היו נוטעים לבניכם

‘וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל’; אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל:
אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו: נשב ולא נטע, אלא הוו זהירים בנטיעות… כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם, שלא יאמר אדם: אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתייגע לאחרים? למחר אני מת!…
לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא כשם שמצא – עוד יוסיף ויטע, אפילו יהיה זקן.

מדרש תנחומא, פרשת קדושים