הנוטעים ברינה- על ט’ו בשבט ומחאה חברתית
א. בימים האחרונים עוסקת התקשורת במלאת חצי שנה למחאה החברתית של הקיץ, המחאה בה הכרזנו על עצמנו כי אנחנו הישראלים החדשים. “אנחנו הישראלים החדשים” קראנו מעל במות ובצעדות רחוב ” ויש לנו חלום – לחיות בארץ הזאת, לבנות בה את ביתנו, לגדל בה את ילדינו, לרקום בה את סיפור חיינו “. וככה באמת הרגשנו – “ישראלים חדשים” – דור חדש, שלא נכנע לסטריאוטיפים שנקבעו עליו, שלא מקבל את המציאות כגזירת גורל, שאוהב את המקום הזה, ומתכוון ברצינות לפעול על מנת להפוך אותו למקום שטוב לגור בו.
אולם, לא היינו יכולים להכריז על עצמנו כישראלים החדשים לולא היינו קודם הישראלים הישנים. וישראלים ישנים לא היו פה לולא היינו קודם יהודים, החולמים ופועלים למען הרגע בו נחייה חיי קוממיות בארצנו.
החיבור הזה בעיני הוא הכרחי. על מנת שהשינוי החברתי – סביבתי יהיה בר קיימא, עליו להיות מחובר למוטיבציות לשינוי שהיו ועודן קיימות פה, במרחב הפרטי והציבורי. להיות מחובר לישראליות הישנה – ציונות שמה. להיות מחובר ליהדות, הקושרת בינינו ובין הארץ הזו, שעל דמותה אנו נאבקים. למחות, למרוד, לשנות – אבל כחלק משרשרת ארוכה של תיקון עולם.
בעניין זה ניתן ללמוד רבות מט’ו בשבט, הלא הוא ראש השנה לאילן. ט’ו בשבט החל את דרכו בתודעה היהודית כציון זמן לענייני תרומות ומעשרות מן העצים. באלפיים שנות גלות, ובשיבתנו ארצה, התגלגל ט’ו בשבט גלגולים שונים ומגוונים – יום געגועים לטבע של ארץ ישראל, יום רוחני של חיבור בין פירות עליונים ותחתונים, יום של הגשמת הציונות על ידי נטיעת עצים ומעין “יום כדור הארץ” יהודי של עשייה סביבתית מקומית. כוחו ושרידותו של התאריך טמונים בכך שכל קומה של החג נבנתה על גבי ומתוך התייחסות לקומה שמתחתיה, כשכלול והתאמה של היחס בינינו ובין הטבע – טבע העם, טבע הארץ, טבע העולם.
ב. “כך הולכים השותלים, רון בלב ואת ביד, מן העיר ומן הכפר, מן העמק מן ההר, בט’ו בשבט בט’ו בשבט” , מזמרים ילדינו בלהט לקראת החג. ויש בזה משהו-
כאשר אנו זורעים חיטים, שבויים במעגל החיים והעבודה החוזר על עצמו שנה אחר שנה, אנו “זורעים בדמעה”. כאשר אנו נוטעים עצים, לדורות, אנו מלאים חדווה ורון.
אולי יש כאן הסבר לתחושת האופוריה שליוותה את המחאה של הקיץ.
ג. “אם הייתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך: הרי לך משיח, בֹּא ונטע את הנטיעה ואחר-כך צא והקבילו. ” (אבות דרבי נתן)
באילו נטיעות צריכים אנו להיות כה עסוקים כיום , עד שנדחה את קבלת פני המשיח?
בעיני, אין משמעות לאופי הנטיעה כמו לעצם החלטתנו לטעת. עצם פינוי הזמן לחשיבה על הדורות הבאים ועל מה אנו רוצים לטעת למענם, חשובה . עצם התחושה כי יש “נטיעה בידך” עושה את השינוי. אנו יכולים לטעת עשייה חברתית, קידום חקיקה ראוייה, אורח חיים קהילתי או כל דבר אחר שאנו מאמינים בו. כך, אולי לא נקדם את פני המשיח, אך בהחלט נספק לו בוסתן נאה לשוח בו…
_______________________________________________________
רעיון למערך שיעור סביב המאמר ניתן למצוא באתר ‘שבעים פנים‘.