בל תשחית
עיון במסכת בבא קמא עמ’ צא-צב
הרב דוב ברקוביץ’
א. בתקופה המודרנית הולכת וגוברת יכולת האדם לנצל את משאבי הטבע לסיפוק צרכיו. באותה עת הוא גורם נזק קשה למערכות החיים של כדור הארץ. החזרה של עם ישראל לארצו באבה של תמורה זו רבת התקווה והסיכון מחייבת עריכת חשבון מיוחד משלו על אודות היחס הנכון שבין השאיפה לפיתוח ושגשוג לבין החובה לשמור על ברכת היש. זהו הרקע החדש לדיון באיסור “בל תשחית” הנמצא במסכת בבא קמא בדף צא:-צב.
שורש הסוגיה נמצא בהערת אגב במשנה בדף צ: “החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי – פטור (מלשלם על החבלה), אחרים שחבלו בו – חייבים. והקוצץ נטיעותיו (אילנות ברשותו), אף על פי שאינו רשאי – פטור, אחרים – חייבים”. המשנה מוציאה את הנזק שאדם עושה לגופו, או לרכושו, ממסגרת משפט הנזיקין; אין אדם פוגע במעשה שכזה ברקמה האנושית ובמוסר החברתי. למרות זאת אין הוא “רשאי” לעשות כן על אף שהמשנה אינה מנמקת את הסיבה לכך.
בירור הבסיס לפסיקת “אינו רשאי” הנו מוקד הדיון בגמרא. ההצעה הראשונה, הנדחית, רואה את שורש הפסיקה כחלק מהברית הנכרת בין הבורא לבין האדם לשמירת הבריאה לאחר שוך המבול בימי נח: “ואך את דמכם לנפש(ו)תיכם אדרש” (בראשית ט, ה) – כלומר, חיי אדם אינם בבעלותו לעשות אתם כרצונו. חיי האדם הם קניינם של הבורא שהוציא את האדם מהתוהו אל ברכת הקיום ובכך נתן ביטוי להיות חייו ערך ראשוני במעלה ללא קשר לנסיבות קיומם.
כתוצאה מכך אסור לו לאדם לעשות כל פעולה שתקצר חיים, או שתחליש אותם, גם אם מדובר בחולה הסובל מאוד או המתקרב למותו. גם הכלל של “וחי בהם – ולא שימות בהם” המחייב לא למסור את הנפש אף במחיר של חילולן של מצוות התורה נובע מאותה התפיסה. הגמרא דוחה תפיסה זו כבסיס האיסור שאדם יחבל בעצמו מתוך ההבחנה שבין עקירת מוחלטת של החיים הנחשבת פגיעה ברצון הבורא לחיים לבין גרימת נזק גופני ללא לקיחת חיים.
האיסור של חבלה עצמית על פי הגמרא דומה לקביעה שאדם שהזיר את עצמו מן היין כדי להתקדש חייב להביא קרבן אשם. “ומה זה שלא ציער את עצמו אלא מן היין נקרא ‘חוטא’, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה”. השימוש בנזיר כמודל לפסיקת המשנה מרחיב את תוקף הערך העצמי של חיי אדם. הברכה הא-להית ביסוד החיים אינה משתקפת רק בחובה לקיימה ולא לאבדה. גם מימושם של כוחות חיים הנו צו א-להי שמשמעו שאין לאדם לצער את עצמו לדעת. על אף הערך שבשאיפה לעלות בקדושה ולהתקרב לא-להים אדם חייב להתכפר על כך שמצער את עצמו – על אחת כמה וכמה אין לאדם להזיק את עצמו מסיבה אחרת.
ב. על רקע זה הסוגיה מבררת את פסיקת “אינו רשאי” במקרה של “הקוצץ בנטיעותיו”. אין בכך כל פגיעה במוסר חברתי והמרקם האנושי, שהרי האדם מפסיד ממונו של עצמו! אפשר גם להבין שעצם הופעת החיים קיימת מעבר לצמצום השגתו וכוחותיו של האדם, ובגין כך היא מהווה קניינו של הבורא; האילנות שבשדהו הם רכושו הפרטי לכל דבר לעשות אתם כראות עיניו. אלא שאסור לאדם ל”השחית” דבר מה בעולם גם כאשר מדובר ברכוש של עצמו.
בסיס האיסור נלמד מתיאור המצור הנערך על עיר אויב: “כי תצור אל עיר ימים רבים להילחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנד(ו)ח עליו גרזן כי ממנו תאכל וא(ו)תו לא תכרת, כי האדם עץ השדה לב(ו)א מפניך במצור. רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר אשר הוא עשה עמך מלחמה עד רדתה” (דברים כ, יט-כ). מגמת הכתוב היא שפגיעה בכוח חיים המניב חיים נוספים מהווה את מוקד האיסור. אך על פי הגמרא בדף צא: איסור השחתה אינו מצטמצם בכך אלא – בניסוח הרמב”ם – גם “כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בניין, וסותם מעיין, ומאבד מאכלות דרך ההשחתה עובר בלא תשחית” (הלכות מלכים ו, י).
על אף הרחבה זו לאיסור ההשחתה הדגש בפסוק על כריתת עצי פרי מבטא עיקרון בסיסי בהגדרת “דרך ההשחתה”. לא חיות העץ לכשעצמה עומדת במוקד, אלא “האדם עץ השדה”; חבלה בעץ נושא פרי מהווה חבלה בנפש האדם ובחיותו. “הנה לא תשחית עץ פרי שהוא חיים לבן אדם, רק מותר שתאכל ממנו” (אבן עזרא).
התובנה “האקולוגית” של איסור השחתה – כהמשכה של איסור החובל בעצמו – היא שאין לפגוע במימוש כוחות החיים של האדם – זוהי כוונת הביטוי “דרך השחתה”. ההגבלות המוטלות על האדם שלא להשחית את ברכת החיים שמסביבו הן אכן חמורות, אך הגיונן הפנימי ומטרתן המעשית אינה קיום הטבע מצד עצמו אלא באחריות להשתמש בו רק כאשר ישנו צורך אמיתי לקיום האדם. תובנה בסיסית זו משתקפת בסוגיית “בל תשחית” ובפסיקת ההלכה לדורותיה.
באיזה עץ אסור לקצץ? דקל שנותן מינימום של קב תמרים בשנה, וזית שנותן אף רבע קב – כלומר, בעץ שמספק מחיה כלשהי לאדם. עץ שמניב פחות מכך, למשל, עץ שהזדקן, מותר לכרות. יתר על כן אם ההפסד הממוני לאדם בקיומו של עץ הנו גדול מהרווח שמתקבל מקיומו, יש להתיר גם כריתת עץ הנושא פרי.למשל, עצי פרי המזיקים לעצי פרי אחרים אין בכריתתם “השחתת העולם” – ישנה העצמת הברכה במובן של התועלת לאדם. ועוד – שקלול התועלת המביאה לכריתת עץ פרי נערך לאורך הדורות גם במקרה שעצי פרי הפריעו לבנות בית כנסת, אפילו בית פרטי, כאשר לא הייתה אפשרות לבנותם במקום אחר.
אמנם בתוקף איסור ההשחתה נפסק לא פעם שחייב האדם לנקוט ביתר זהירות להבטיח שהצורך האנושי הינו אמיתי – אחרת ישחית את ברכת העולם, והתוצאה תהיה חמורה ביותר. זאת על בסיס סיפור התלמוד על אודות בנו של רבי חנינא שנפטר היות וקיצץ עץ תאנה לפני שהזקין. אך היכולות האנושיות המוגברות להתערב במערכות החיים החיוניות ביותר ניטשטש לחלוטין הגבול שבין מה שהאדם זקוק לו למחייתו, לרפואתו ולקיום שלוותו ומנוחתו לבין ההפרזה המהווה השחתה לכל דבר.
ג. הגדרת “דרך ההשחתה” כמותנית בצורך האדם, אף הממוני, מקשה מאוד על ביסוס תפיסה תרבותית מכוננת מול הרחבת יכולת האדם לנצל את הטבע ולהזיק לו בעידן המודרני. מערכות החיים שבתשתית הבריאה הן מורכבות וגדולות כל כך שקשה לאדם לערוך חשבון מדויק במידת “השחתתם” בתווך הקרוב ובתווך היותר רחוק.
אחת השאלות האקולוגיות החשובות בדורנו היא קציצת יערות העד בדרום אמריקה. מסתבר שקיצוץ שטחים רחבים של עצי היער משנה באופן משמעותי את איזון החמצן והדו תחמוצת הפחמן באטמוספרה, ומוריד את יכולת המעטפת להגן על כדור הארץ מקרני השמש. תהליך זה הנמשך שנים רבות מהווה אחד הגורמים החשובים להתחממות כדור הארץ. יחד עם זאת יש הטוענים שקיצוץ היערות יוצר שטחים לחקלאות לעניים ומהווה בסיס לתעשיית הנייר המתרחבת בעולם. לפי הסוגיה במסכת בבא קמא ההשחתה של העצים תהיה אסורה במידה וייקבע שהשחתת חיי אדם הנגרמת בקיצוץ גדולה מהעצמת החיים הנוצרת בו.
אם כן נדמה שכדי להתמודד עם שאלת ה”השחתה” של מערכות החיים של כדור הארץ עצמו יש לפנות למקורות תורניים נוספים. השימוש של סוגייתנו בברית בין הבורא לנוח על אודות שימור ההדדי של הבריאה יכול להוות סימן לצורת חשיבה נוספת. על אף שספר בראשית כמעט ואינו מכיל מצוות מעשיות, דווקא ההתייחסות הישירה והמקיפה שבו לערך הבריאה עצמה ולתכני קיומה על פי רצון הבורא היא שעשויה להעמיק את תודעת האדם היהודי הריבוני בכל הקשור להשחתת העולם בידיו. דוגמא יפה לחשיבה שכזו הציע הרמב”ן.
בספר ויקרא פרק יז התורה מצווה על איסור אכילת דם של בהמה, חיה ועוף הנשחטים לאכילה. כתב הרמב”ן על כך: והראוי שנפרש בטעם איסורו כי השם ברא כל הנבראים התחתונים לצורך האדם, כי הוא לבדו בהם מכיר את בוראו, ואף על פי כן לא התיר להם באכילה מתחילה (בראשית פרק א, כח) רק הצומח, לא בעלי הנפש… וכאשר היה במבול שניצולו בזכותו של נח, והקריב מהם קרבן, היה לרצון לו להתיר להם השחיטה… כי חיותם עבור האדם. והנה התיר גופם אשר הוא חי בעבור האדם שיהיה להנאתו ולצרכיו של האדם ושתהיה הנפש (הדם) שבהם לכפרה לאדם בקרבים (קרבנות) לפניו יתברך – לא שיאכלוהו. אין לבעל נפש שיאכל נפש כי הנפשות כולן לא-ל. מחד, חיותם של הנבראים קיימת עבור שימוש האדם לצרכיו; מאידך, כל נפשות הנבראים הם של א-להים ולא של האדם.
ספר בראשית מכיל הוראות בסיסיות לקיום הבריאה. חיי האבות מצטיירים כסימביוזה ממשית של אדם-בהמה-טבע. הפגיעות העיקריות בברכת הבריאה שמסביב לאדם ושבתוך גופו הינן עבדות ועושק במישור הבין אישי והשחתת הזרע במישור האישי. היחס של קהילה לחלש ויחס האיש לפלא שבמעיו, ושל המשפחה לתוחלת החיים שבלידת דור ההמשך, משקפים את ההזדקקות ליסוד הברכה הא-להית שביש כולו.
אין למצוא בבירור ההלכתי לדורותיו בסוגיית “בל תשחית” את הבסיס להוראה מעשית המסוגלת לתחום את האיזון הראוי בין פיתוח וקדמה לשם הטבת חיי האדם לבין השחתת רקמי החיים החיוניים ביותר של כדור הארץ. אי אפשר להתייחס רק מתוך החשבונאות של “דרך השחתה” להשחתת האטמוספרה, להזרמת פסולת לא מטוהרת לתוך מאגרי המים המקיימים את עצם החיים ולניצול ללא חשבון של מאגרי אנרגיה וחומרי גלם. מעשים אלו שבכל יום מהווים חטא יוהרת האדם כנגד הבריאה בגין מימוש תאוותיו ויצר הבעלות והשליטה – חטא האדם כנגד צלמו. הם גם מהווים חטא העולם כנגד בוראו, פגיעה עמוקה בבריאה רווי זרעיות, רווי ברכת חיות, רווי רצון א-להים לחיים – חטא האדם נגד רצון הבורא לבריאת עולם חי.
וקול הצווחה נשמע מסוף העולם ועד סופו.
_________________________________________________
הרב דוב ברקוביץ’ ראש “בית אב” ליצירה והתחדשות בתורה, ומכון הליכות עולם- העוסק ביהדות וסביבה.
המאמר פורסם לראשונה במוסף שבת בעיתון מקור ראשון.