ומה יהיה על הדגים?
מיכל ברגמן ועינט קרמר
נח הזקן מתבקש לבנות תיבה ולהציל את האנושות. רק הוא ומשפחתו והחיות אשר אתו – שביעיות וזוגות של בהמות טהורות ושאינן טהורות, מעוף השמיים ומהרמשים הרומשים על האדמה.
“אבל מה עשו הדגים?” מקשה בתי הקטנה כשאני מספרת לה את סיפור המבול וההצלה המופלאה של מגוון המינים. “לאן הם שטו?” באופן לא מפתיע העסיקה שאלת הדגים גם את חז”ל שנתנו לה מספר פרשנויות, כשבכולן הדגים ניצלים בסופו של דבר בדרכים מגוונות.(בראשית רבה, לב, יא).
לעומת המדרש, המשורר דו פגיס לא היה כל כך אופטימי לגבי גורל הדגים:
אררט/ דן פגיס
כשכל ניצולי התיבה פרצו ליבשת
ובשמחת ערבוביה
פטפטו, שאגו, הריעו לטרף
געו לפריה ורביה
ומעל לראשם רומזת הקשת
שקץ לא יהיה עוד –
בא הקץ
על הדגים חסרי הדאגה שחיו
על חשבון האסון כספסרים גמישים;
עתה על פני אדמה מתקרשת
פרועי סנפיר נלכדו
ובפה פעור טבעו באוויר.
תמונות אלו, של בעלי חיים חסרי ישע המוטלים ללא אוויר, מוכרות לנו.עופות המים האומללים המכוסים בנפט במפרץ ניו מקסיקו, הדגים פעורי הפה הנפלטים לחופים המזוהמים, מגוון בעלי החיים המאבדים את בית הגידול שלהם בשל מעשי האדם – כל אלה הם אורחים קבועים במהדורות החדשות, וכבר הפכו לחלק מבאי ביתנו.
החדשות אודותיהם מדאיגות אותנו לרגע או שניים, ואחר כך שב הסדר על כנו. בתגובת היבריס אנחנו ממשיכים להתעלם. אולי איזו עקיצה של דאגה עוקצת אותנו. העולם הולך ומשנה את פניו – והיכן אנו בכל הסיפור הזה?
נדמה שאנחנו קרובים מאוד למקומה של האנושות ערב המבול:
בפרשת נח שבה ועולה שאלת חטאו של דור המבול – מהו אותו “חמס” שמלאה אותו הארץ?
המדרש (ילקוט שמעוני, בראשית ח, רמז נח) רואה בדור המבול דור שחטא בהיבריס כנגד הטבע וסדרי העולם, ומתוך-כך חטא בגאווה אנושית מוגזמת כלפי הקב”ה:
תנו רבנן: דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להן הקב”ה. אמרו: כלום אנו צריכין אלא לטיפה של גשמים? יש לנו נהרות ומעינות שאנו מסתפקין מהן. אמר הקב”ה: בטובה שהשפעתי להם מכעיסין אותי, בה אני דן אותן שנאמר ואני הנני מביא את המבול מים.
בזמן שנח בונה את התיבה, ממשיכים בני דורו להתגאות ביכולותיהם ובטוחים בכוחם לשלוט בטבע ולהכפיף אותו לצרכיהם: אם יבוא מבול של מים מהארץ, אומרים הם לנח, הם יחפו את הארץ בעששיות ברזל. יש להם פתרון גם למבול של אש ולמבול של מים היורדים משמים (סנהדרין קח, ע”ב).
השפע מוביל לגאווה, הגאווה מובילה לחמס של משאבי העולם (בראשית רבה ל, ב) , וכל אלו יחד מובילים אל הסוף הבלתי נמנע – המבול.
– מי אתה, נח?
בעולם השחצני והחמסני של דור המבול נבחר נח להינצל ולהמשיך את קיום החיים.
מדוע דווקא נח נבחר לשרוד, בעוד האנושות כולה והעולם איתה נכחדים? הפסוקים מעידים על נח כי הוא “מצא חן” בעיני ה’ – חן, מלשון “חינם”. אף פעם לא ברור לנו למה אדם זה ניצל מאסון והאחר לא.
אבל נח לא ניצל לבד – במצוות ה’ הוא מכניס אל התיבה את מגוון המינים ומטפל בהם במשך שנה שלמה. חז”ל לא חוסכים בתיאור עבודתו הקשה של נח בתיבה – עבודה שהיא עבודת קודש ממש וכולה חסד. על פי האגדה נח ובניו לא ישנו במהלך השנה כולה היות והיה עליהם להאכיל כל בעל חיים בנפרד, בשעה בה הוא רגיל לאכול. אגדה אחרת מספרת כי נח סיכן את חייו, ואף נפצע כאשר האכיל את האריה (מדרש תנחומא, בובר, פרשת נח סימן יד). חז”ל מביאים גם את עדותו של נח על עצמו בדבר הצער הגדול של חייו הקשים בתיבה, העבודה הקשה ומניעת המנוחה (ילקוט שמעוני, בראשית ח, רמז נט). נח עבד כה קשה עד שהיה “גונח וכוהה דם מטורח הבהמות” (רש”י).
ולא רק את בעלי החיים הציל נח. הוא דאג גם להמשכיותו של הצומח בעולם בכך שהביא עמו לתיבה ” זמורות לנטיעות יחורים לתאנים גרופית לזיתים” (בראשית רבה, פרשה נח,א, יד) .
ובכל זאת דעתם של חז”ל אינה נוחה מנח.
נח , (ויש אומרים כאיש סביבה קלאסי) יצא מגדרו להצלת בעלי החיים והצומח. ישנו רק מין אחד שנח לא התאמץ להצלתו – בני האדם.
רבי יהודה (בראשית רבה, ל, י) מבחין בין כוחו היפה של אברהם לכוחו הרע של נח – כאשר אברהם שמע על כוונת הקב”ה להשמיד את סדום ועמורה הוא יצא חוצץ כנגד הגזירה. אברהם הוא הלוחם למען אנשי סדום, האדם שמתייצב בפני האלוהים ואינו ירא במאבקו להצלת חיים. נח, לעומתו, עושה כאשר הוא מצווה. הוא אינו חוקר ודורש אלא עושה את המוטל עליו; את נפשו ואת נפש הברואים הציל ודי לו בכך (מדרש דברים רבה, יא, ג). יחזקאל תיאר את הצדיקות של נח במילים “הֵמָּה בְצִדְקָתָם יַצִּילוּ נַפְשָׁם” (יחזקאל, יד, כ).
למה לא נלחם נח לבטל את המבול בכללו? אולי כי בסתר ליבו האמין כי העולם כפי שהתנהל היה ראוי לכליה. אולי חשש שאם יילחם על חייהם של בני דורו ייחשב כאחד מהם. אולי , נח חי ב”תיבה ” משלו עוד לפני המבול ולא הרגיש חלק מהעולם.
אחרינו המבול – ברית של הדדיות
המבול הסתיים, נח יוצא מן התיבה ומתחיל את החיים מחדש . הקב”ה כורת עמו ברית – נח ובניו ימשיכו ויקיימו את העולם: כאדם הראשון הם ישלטו בממלכת בעלי- החיים ויפרו וירבו. אך הפעם הברית מפורטת יותר וכללת את שבע מצוות בני נח, המכילות עיקרים בסיסיים להמשך קיום החיים (בראשית, ט, א-ט).
הברית הינה ברית הדדית הדדית – נח ובניו יקיימו את העולם מצידם והקב”ה מחויב לקיים את העולם מצידו. נח וצאצאיו מצווים לעסוק ביישובו של עולם, לשמור על העולם ולקיים את החיים.
העולם שלאחר המבול הוא עולם של חוקיות קבועה ומעגלית. טבעו של האדם לא השתנה – יצר לבו ממשיך להיות רע מנעוריו. על-כך יכולה להעיד התנהגותו של נח עצמו – המשתכר, ומתגולל עירום באוהל. למרות זאת, נתבע האדם לחוקיות מוסרית בתמורה לחוקיות הטבע: “זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ”.
נח ואנחנו
אנו, כולנו, בניו של נח: הברית שכרת הקב”ה עם העולם אמורה להמשיך ולהתקיים דרכנו. מדי פעם צצה הקשת ומזכירה לנו זאת. גם פיהם הפעור של הדגים המתים מזיהום המים והעופות המצופים בנפט אמורים להזכיר לנו כי יש לנו תפקיד בעולם – כי הברית וההתחייבות על המשך קיומו של העולם מחייבת אותנו.
אנו גם בניו של אברהם – הלוחם, האכפתי, הדואג לחיים באשר הם.
קל להקל ראש בנח העמל ולבחור במופת שמציב אברהם, אך חשוב לזכור את צדיקותו של נח בד בבד עם זו של אברהם: המסירות לקיומם של בעלי-החיים, עמל השימור והשיקום לצד אקטיביות “אברהמית” נמרצת למען החיים, מתוך שכנוע מוסרי עמוק כי בני האדם נועדו לחיות בעולם ולשמר אותו וכי יש לנו משימה כמנהיגי הבריאה – להמשיך ולדאוג לקיומו של עולם וליישובו. עלינו לדאוג לכך שגם לילדינו יהיה מקום על-פני האדמה וגם הם יוכלו ליהנות ולהשתלב ביפי הבריאה והברואים; אם איננו שומרים על העולם שלנו, כאילו זנחנו את הברית שלאחרי המבול.
לצערנו אנו במקצת בניו של נח גם בבחינת היותו מפריד עצמו מהכלל על מנת שלא “לפגום” בצדיקותו. קל להסתגר בתיבה ולעתים לפתוח את הצוהר. קשה יותר להביט אל העולם ולהתערב בו. כאן עלינו לקחת דוגמה מאבינו אברהם, להיות חלק מהעולם, לשבת בפתח האוהל ולהזמין אלינו את הציבור למען חיים של קיימות לבני האדם; חיים של שמחה, הכרת הטוב, איכות חיים, אכפתיות קהילתית וסביבתית.
שבת פרשת נח נקבעה כשבת המוקדשת לתיקון סביבתי. אנו מזמינות אתכם לפתוח צוהר לאהבת אדם וטבע,ללימוד ולעשייה.
הבה נהיה בניו של נח המסור ובניו של המאמין הגדול אברהם; הבה נקיים את ברית קיומו של עולם ונעשה למעננו ולמען העולם שסביבנו. כי כולנו באותה התיבה.
פורסם לראשונה במדור “שבת קיימא” במקור ראשון.