הגשם של חנינא ושמיטת הלב של ריש לקיש

שורשים אקו-פואטיים בסיפורי חכמי הגליל

כתיבה- צוריאל אסף מחבר ‘לדובים שהיו כאן פעם’ זוכה פרס ‘כליל’ לאקו-פואטיקה הוצאת הקבוץ המאוחד 2020

‘שירת הטבע החדשה’ ובשמה הלועזי ‘אקו- פואטיקה’ צומחת בדורות האחרונים ככל שבוער הכדור שלנו ומבקשת לתת מענה לשבר שבין האדם וסביבתו, לתיקונם המשותף. ככל שהתנועות הירוקות ניסו לגייס המונים לפעולה חברתית בשדה העשייה הסביבתית, התברר שלפני החסמים של העשייה עומדים חסמים של תודעה. מסקנות אלו הולידו בתורן תנועות של השפעה תודעתית וכך התפתחו למשל האקו-פילוסופיה, והאקו-פסיכולוגיה. ואולם נראה כי ליצירת שינוי תרבותי שמור מקום של כבוד לשירה וכאן הגיעה תורה של היצירה האקו-פואטית. 

היה זה גורדון שבחיבורו על ‘האדם והטבע’ הצביע על כך ששורש השבר של האדם המודרני נמצא דווקא בקרע שלו מן הטבע. ואולם כחלוף מאה נראה כיום שלא רק האדם סובל מניתוק זה אלא גם הטבע מאויים עמוקות מאותה הקריעה של האדם ממנו, בפעולותיו העיוורות. וכאן באה הנחת המוצא של שירת הטבע וטוענת, שאם בניתוק מהעולם לקינו – בחיבור מחודש אליו – נרפא, אותו ואת עצמנו. אין לאדם השבור כוח מרפא יותר מכוחותיו של הטבע המתחדש, ואין לטבע ראי נאמן מהאדם שעומד בזיקה עליו לטפחו ולתקנו.

לתודעת השבר ממנה יוצאת שירת הטבע החדשה קודמת תודעת חיבור ורצף אל שירת הטבע המסורתית, שכן השירה מאז ומעולם הטיבה להתבונן בטבע, לכתוב אותו, ובדמותו ליצור. וגם המסורות העבריות של ‘שירת הטבע’ ימיהן כימי העברית עצמה ומשיאיהן ניתן למנות את שירת “שיר השירים” ועוד כמה משיאי השירה המקראית (“משל הכרם” של ישעיהו ועוד). להלן אבקש להדגים שתי אנקדוטות מסיפורי המעשים של חכמי הגליל שמאירות אור קדומים על מתחים עכשוויים בתודעה סביבתית, במסגרת רחבה יותר ראוי יהיה לגבש מכלול מקיף של ‘שורשי תודעה סביבתית יהודית’ מדמויותיהם ותורתם של חכמי הגליל. 

חנינא בן דוסא ודור ה-וואי(y)

הבה נבחן מעשה מפורסם המסופר אודות רבי חנינא בן דוסא (איש הכפר ערבה שבגליל התחתון) שבטיילו מחוץ לכפר מצא אותו מטר סוחף. לתביעתו כלפי שמים – ‘יהא חנינא בצער בשעה שהעולם בנחת?!’ פוסקים הגשמים ואולם נותרת האדמה צמאה (‘חנינא בנחת ועולם בצער?!’)  כשמגיע חנינא לביתו הוא מתפלל שיהיו העולם בנחת וחנינא בנחת יחדיו והגשמים שבים. אידיליה קצרה זו יוצאת מן העמדה לפיה מפני צרכי העולם על האדם לדחות צרכי עצמו (כדרכם של אלטרואיסטים) ומתקני עולם על חשבון צרכי עצמם – בעמדה זו בועט חנינא בתפילתו בנקודה מסוימת, וממנה הוא נקלע לעמדה ההפוכה לפיה צרכי האדם תחילה ויהא העולם ממתין לשעתו (כדרכם של אגואיסטים) ומעמידי עצמם במרכז על חשבון זולתם. אך העמדה אליה חותרת המעשייה היא עמדה כוללת , מה שבדורנו מכונה אל-גואיזם (הלחם של אלטרואיזם ואגואיזם) לפיה על האדם לחתור למקום שטוב לו וטוב לסביבתו. בהרמוניה וללא עמידה זה על חשבון זה. מסע גיבור דומה התרחש גם בתולדות התנועות הסביבתיות שהתחילו את דרכן בתביעות אלטרואיסטיות מחבריהן ומהחברה, נתקלו במשבי אגואיזם מקפיאים, וכיום מצאו את מקומן בשילוב אלגואיסטי המבין שתיקון האדם ורווחתו הן שמניעות גם את תיקון העולם – זה מתוך זה, יחד. האם בהרמוניה הזו בכל זאת יש היררכיה? על כך במעשה הבא –

ריש לקיש ושמיטת הלב –

בסיפור נוסף מחכמי הגליל אנו פוגשים בריש לקיש (מחכמי טבריה) שרואה בדרכו אדם זומר את זיתיו בעת השמיטה (בה שבתון לעצים מעיבוד חקלאי), מול האפשרות שמציעים לו חבריו – שהאיש נוטל זמורות לשימוש ‘עקל בית הבד’ (קליעת סל עגול לכתישת זיתים – פעולה לא חקלאית שמותרת בשמיטה) עונה ריש לקיש – “הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות”- כאומר ישפוט האדם עצמו האם אכן מטרתו המרכזית הינה קליעת הסל ועבודת העץ נגזרת ממנה ממילא, ושמא עיקר כוונתו להשבחת העץ בזמירתו ועקל בית הבד הינו תירוץ חיצוני בלבד. מסיפור זה עולה תמונה של זמן ‘שבת השבתון’ בו על פי מסורת ישראל מתקן האדם את שייכותו לארץ (השייכת לאל ולא לאדם לפי התפישה המקראית), והנה גם בזמן זה מוצא האדם הזדמנויות לתועלת אישית צרה. ריש לקיש מציע לאדם את מבחן הלב על מנת לבחון האם הכוח המניע אותו הוא תועלת עצמו באופן שעולה בקנה אחד אגב תועלת כרמו, או שמא האדם לא מצליח להרפות את אחיזתו המשעבדת מהאדמה ומעשה קליעת הסל אינו אלא עקלקלות של רמייה עצמית. יש בסיפור זה כדי לרבד בשכבה נוספת את הגישה האלגואיסטית בפגשנו במעשה הקודם – דווקא בשעה שאדם פועל לכאורה הן לטובתו והן לטובת סביבתו- האם מוקד תשומת הלב היא התיקון או האגו-עצמי?! יודע לב האדם את נפשו.