חברותא ירוקה- בראשית פרק ב

חברותא ירוקה

בראשית פרק ב’ מקומו ותפקידו של האדם בעולם

קראו את הפסוקים הבאים והתייחסו לשאלות הבאות”

•    לאור התיאורים בשני הפרקים. נסו לתאר את האדם בפרק א’, ואת האדם בפרק ב’.
•    אילו הבדלים אתם מוצאים בין הפרקים?
•    האם לדעתך מדובר על שני טיפוסים נפרדים או שמא שניות הנמצאת באדם עצמו?

בראשית פרק א
א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ…
כד וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן.  כה וַיַּעַשׂ אֱלֹקים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹקים, כִּי-טוֹב.  כו וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.  כז וַיִּבְרָא אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹקים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.  כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹקים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ.  כט וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע:  לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה.  ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן.  לא וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי.  {פ}

בראשית פרק ב
ד אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם:  בְּיוֹם, עֲשׂוֹת ה’ אֱלֹקים–אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.  ה וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח:  כִּי לֹא הִמְטִיר ה’ אֱלֹקים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה.  ו וְאֵד, יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.  ז וַיִּיצֶר ה’ אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.  ח וַיִּטַּע ה’ אֱלֹקים, גַּן-בְּעֵדֶן–מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.  ט וַיַּצְמַח ה’ אֱלֹקים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל–וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע. … טו וַיִּקַּח ה’ אֱלֹקים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.  טז וַיְצַו ה’ אֱלֹקים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:  מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל.  יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:  כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת.  יח וַיֹּאמֶר ה’ אֱלֹקים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ.  יט וַיִּצֶר ה’ אֱלֹקים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ.  כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.  כא וַיַּפֵּל ה’ אֱלֹקים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה.  כב וַיִּבֶן ה’ אֱלֹקים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם.  כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.  כד עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.  כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

•    וירדו בדגת הים:

1.    הרש”ר הירש, בראשית א- ד”ה וירדו:
.. הרי משמעות ‘רדה ב-‘: להשתלט על עצם, מבחינה מסוימת על מהותו. ואכן, זה מעמדו של אדם ביחס לבעלי החיים:תפקידו איננו להכניע כלה את כולם. אולי יש בחינות לארץ וליצוריה, המופקעות מתחום שלטוננו; מבחינות אלה הרי הם תכלית לעצמם. אך תפקידו של אדם לרדות “בם”- לא “אותם”; עליו להפעיל את שלטונו בכל בעלי  החיים, בהם ובארץ עצמה; … אם ישלוט ביצורים כ”אדם” –בצלם אלוקים ובדמותו- ברצון יקבלו עול שלטונו; שלטונו איננו שעבוד והשפלה, אלא עילוי להם ושיתופם בחירות האלוקית.

2.    בראשית רבה ח’ יב-
ורדו בדגת הים אמר רבי חנינא אם זכה ‘ורדו’ ואם לאו ירדו. אמר רבי יעקב דכפר חנין את שהוא ‘בצלמנו כדמותנו’ ‘ורדו’ את שאינו בצלמנו כדמותנו’ ירדו.

•    פס’ ה:כי לא המטיר ה’ אלוקים על הארץ והאדם אין לעבוד את האדמה:

1.    רש”י– “וכל עשב השדה עדיין לא צמח… ולמה, כי לא המטיר. ומה טעם לא המטיר? לפי שהאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים. וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם, וירדו וצמחו האילנות והדשאים.

2.    הרש”ר הירש- אין הארץ מתפתחת אלא למען האדם- לצורך עבודתו המוסרית עלי אדמות. שלטון האדם באדמה קרוי בעברית “עבודה” – ויש לכך משמעות עמוקה. “עבד” קרוב ל”אבד”. אמור מעתה: אין “עבודה, אלא התבטלות; העובד מבטל רצונו – מפני רצון אחרים ומטרתם. האדם השליט באדמה, עובד במישרין את ה’; ואילו בעקיפין הוא עובד את האדמה. שכן ה’ העבידו למטרותיה.

3.    בראשית רבה פרשה י”ג:
אמר ר’ שמעון בן יוחי ג’ דברים שקולים זה בזה ואילו הן ארץ ואדם ומטר, אמר ר’ לוי בר חייתה ושלשתם מן שלשה אותיות ללמדך שאם אין ארץ אין מטר ואם אין מטר אין ארץ ואם אין שניהם אין אדם.

4.    קהלת רבא א’,ד:
דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת’ אמר ר’ יהושע בן קרחה לא היה צריך קרא למימר אלא והארץ הולכת והארץ באה והדור לעולם הוא עומד וכי מי נברא בשביל מי ארץ נברא בשביל דור או דור נברא בשביל הארץ לא ארץ בשביל דור אלא דור על ידי שאינו עומד בתפקידיו של הקדוש ברוך הוא לפיכך הוא בולה והארץ על ידי שיא עומדת תפקידיו של הקדוש ברוך הוא לפיכך אינה בולה.

•    פס’ ז: וַיִּיצֶר ה’ אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים;

1.    רש”י ד”ה ויפח באפיו:
עשאו מן התחתונים ומן העליונים. גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים.

2.    רד”צ הופמן- אדם:
דעות שונות נאמרו לגבי האתימולוגיה של המלה אדם. דעתו של יוסף בן מתתיהו אדם מלשון אדם, צבע הדם;  אולם הדעה המקובלת היא שהמלה אדם באה מן האדמה, כלומר הארצי, כשם שאנוש פירושו החלש. הרש”ר הירש גוזר את השם מלשון הדום, ופירושו נציגו וממלא מקומו ית’ עלי אדמות. הפירוש המקובל – מלשון אדמה- נראה לנו כנכון ביותר. וה’ הוא אשר נתן לו לאדם שם זה, למען יזכור תמיד את מקורו הארצי ולא יתגאה.

•    פס’ טו: “ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה”:

1.       הרש”ר הירש ד”ה ויניחהו:
ה”עבודה” וה”שמירה” האמורות כאן אינן מתייחסות רק לעבודת הקרקע; אלא הן כוללות את כל התנהגותו המוסרית של האדם, במעשהו ובמחדלו.

2.     רד”צ הופמן ד”ה “לשמרה”:
“לשמרה”- להגן על הגן בפני חיות רעות, שלא תאכלנה את פירות עציו, אשר לא נועדו להן.
“ויצו… על האדם”- אבל לא רק מפני החיות היה צריך האדם לשמור את הגן, אלא גם מפני עצמו ושכמותו…

3.    נתיבות שלום: נתיבות נועם שבת עמ’ סט:
ויניחהו- נתן לו מצות שבת כד”א וינח ביום השביעי.
 לעבדה- ששת ימים תעבוד.
ולשמרה- שמור את יום השבת לקדשו.

•    פס יט’: קריאת השמות

• פרופ’ ישראל רוזנסון, בספר “והנה טוב מאוד” עמ’ 36-37:

ההתבוננות בטבע, זיהוי התופעות ותיאורן, המגולמות כאן בקריאת השמות, מפתחים ומחדדים את יכולתו האינטלקטואלית של האדם, ומאפשרים לו לעמוד על זהותו ועל זיקתו לאלוהיו… אך בניגוד לאיש המדע, המסתפק ב’קריאת שמות’ בשיטותיו שלו, רואה המתבונן הדתי בטבע גם אפשרות עקרונית ללמוד ממנו. הנחת היסוד היא, כי לבריאה יש ערך דתי- אין מדובר בטבע נייטרלי אלא בבריאה, שיש בה פשר וטעם, אף כי לא תמיד קל לפענחם. מדובר אפוא בשיח עם הטבע, אם כי בדרך המביאה בחשבון את עליונותו הבסיסית של האדם.

•    ד”ר דניאל שליט ב”ספר הקניון” עמ’ 224-225:
האדם אמנם נברא בצלם האלוהים, אבל אינו היוצר אלא היצור, וגם צלם-האלוהים שלו עדיין עומד לפני התפתחות ארוכה, ולשם כך הוא זקוק להנחיות, להדרכות.
מסתבר שכל שלטונו על הנמוך ממנו אינו אלא בתנאי של קבלת עול הגבוה ממנו, יוצר-הכל. לפיכך מה שניתן לו אינו שלטון, אלא אחריות במובן של responsibility – להיות מוכן לענות   To respond ,לתת דין וחשבון, להשיב על קריאת “איכה”…
רק אם האדם דוחה את פרק ב’ את קבלת האחריות כלפי הגבוה, ונאחז בפרק א’ כאילו עמד זה בפני עצמו- רק אז הופך כוח ההנהגה שבידו לכוח של כפיה …ורק אז הוא נעשה לאיום על הבריאה.

_________________________________________________________
 חברותא ירוקה- אגף “רוח הסביבה” בחברה להגנת הטבע סניף ירושלים. כתיבה: הדס ילינק.  לפרטים-  0522775965