מאמרים
שנת שמיטה, פרשת נח

וציוויתי את ברכתי בשנה השישית – זה הזמן לפיתוח חוסן קהילתי

עינט קרמר

 

זהו, אחרי החגים כבר כאן ואנחנו רשמית בתוך שנת השש  מתוך מחזור שבע השנים היהודי, השנה עליה נאמר "וציויתי את ברכתי בשנה השישית" (ויקרא כה, כא).

על מנת להבין מהי הברכה המצווה בשנה השישית, ואיך היא קשורה אלינו היום, בואו נתבונן קצת בפסוק בהקשרו. בפרשת בהר, הקב"ה מצווה על עם ישראל לשמור שמיטה. אחת לשבע שנים לעצור את מעגל הפעילות החקלאית ממנו התפרנס רב העם, ולהסתפק בדברים שגדלים מעצמם, שעכשיו צריכים להספיק לכולם. בהמשך הפסוקים מתחבר הדיבור לשאלה שעשויה לבוא מהשטח (שם, פס' כ) – "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ" – אחלה לא לעבוד והכל, אבל אם לא נזרע, אז מה נאכל? בתוך הפסוקים בהם אנו מצווים על עצירת הגלגל הכלכלי אחת לשבע שנים, כבר מובלע החשש שבתוך האוטופיה מסתתר גרעין של קטסטרופה מתגלגלת.

היום, אנחנו רחוקים מהמציאות המתוארת בתורה (שכן רב החברה לא מתפרנסת מחקלאות), אבל מכירים היטב את החששות המובעים כאן. כבר למעלה מחצי שנה בה הכלכלה הישראלית משותקת למחצה. רבים מאיתנו איבדו את מקור פרנסתם, וכולנו חווים את מה שקורה כאשר מערכות החינוך, התרבות והקהילה משנות את פניהם – מפנים הפונים החוצה, לפעולה בעולם, להתכנסות פנימה, אל תוך הבית. איך עושים את זה? אנחנו שואלים את עצמנו. איך נצליח, עם כל החסר הזה, לדאוג לכל חלקי החברה ולעולם הטבע? ואיך בכלל חיים שגרה במצב הכל כך לא שגרתי הזה?

 

"וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית"

התשובה שמציגים הפסוקים לחשש האנושי הינה תשובה של ברכה אלוהית (ויקרא, כה כא): "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" – אין לכם סיבה לחשוש, הקב"ה עצמו ישפיע לכם שפע שיאפשר לכם לקיים את השמיטה כהלכתה.

 

לצד פרשנויות המבקרות את בני ישראל על עצם השאלה "מה נאכל"[1] המראה לכאורה חוסר אמונה, פרשנויות אחרות משבחות את העם על כך שלא רוצה להיתלות שנה שלמה בחסד אלוהי, אלא מעוניין להתפרנס מיגיע כפיו (דבר הבא לידי ביטוי בשאלה "מה נאכל… הן לא נזרע")[2].  לקריאה כזו נענה הקב"ה בשמחה, ומבטיח להם שכבר בשנה השישית ייהנו מיגיע כפיהם באופן שיאפשר להם לצלוח את אתגר השנה השביעית. החת"ם סופר מדגיש כי ארץ ישראל תמיד מניבה שפע תבואה לבניה, והחשש שלא יהיה מה לאכול הוא מראש רק בשל התנהגות אנושית לא ראויה – נטיית בני האדם לזלזל בתבואה ובפת בימים של שפע, ולא לדאוג לימי מחסור. הוא מציע כי הסוד להתמודדות נכונה עם שנה של שביתה נמצא בהתנהלותנו בשש שנות המעשה. כך, ניתן לקרוא את הפסוקים הראשונים של הפרשה כהדרכה:

שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ – בשנות המעשה עלינו להיות חרוצים.

וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ – עלינו להעריך את התוצרת החקלאית ולנהוג בה בחסכנות וביושר ואז נוכל לקיים בעצמנו בשמחה את –

"וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ" ולאכול בה מהברכה של יגיע כפינו.

 

רעיונות אלו, לפיהם התמודדות עם שנה של האטה כלכלית תלויה בקיום חברה ערכית, יכולים להסביר את הופעתה של מצווה השמיטה לראשונה בפרשת משפטים (שמות כ"ג י"א), בתוך רצף של מצוות מוסריות, כדוגמת איסור לקיחת שוחד, דאגה לחלשי החברה וכו'. מכל אלו ניתן ללמוד כי אי אפשר (או קשה) לצפות מחברה להיכנס לשנה של עצירת הגלגל הכלכלי בלי שהיא תהיה  חברה יצרנית, צנועה (ולא בזבזנית ונהנתנית), מחוברת למשאבי הטבע ומנהלת אותם בחכמה ובעלת מנגנונים קהילתיים ומשפטיים כאחד הפועלים למימוש הערבות ההדדית ולדאגה לחלשי החברה. בחברה אינדיבידואליסטית, בזבזנית או נטולת ערבות הדדית, עשויה שנת השמיטה, על האתגרים וחוויית אי הודאות החזקה שהיא מייצרת (מה נאכל?), להידרדר ולהיות שנה של משבר וקריסת מערכות. מעניין לראות כי אותם דברים הנדרשים להתמודדות עם שנת שמיטה (שנה שבה אנחנו מכירים בזה שמשאבינו מוגבלים) הם אבני הייסוד של תפיסת הקיימות – דרך חיים בה בני האדם יכולים למלא את צרכיהם ולהגשים את הפוטנציאל המרבי שלהם, תוך שמירה על המערכות האקולוגיות והחברתיות שיאפשרו גם לדורות הבאים ליהנות מיכולת זו[3].

משבר הקורונה מביא אותנו למציאות של "כמו שמיטה", המדגימה לנו היטב את הנאמר למעלה. הגענו לשנה זו כשבישראל לא היה חסר שפע,  אך זכרונו התאדה במהירות ורבים מאיתנו נמצאים כבר במצוקה כלכלית אמיתית, או רואים אותה מזדחלת בפתח. המנגנונים הקהילתיים והחברתיים שהיו אמורים לתמוך במצב כזה, מתעוררים רק עכשיו באופן חלקי, והפירוד וההאשמה תופסים את מקום התמיכה והבנייה שמציאות כזו מזמינה.

 

מ"והיה ברכה" ל"וזאת הברכה"

הפסוק מבטיח ברכה בשנת השש, על מנת שנוכל להתמודד עם שנת השמיטה. על פי תורת החסידות, למילה "ברכה" משמעות של "המשכה", הורדה למטה. על פי תפיסה זו, בעולמות הרוחניים, הכל קיים: האושר, העושר, הבריאות החכמה וכן הלאה – אך כדי שאנו נוכל ליהנות מהם כאן, בעולם שלנו, עלינו למשוך אותם מלמעלה למטה. פירוש זה מתיישב עם הפעולה החקלאית "הברכה", שיתכן שהיא מקור המילה[4] . הברכה הינה הפיכת זמורות לגפנים עצמאיות, באמצעות בחירת גפן שכבר העמיקה שורשים והכנסת אחת מזמורותיה הארוכות (כאשר היא עדיין מחוברת לגפן) לקרקע כך שרק הקצה יוצא אל מעל  פני האדמה, עד להשתרשותה והפיכתה לגפן עצמאית לכל דבר[5]. דהיינו, מהות פעולת הברכה, כמו פעולת ההברכה, היא למשוך חיות אל העולם ואל פועלנו בו מהשורש האמיתי.

אברהם אבינו, אבי האומה, בורך במילים "היה ברכה" מיד לאחר שליחתו למשימת חייו (בראשית יב א-ב): "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ   וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה, בְּרָכָה". רש"י, גדול פרשני המקרא ציטט בפירושו לפסוק מדרש נועז לפיו במילים אלו העביר הקב"ה את כח הברכה לבן תמותה:

"היה ברכה – הברכות נתונות בידיך. עד עכשיו היו (הברכות) בידי; ברכתי את אדם ואת נוח ואותך. מעתה אתה תברך את אשר תחפוץ".

 

תפיסת פעולת הברכה כמשיכה של שפע ומימושו במציאות, מסבירה את דבריו של רש"י לגבי העברת "כח הברכה" לאברהם. אברהם, בדרך התנהלותו בעולם, הביא למימוש במציאות של עולם ערכים המביא לברכה, ואותם גם הנחיל לילדיו, כדבריו בפסוקים (בראשית יח יט): "כי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".

תזכורת נוספת לכח הברכה של אברהם, אנו מקבלים בפרשה החותמת את ספר התורה, המחזיקה בתוכה, גם היא,  שפה של ברכה (דברים ל"ג א): "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו". מדרש תנחומא[6] דורש על פרשה זו את הפסוק "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה" (משלי לא כט), וטוען כי ברכה זו של עם ישראל ערב כניסתו לארץ כוללת את כל הברכות שקיבלנו, למן ברכתו של אברהם ועד אותו הרגע, במסגרת הענקת ה' לבני ישראל את הכח "לקבוע ברכה":

הריני מוסר את הברכות לאברהם ולזרעו, וכל מי שקובעין בו ברכה, אני חותם על ידיהם, שנאמר "והיה ברכה" .   

ערב הכניסה לארץ, בפרשה האחרונה בתורה,  נטמן הזרע האומר שזה ממש לא הסוף, אלא רק ההתחלה – התחלת מימוש הברכות המובטחות לעם,  שיתממשו בארץ, בשבתנו בטח על אדמתנו. המסר המובלע בדברים הוא כי עד כאן קיבלנו ברכות חיצוניות מה' ולאחריו מן האבות והמנהיגים הרוחניים שלנו, אך כעת, עם הכניסה לארץ, היכולת והכח לברך ולהתברך נמצא בידיים שלנו ותלוי במידת המחוייבות שלנו לכונן חברה מבורכת – שמגשימה בעצם היותה את ברכת ה' במציאות, בדרך בה היא מתנהלת. 

 

לקבוע ברכה – זה בידיים שלנו

הביטוי "לקבוע ברכה" מזכיר את הביטוי הישראלי "לקבוע עובדות בשטח", המתייחס לקידום מהלכים שונים, מתוך צורך ורצון לפעול בתוך המציאות[7]. ואכן בתוך המציאות המאוד מורכבת הזו (שכאמור "נפלה" עלינו בהפתעה מבלי שהיה לנו זמן להתכונן אליה מבחינה תודעתית או מבחינת בניית המערכות החברתיות התומכות), קמים אנשים, קהילות ורשויות אמיצות ומצליחים "לקבוע ברכה" – לבנות מבנים של חוסן קהילתי ואיים של מציאות מיטיבה. 

חלק מיוזמות אלו נראות כאילו הן מממשות את הברכה של השנה השישית הלכה למעשה (קובעות ברכות בשטח J) – ומשלבות בין יצירת שפע חומרי (למשל גידול מזון) עם קידום חוסן קהילתי (בניית קהילה, יצירת ערבות הדדית וכן הלאה).

דוגמה ליוזמות ממין אלו, הינן תופעה של הקמת "מרכזים קהילתיים" בחיק הטבע. מדובר על מתחמים הממוקמים  בחוץ (חצר מוסד חינוכי, אתר מורשת לאומית או חורשה עירונית) ומהווים פלטפורמה לשורה של פעילויות המחזקות את החוסן הקהילתי, האחריות הסביבתית והכלכלה החברתית. כך, כשאין סגר, ניתן למצוא במרכזים אלו אנשים העוסקים בחוגי יוגה וספורט, קשישים הלומדים גינון טיפולי, ילדים הנמצאים במודל מאולתר של "גן יער", משפחות המקיימות קבלת שבת קהילתית, ואפילו  צעירים המבלים בפאב הקהילתי שנולד זה עתה. האיסור להתכנס במקומות סגורים משפיע לטובה על הרצון והצורך בקהילה, והפעילות בחוץ מאפשרת לעשות זאת בקנה מידה קטן ולרתום את אופיו המיטיב של הטבע (ושל ארץ ישראל) לתמונה.

דוגמה נוספת היא התפתחות משמעותית של ההתנדבות חקלאית והפעילות להרחבת הגידולים החקלאיים (גם בעיר) ולהצלת תוצרת חקלאית בשדות. צעירים רבים (מאוד!) מצטרפים למיזמים השונים מתחום זה, ועל הדרך מתחברים מחדש לאדמת ארצנו, מכירים מקרוב את היכולת שלה לספק ברכה ומגשימים בפועלם אורח חיים יצרני וערכי. אחרים מקדישים את מיטב זמנם לקידום הזכות של כל אדם ליהנות מן השפע הזה של פרי האדמה באמצעות יצירת דרכים לרכישה "מהחקלאי לצרכן", שמייצרת קשר בין האדם למה שהוא אוכל, ומוזילה את עלות הפירות והירקות. יוזמה שנחשפתי אליה בחודש האחרון, ונראית כאילו יצאה מבית היוצר של מפעל "ציווי הברכה"[8] הינה אפליקציה שכונתית, בה אנשים מאותתים כאשר פירות העץ שבגינה הבשילו, ומאפשרים לקהילה הקרובה לבוא ולקטוף.

יוזמות אלו, שהולכות ומתרבות ככל ש"מציאות הקורונה" מתמשכת והולכת, מאופיינות בכך שהן באות מתוך מקום של ברכה – משיכת שפע שכבר קיים, אל תוך המציאות המבקשת אותו, מתוך התבוננות אופטימית ותפיסות מעולם הקיימות. מאפיין נוסף הוא שהן טובות בפני עצמן, תמיד, במציאות עם ובלי קורונה, ולמעשה מהוות בעצמם מימוש של החברה שהיינו רוצים שתהייה לנו.   

 

במקום סיכום

 

פרשנות ידועה של השפת אמת מסבירה כי הקריאה ששמע אברהם נאמרת לכל בני האדם כל הזמן, אך הם בוחרים שלא להאזין, ואברהם אבינו לבדו הוא זה ששמע. אני רוצה להציע שגם ההבטחה "היה ברכה" נאמרת כל הזמן לכל אדם, ויש לנו את האפשרות לבחור, אם לקחת אותה אל חיינו ולהגשים את המוסר והצדק בתוך חיי המעשה או להמשיך ולקטר.

 

בברכת – שנהייה ברכה

עינט

מנהלת ומייסדת "טבע עברי"


[1] ראו למשל פרשנות המובאת משם ר' זושא, שאומר שעצם השאלה הגביל את השפע האלוהי בשנה זו.

[2] פרשנות הפוכה מביאה תמר פרנקו באתר החרדי "קול כבודה" תחת הכותרת "וציויתי את ברכתי – למרות הקורונה", בו הביאה את פירושו  של האור חיים, לפיה השאלה "מה נאכל" אמורה להישאל ברוחב ובנחת, כמו בן המגיע לשבת על שולחן אביו ושואל "מה יש לאכול היום?". מתוך כך היא  הציעה  לקוראות המדור כי כפי  שאנו מאמינים  שה' יצווה את ברכתו לקראת שנת השמיטה, כך גם היום – לא צריכים לדאוג ולהשתדל על הפרנסה בימי הקורונה ועלינו להאמין שה' ידרג לנו ויזוננו לאורך תקופת המגיפה.

[3] את הגדרת המושג אפשר לראות בערך "קיימות" באקו-ויקי (הויקיפדיה הסביבתית) . 

[4] נפש החיים, שער ב, ב

[5] תיאור זה מובא על פי מאמרו  של הרב ערן טמיר, "לך לך ברכה והברכה" שפורסם בכאן דרום, 27.10.17

[6] מדרש תנחומא בובר, וזאת הברכה א:א

[7] בחיפושים ברשת אחרי מקור הביטוי, מצאתי אותו לראשונה כמתייחס להקמת יישובי חומה ומגדל – סדרת ישובים חקלאיים יהודיים מבוצרים בארץ ישראל בימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט שנועדה לקבוע עובדות בשטח לקבוע כי ישנם שורה של ישובים (העובדות) בשטח (בשטחה של ארץ ישראל) על מנת להרחיב את גבולות ההתיישבות העברית.

[8] מדובר ביוזמה של ארגון רובין-פוד, העוסק בהצלת מזון בריא וטרי לטובת כלל הציבור.