תרבות ימינו שכחה את סוד "היום לעשותם ומחר לקבל שכרן", היא מבוססת על משולש מסוכן: אני, כאן ועכשיו. טו בשבט מציין את המאבק כנגד משולש זה. הוא יום האחריות האקולוגית, המוציאה אותנו מהמעגל של האני והכאן. הוא גם יום האחריות לדורות העתידיים, המנוגד ל'עכשיו'. במסורת היהודית מייצג העץ היבט נוסף. בגן העדן נטע הקב"ה "כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל". האילן הוא שריד גן העדן המצוי איתנו עד היום. דבר זה מתקשר אל פירושו המופלא של הראי"ה קוק (עולת ראיה עמ' רי) על הפסוק " אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר מִלִּפְנֵי ה' כִּי בָא לִשְׁפּוֹט אֶת הָאָרֶץ" (דברי הימים א פרק טז, לג). לפי הראי"ה קוק, ביער "בעת אשר העולם מלא תוהו", מתגלה "אי הצדק שבעולם החי". היער "מלא טורפים, אשר החזק רומס את החלש ממנו". העצים הם עדים לחוקי הג'ונגל, לעוול ולאכזריות הקיימים בטבע, ולפיכך העצים "הרי הם כמתאבלים על גורל הוויתם", הווית היער. הם מרגישים שהם שותפים לפשעים אלה, כאילו הם "מוכנים לסוכך על עולם מלא רשע ושוד". זאת הסיבה שהם מצפים לגאולה, אָז יְרַנְּנוּ – כִּי בָא לִשְׁפּוֹט אֶת הָאָרֶץ. טו בשבט מסמל את העובדה שהעולם חייב להשתנות, והמוסר חייב לשלוט בו.
והמוסר כולל את חובותינו לאילנות, שהוא חוב לדורות העתידיים. אם בארזים תיפול שלהבת, אנו ניהפך לאזובי קיר מסכנים. טו בשבט מצווה עלינו לשמוע את זעקת האילנות ולהצילם. האדם מבין את איומי האש הזדונית של מציתי היערות. אולם הוא אינו מבין את הסכנות הנובעות מה"קידמה", מהאש הנשלחת ביערות הטרופיים הרחוקים, על ידי יזמים חקלאיים ותעשייתיים. עלינו לעזור ולהציל את היערות הטרופיים, אך "אילנות עירך קודמים". עלינו להציל את הריאות הירוקות של הערים, פן יעלה עליהם הכורת של גרזני הנדל"ן. ויער ירושלים היא דוגמה בולטת לכך. אָז, לעתיד לבוא, העצים יְרַנְּנוּ. היום הם בוכים, מפחד להבות האש, ומפחד הגרזן העלול לשבור את הארזים, וזועקים: הצילו!
(שלום רוזנברג, 'זעקת האילנות', טו בשבט תשס'ט, אתר כיפה –