דרשה לפרשת נח

דרשה לפרשת נח

נעמה סדן

בית הכנסת בית ישראל בברקלי, קליפורניה

להלן תקציר השיעור שאתן בשבת בבית הכנסת לכבוד פרשת נח.

1. איך אנחנו מרגישים כשאנחנו קוראים “עובדות” על שינויי האקלים או עניינים סביבתיים? הרבה מאיתנו יחושו פחד ואך חרדה, ויש כאלה שכבר טבעו מושג חדש “eco-anxiety”. מחקרים באירופה וצפון אמריקה מראים שאחרי 15 שנים של חינוך סביבתי בני נוער יודעים יותר וחרדים יותר משינויי אקלים.

2. בפרשת נח אנחנו קוראים על המבול, ועל נח, האיש הצדיק בדורותיו, שעשה ימים ולילות לבנות תיבה ולטפל בכל בעלי החיים שהתקבצו אליה. בני תקופתו, על פי המדרש, לא חרדו יותר מדי משינויי האקלים שהוא התריע עליהם, והמשיכו במעשיהם הרעים, וטבעו.

3. מעניין אותי השנה להתבונן לא באסון הסביבתי, שעל פי התורה קשור בשרשו לאסון מוסרי אנושי, אלא דווקא להסתכל מה היו התגובות שלאחר מעשה. נח שיצא מן התיבה, שתל כרם, מחד, נטע שורשים חדשים באדמה, מאידך, נטע גפנים שהן מקור היין ואיבד קשר למציאות, השתכר, יכול להיות שהתורה רומזת לנו פה על נסיון של נח, לכבות את ההכרה שלו אחרי המבול. יש הרבה מה לדבר על מה שקרה במהלך השיכרות ואחרי השיכרות של נח, הבחירות של בניו והשושלת שיוצאת ממנו, אבל אני רוצה להתמקד דווקא בסיפור הבא.

4. הסיפור הבא שאנחנו שומעים עליו הוא מגדל בבל, האנשים כולם מתקבצים לבקעה בארץ שנער ומחליטים לבנות מגדל. המדרש ובעקבותיו רבינו בחיי, מסבירים את הסיבות לבניית המגדל-

 ובמדרש של עשרת הדברות ראיתי שאמרו נקח קרדומות ונבקיע השמים ויזובו, כדי שלא יעשה לנו כמו שעשה לדור המבול, ונעשה חתיכות מן השמים, ונעשה מלחמה עם מלך שבשמים, והיה באותו מגדל שבעים מעלות למזרח וכנגדם ע’ מעלות למערב, והקב”ה ירד שם עם ע’ מלאכים ובלבל לשונם ודבריהם ע”כ. ועוד בבראשית רבה אמרו לא כל הימנו שיבור לו העליונים בואו ונעשה עמו מלחמה ע”כ.

5. האנשים שלאחר המבול, מפחדים, ובצדק, הכוחות האדירים הכריעו את האנושות שכמעט ונעלמה, הם מחליטים להתאחד כדי להלחם נגד השמיים. וכאן מוסיף רבינו בחיי עוד נקודה, שאני מוצאת אותה רלבנטית מאד לחיי הקורא המודרני, הנחשף לחדשות אקלים וחווה חשש וחרדה, מה עושים מול החשש? מה עושים מול החרדה? מה עושים מול הכוחות האדירים הלוו שאין לנו עליהם שליטה?  גם אם אין לנו מגדל ממש, גם אם אין לנו תכנית לפצוע את השמים כדי שאלוקים לא יביא עלינו מבול, יש לנו דרכים אחרות לממש את אופן ההתמודדות הזאת בימינו.

וע”ד המדרש ונעשה לנו שם זו עבודה זרה, כתיב הכא ונעשה לנו שם וכתיב התם (שמות כג) ושם אלקים אחרים לא תזכירו, מה להלן ע”ז אף כאן עבודה זרה. ועוד דרשו במדרש תהלים הבה נבנה לנו עיר, אין הבה אלא עצה, שנאמר (שופטים כ) הבו לכם דבר ועצה הלום, ואין עיר אלא א-לוה, שנאמר (דניאל ד) ואלו עיר וקדיש.

6. רבינו בחיי אומר, “ואין עיר אלא א-לוה”, העיר, היא לא רק מקום, העיר היא סגנון חיים. הראשון לבנות עיר במקרא היה קין, שגורש מעל פני האדמה וקולל להיות נע ונד, בהוולד בנו הראשון בנה עיר וקרא אותה בשם בנו חנוך. האדם שהיה עובד אדמה, קשור לאדמה ומוצא בה את פרנסתו, מקולל בנדודים על שהרג את אחיו הנודד רועה הצאן, והוא עכשיו בונה עיר. העיר במידה מסוימת אינה על פני האדמה, היא מתקיימת בלי התלות בתקופות השנה, בעונות, בגשמים. מזונה בא לה מהחוץ. העיר היא המקום שבו האדם חש שיש לו שליטה. העיר לפי רבינו בחיי, היא תחליף לא-לוה. מקובל לומר במחקר על ערים שיש שלושה עוגנים בסיסיים שקיימים בעיר – מסחר, מקדש, ובטחון (כח שיטור ומשפט), העיר היא מקום שבו אנשים מתארגנים לקבוצה שאינה תלויה בגרעין המשפחתי, העיר היא המקום שבו המרקם החברתי הוא הבסיס והכח והמקום שבו צומחות הטכנולוגיה, ההשכלה, האמנות. היא מקום שיש בו המון אנשים, יצירתיות ומפגש, היא מקום שאדם יכול להיות בו אטום בודד ומנוכר. התשתיות בעיר בלתי נראות, באורח פלא, המים באים ונעלמים, האנרגיה מגיעה והולכת במגע יד, האוכל מגיע דרך סוחרים, קנה המידה מסתיר את מקורות הייצור ומכרות האשפה מהאדם הממוצע וכמעט נראה שאין משהו שיפריע את תנועתה של העיר.

בראשית המאה ה21 עברה אוכלוסית העולם את קו המחצית, יותר מחצי מהאוכלוסיה האנושית גר כעת בערים. הצורך לשלוט במציאות הטבעית עם הכל ההזדמנויות הנפלאות שבו דוחף אותנו אל הערים, אל המקומות בהם לא נהיה תלויים בחסדי שמיים.

העיר היא מקום מגוון מחד, מאידך, העיר היא סגנון חיים שהופך אותנו דומים יותר ויותר.

ונעשה לנו שם. ע”ד הפשט היו מבקשים להתישב במקום אחד להיותם מחוברים יחד ולא מצאו מקום אלא שנער, וע”כ רצו לבנות להם עיר ומגדל שיהיה, מחזיק את כלם, העיר לישוב והמגדל לאות ולשם שיראוהו בני כל העולם ויישירו נגדו ויתישבו באותה העיר ולא במקום אחר, וזה טעם פן נפוץ, וע”כ הפיצם ה’ לפי שבאו כנגד כונתו שהיא שיתפשטו האומות בכל העולם ויתישבו בכל המקומות שבארץ לפי שלכך בראה ולשבת יצרה.

7. צ’רלס מאן מעלה השערה בספרו- הקוסם והנביא – לפיה יש שתי דרכי התיחסות לענייני סביבה: יש קוסמים המבקשים למצוא פתרון שיוכל להיות משוכפל לכל מקום שהוא, פתרון שיוכל להיות מיושם בקנה מידה גדול, למשל לגדל זן חיטה עמיד לסוגים שונים של אקלימים ולגדל אותו בכל מקום. והנביאים הדוגלים בפתרונות קטנים, מקומיים, מותאמים לקהילה ולמערכות הטבעיות שיש להן, אליבא דנביאים, הגיון פנימי מערכתי משל עצמן, למשל, לגדל בוסתנים מגוונים של מינים מקומיים על 5% של כל התישבות אנושית. רבינו בחיי מעלה פה את הצורך של אנשים להתיישב יחד, להיות מחוברים יחד, להיות אותו דבר, שנובע מפחד, שפה משותפת שנוצרת על מנת ליצור אחידות ובטחון מול הרצון האלוקי שאנשים יפוצו, יתפזרו, שיהיה מגוון ואולי אינטימיות, כי יש משהו בשפה האחת והדברים האחדים שיכול לאיין את הייחודיות של אדם ושל משפחה ושל חשיבה עצמאית ותרבות ייחודית.

8. ואז בא אברהם, אברהם נודד מאזור אותה העיר, הוא לא יוצר שפה, הוא מקשיב, אלוקים מדבר אליו והוא הולך, ולפי המדרש, הוא מדבר אל ליבם של אנשים ושרה אל ליבן של נשים והם האנשים שמצטרפים אליהם. אני חושבת שמה שחזק עם אברהם הוא האופטימיות, בעולם שמלא בפחדים הוא יוצא להיות ברכה, משבר הוא הזדמנות להתיידד, לא רק להלחם (אולי בגלל זה אחינו המוסלמים קוראים לאברהם, ידיד האלוקים?) להביא את רעיונו של אלוקים לעולם, אלוקים שאכפת לו, שמדבר אל אנשים ורוצה לעשות אותם ברכה.

אני שומעת בסיפור הזה את השאלה- מול השינויים הגדולים של כוחות אדירים, איך אני מגיבה?  האם אני רוצה לשתות יין עד דלא ידע? האם אני רוצה לאחד את כולם סביב ה”מלחמה”? אני חושבת שאלו גישות שמוצגות כגישות שבאופן טבעי נמשך אליהן ושיש להן מקום במידה- ההצעה של אברהם היא אופן שלישי, להיות קשובים, לא לסגור אזניים מול מה שקורה, לקרוא, לדעת ואז לקחת אחריות, לנוע, לבקש את טובתם של הבריות במעשים של חסד (כמו שיקרה בסדום). להקשיב משמעו מגוון, ניסויים קטנים, התערבויות קטנות, הרבה קהילות קטנות שמוכנות לקחת אחריות, לדעת מאיפה מגיע האוכל שלהן, לאיפה הוא הולך. מאיפה מגיעים הבגדים שלהם, לאיפה הם הולכים, מה באמת חשוב, במה משקיעים. זה לא פשוט. ובכלל, מול פחד לא פשוט.

השם שלי הוא נעמה, ונעמה לפי המדרש היא אשתו של נח, היא גם בת בת בנו של קין, קין לא נכחד, הוא ממשיך לחיות בנו, העיר היא תופעה אנושית חזקה, לטוב ולמוטב, העיר היא מקום המקדש, העיר היא מקומם של האנשים, העיר גם יכולה להיות לא-לוה. ולעיר יש צורות רבות.

האקלים שלנו משתנה, זה נתון, האם נתאגד נגד? האם ננסה להרדים את ההכרה?  האם ננסה לפקוח אזניים, לדבר, ליצור קבוצות שיש בהן אכפתיות ואינטימיות?  האם נסכים לנוע בין מצבי הנפש השונים לפי הצרכים?

העיר יכולה להיות המקום בו אנו מנסים לשלוט, היא גם יכולה להיות המקום שבו אנו מנסים לשתפעולה. היא גם וגם. אנחנו אנשים עירוניים. בסופו של יום, משבר האקלים הוא משבר של אנשים, של איך אנחנו מוכנים לחיות, מה אנחנו מוכנים לדעת, על מה אנחנו מוכנים לוותר, האם מול שינויים גדולים נדבר בשפה של פחד או של תקווה? השינוי כבר כאן והוא ישאר, איך אנחנו נהיה מולו ובתוכו?