְלִי, אֵין אֲדָמָה,

תָּרָה אַחֲרֵי בֵּיתִי, נָעָה עִם הַלֵּב,

שְׁמִי בְּשִׁמְךָ.

וְאִם נָפְלָה רוּחִי, וְאִם

נָפַלְתִּי, הָיִיתָ מֵשִׁיב אוֹתִי אֵלֶיךָ

וּבוֹנֶה אוֹתִי כְּשֶׁהָיִיתִי.

שרית עיני ריץ'

ימי מצור

יְמֵי מָצוֹר וְאַתְּ רוֹצָה לִחְיוֹת

הַבַּיִת שֶׁחָרַב בְּאַשְׁמָתֵךְ

וְהַגָּלוּת שֶׁהֻגְלֵית מְחַיֵּךְ

לֹא יַשְׁתִּיקוּ אֶת הַקּוֹל שֶׁעוֹלֶה מִתּוֹךְ בִּטְנֵךְ

כְּעֵדֶר שֶׁשּׁוֹעֵט אֶל הַמַּיִם

שִׂנְאַת חִנָּם שָׂנֵאת אֶת עַצְמֵךְ

עַל חוֹמוֹתַיִךְ לֹא הִפְקַדְתְּ שׁוֹמְרִים

עַכְשָׁו הַקּוֹל הַזֶּה הַמְּהַדְהֵד

הִתְמָרֵד הִשְׁתַּלֵּט עַל הַשִּׁדּוּר

וְהוּא מוֹדִיעַ לַצִּבּוּר:

אֲנִי טוֹבָה

טוֹבָה מְאוֹד

לֹא עוֹד

בִּזּוּי בַּהֵיכָל

אֶת כָּל  הַקָּמִים עָלַי לְהוֹרְגֵנִי

אֲנִי מַשְׁכִּימָה לְהַסּוֹת

לְהַכְרִיז

חֻבַּרְתִּי לִי יַחְדָּו

לִבְנוֹת.

תהילה סולטנה שפר

חזון

בּדֶרֶך מֵהָאָרֶץ הַבְּתוּלָה
מֵרִילֵנְד, לָעִיר האנוסה, נְיוּ יוֹרְק
רָאִיתִי גִּבְעוֹלִים מזדקרים מִבֵּין

סִדְקֵי כְּבִישׁ מָהִיר

אֶל שׁמי חַמָּה.

שְׂרִיגים ארגמניים מושיטים

זרועות אל דוושות רכבים –

לְפוּפִיוֹת נתלות בְּקוֹל מציצת קְנוֹקָנוֹת

על בוכנות פלדה –

חַזְזִיּוֹת קורמות מפות צבעוניות

על שלטי הכוונה –

שורשי עֵצִים מבקעים עיר –

רבי קומות קורסים –

לשממה.

על הארץ

חשכה גדולה ותרדמה.

מֶרְחָבֵי הָאָרֶץ המקופלים למראשות מיטתנו,
חוצים בחלומותינו נְתִיבי הַפְרָדָה –
גם הם מתפוררים

לחומרי גּלֶם של שָׂפָה ומחשבה.

והבטון המוחץ אֶת לֵב הָאֲדָמָה
חונק בזפת פעימות לידה –
והנפט שמשחנו עַל ערוות הָאָרֶץ

הכבושה –
שֶׁלּא נִרְאֶה, שֶׁלּא נֵדַע –

נְשׁוֹרֶת עלִים עֲדִינָה ארוגה בנסורת מַתֶּכֶת מִתְכַּלָּה
מתאחה למצע רַך לְאַהֲבָה.

הַכֹּל שב אֶל הֶעָפָר מִמֶּנּו בָּא.