חזון הצמחונות והשלום

חזון הצמחונות והשלום 

הרב אברהם יצחק הכהן קוק

מתוך: אפיקים בנגב (פרק ו’)

ראשי פרקים:

א. הצדק בנוגע לבעלי חיים

ב. לא הותר בשר לאדם הראשון

ג. הערת התורה והערת השכל 

ד. בשר תאוה

ה. עם הארץ אסור לאכול בשר

ו. ההיתר בשעת הנפילה המוסרית

ז. ותור בשקול דעת עליון

ח. הרחקה מחברת בעלי חיים

ט. מניעת השפלת ההמון

י. נצחון האמת המוסרית

יא. דברה תורה כנגד יצר הרע 

יב. תור המוסר הטהור והשלום

יג. טעם שביתת בהמה בשבת

יד. המצוות חלונות האורה 

טו. מצוות כיסוי הדם והשחיטה

טז. גבולי התעלות

יז. שינוי היחס לחיה ועוף ובהמה

יח. איסור חלב

יט. הכנת הכיסוי

כ. משפט השימוש בחלב וצמר

כא. מציאות החלב בשביל הגדי

כב. איסור בשר בחלב בעת המעבר

כג. טעם איסור שעטנז

כד. היתר שעטנז בציצית ובגדי כהונה

כה. כלל החקים לעתיד

כו. ערבים דברי סופרים

כז. החמלה באיסור נבלה וטרפה 

כח. הטבת גורל בעלי החיים

כט. חקים צדיקים לעתיד לבוא

ל. מרום השלמות לאדם 

לא. שלום עולמים

לב. עולם חדש

לג. התעלות החי לעתיד לבוא

לד. על המתנגדים לקרבנות

א. הצדק בנוגע לבעלי חיים

יש ענף עקרי אחד של התקדמות האנושיות היותר גבוה, שהוא עומר כעת, לפי מצב הקולתורא הנוכחית, רק במצב חלום נעים של איזה אידיאליסטים יותר קיצוניים, והיא שאיפה מוסרית טבעית לרגש היושר האנושי, “שימת עין למשפטם של בעלי חיים במלא המובן”. הפילוספיות האכזריות, ביותר אותן שפקרו גבוהה גבוהה, ע”פ השקפתם על המוסר האנושי מנקודת הפילוסופיה הכללית, החליקו לאדם, כל אחד ע”פ דרכו, לחנק בקרבו לגמרי את רגש היושר בנוגע לבע”ח. אמנם לא הספיקו ולא יספיקו עם כל התחכמותם, לשנות את טבע הצדק הטבעי, אשר נטע יוצר האדם בקרבו. ואע”פ שביחש לבעה”ח הוא דומה ממש לזיק של גחלת כהה ועמומה הטמונה תחת גל אפר גדול מאר, מ”מ אי אפשר להם להכחיש את המוחש בכל לב רגש, כי חסרון מוסרי כללי הוא במין האנושי, במה שלא יקיים את הרגש הטוב והנעלה, לבלתי קחת חיי כל חי, בשביל צרכיו והנאותיו. וחז”ל לא התחכמו כאותה ההתחכמות הפילוסופית, ויספרו לנו שרבינו הקדוש נענש ביסורין (ב”מ פה.), מפני שאמר לעגלא המוכל לבי טבחא דערק תותי כנפיה: “זיל לכך נוצרת”, ורפואתו ג”כ היתה ע”י מעשה, ברחמו על הני בני כרכושתא. הנה לא עשו כמעשה הפילוסופים, לעשות חושך לאור, כדי להתפשר עם החיים המעשיים, מפני שאי אפשר כלל לצייר שאדון כל המעשים המרחם על בריותיו, ברוך הוא, ישים חק נצחי כזה בבריאתו הטובה מאד, שאי אפשר יהיה למין האנושי להתקיים כ”א בעכרו את רגש מוסרו ע”י שפך דם, יהיה גם דם בע”ח. 

ב. לא הותר בשר לאדם הראשון

אין ספק לכל איש משכיל והוגה דעות, שהרדיה האמורה בתורה “וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ” (בראשית א,כח) איננה מכוונת לרדיה של מושל עריץ המתעמר בעמו ועבדיו רק להפיק חפצו הפרטי ושרירות לבו; חלילה לחק עבדות מכוער כזה שיהיה חתום בחותם נצחי בעולמו של ד’, הטוב לכל ורחמיו על כל מעשיו (תהלים קמה,ט), שאמר “עולם חסד יבנה” (תהלים פט, ג), וביותר, שכבר העידה תורה, שפעם אחת התאוששה האנושות בכללה להתנשא אל מצב המוסר הרם הזה, כפירושם של חז”ל בכתובים, המוכיחים, שאדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה. הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע, לכם יהיה לאכלה (בראשית א, כט, סנהדרין נט. ופירש”י וראב”ע ורמב”ן עה”כ בראשית יא, כט. ור”י דון אברבנאל שם). רק אחר שבאו כני נח, אחרי המבול, הוא שהותרה להם “כירק עשב נתתי לכם את כל” (בראשית ט, ג ופירש”י שם). ומעתה, האפשר הוא לצייר שתהיה נאבדת לנצח טובה מוסרית רבת ערך שכבר היתה במציאות נחלה לאנושות? על אלה וכיוצא באלה נאמר: “אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק” (איוב לו, ג). העתיד הוא ירחיב צעדינו ויוציאנו מן השאלה המסובכת הזאת. 

ג. הערת התורה והערת השכל 

בפרטן של בנ”א, יפה פירש החסיד בחובות הלבבות (שער העבודה, סוף הפתיחה, ופ”א – פ”ה), שיסוד המוסר בנוי על יסודן של שתי הערות: הערת התורה והערת השכל, והערת התורה מביאה להערה השכלית, שכשהיא משתלמת באדם הוא מוסיף על ידה ללכת באורח צדקה גבוה ונעלה, ותכליתה של הערת התורה היא ג”כ להביא את האדם לההערה השכלית השלמה. כמשפט פרטי בנ”א, כן הוא ג”כ משפט הכלל, אלא שדרך הפרטים קצרה וישרה, ודרך הכלל ארוכה וסבוכה. התורה הכינה את ההערה התורית כפי אותה המדה הראויה לאדם, בשיקול דעתו של אל דעות נותן התורה ברוך הוא, באופן שבכללו יבוא האדם גם על ידה לההערה השכלית. כשיהיה בכללו כולו ראוי לה, ואותה ההערה השכלית שהיא בעת ירידת הרוח נחלה רק לחלק קטן מבנ”א מחסידים וחכמים נשאים שבהם – תהיה דרך הרבים כשיתקיים מה שכתוב (ישעיה נד, יג) “וכל בניך למודי ד'”, “ונתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה” (ירמיה לא, לב). אלא שאנו צריכים להסתכל על אותם הרשמים שהניחה תורה, שעל ידם יחזור המאור האלהי השכלי לבא. מובן הדבר שאין אנו יכולים כלל לקבוע זמנים לאותה ההתנשאות, והיא מונחת באותה התיבה הרחבה שכוללת תכונות שונות נעלות זו מזו, היא תיבת “לעתיד לבא” שכוללת ג”כ בחלקיה “ביאת המשיח” “ותחיית המתים”. לא על הזמנים ותארם אנו דנים, כ”א על הרשמים שהניחה תורה שאנו מוצאים בהם מהלך האידאלים. 

ד. בשר תאוה

בבא היתר התורה לאכילת בשר, אחרי קדושת המצות במתן תורה, האריכה בהצעת הדברים: (דברים יב,כ) “ואמרת אוכלה בשר, כי תאוה נפשך לאכול בשר, בכל אות נפשך תאכל בשר”. יש כאן גערת-חכם נסתרת והערה גבולית. כלומר, כל זמן שמוסריותך הפנימית לא תקוץ באכילת בשר בע”ח, כמו שכבר אתה קץ מבשר אדם, שע”כ לא הוצרכה תורה לכתוב עליו איסור מפורש, שאין האדם צריך אזהרה על מה שקנה לו כבר מושג טבעי בזה, שזהו כמפורש, שבבא התור של מצב המוסרי האנושי לשקץ בשר בע”ח, מפני הגעל המוסרי שיש בו, הלא אז לא תאוה כלל נפשך לאכול בשר ולא תאכל, שהרי “דברי תורה נדרשים מכלל לאו הן ומכלל הן לאו” (נדרים יא. וירושלמי שם פ”א ה”ד. מכילתא, יתרו, בחדש, פרשה ח’, עה”כ למען יאריכון ימיך, שכן דברי תורה נדרשין מכלל הן לאו ומכלל לאו הן. ומובא ברש”י שם. וע”ע בטללי אורות ד’ – גערה באכילת בשר) 

ה. עם הארץ אסור לאכול בשר

וחז”ל העירו שאכילת בשר הותרה בהיתר של קושי, ואמרו: עם הארץ אסור לאכול בשר, זאת תורת הבהמה והעוף (ויקרא יא, מו) מי שעוסק בתורת הבהמה והעוף מותר לאכול בשר (פסחים מט. תניא רבי אומר, עם הארץ אסור לאכול בשר, שנאמר זאת תורת הבהמה והעוף, ויקרא יא, מו). כלומר: ההכרח של חליפת כח לעבודה שכלית, שממנה ועל ידה ישתלם האדם, שהוא הכח הפועל בעליית היצורים ג”כ, הוא עוסק בתורת “הבהמה והעוף” ג”כ. כאשר יגמרו היחושים תצא לאור הפעולה, גם אלה בעה”ח צריכים לשלם את מס המעבר כי גם האדם הרבה לשלם מסים רבים. על מזבח ההשתלמות של האנושיות הכללית נזבחו זבחי אדם רבים עצומים מאד, אך העתיד הנהדר הוא ימחה את כל הדמעות, “ומחה ד’ אלהים דמעה מעל כל פנים” (ישעיה כה, לו). 

ו. ההיתר בשעת הנפילה המוסרית

גם בעלי החיים צריכים לשלם את מס המעבר, כי גם האדם הרבה לשלם מסים רבים.

על מזבח ההשתלמות של האנושות הכללית נזבחו זבחי אדם רבים עצומים מאד. אך העתיד הנהדר הוא ימחה את כל הדמעות. ומחה ה’ א-לקים דמעה מעל כל פנים (ישעיה כה, ח).

אמנם אחרי הרפיון האנושי, הנמשך ג”כ מנפילתו המוסרית, ראוי לאכול בשר. א”כ אותו ההיתר שיצא אחר המבול להתיר בשר לאכילה כבר הוכן שמצד ההערה השכלית הגנוזה בעמקי תורה לא יהיה נוהג בפועל לעד ולעולם, כי איך אפשר למצב מוסר נכבד ונאור שיהיה חולף כולו ומתבטל אחרי שכבר היה נוהג? אלא שראתה החכמה האלהית שהאדם נפל ממצבו המוסרי, ועד שיעלה במעלה זו, שיתנער ויבא לההכרה המוסרית האמתית, עד העת המאושרה והנאורה ההיא, אין אותה המעלה המוסרית של הכרת משפטם של בע”ח ראויה לו כלל. וכמשפט כל מי שקופץ ליטול את השם להתחסד במרת חסידות הבלתי הולמתו, שאינה מביאה לו כ”א ערבוביא בדעותיו והליכות חייו, כן הוא משפט האדם בכללו, שנפל לדיוטא התחתונה של שפלות המוסר עד כדי שליטת האדם באדם לרע לו ועד כדי ההשפלה היותר נוראה שכמוסר העצמי: “נתעב ונאלח, איש שותה כמים עולה” (איוב טו, טז). כמה מגוחך הדבר, אם עם כל עוד טומאתו בו, יפשוט טלפיו ויפנה לו לדרך צדקה הרחוקה, להתחסד עם בע”ח, כאילו כבר גמר כל חשבונותיו עם בנ”א הברואים בצלם אלקים, כאילו כבר העמיד הכל על נכון, כבר העביר את שלטון הרשעה והשקר, שנאת עמים וקנאת לאומים, איבת גזעים ומריבת משפחות, המביאה להפיל חללים רבים ולשפך נחלי דמים – כאלו כל אלה כבר אפסו מן הארץ, עד שאין לה לאותה החסידה האנושית במה להצטדק כ”א לפנות להעמיד על נכון מוסרה בדרך בע”ח. 

על כן אין זאת המעלה הוגנת לו לאדם כלל, כל זמן שפלותו, חוץ ממה שאין להעמיס יותר מפני הערך של אפשרות הסבל של כח המוסר האנושי כשהוא בחולשתו. אין ספק בדבר שאלו היה איסור הריגת בע”ח מפורסם פרסום דתי ומוסרי, מצד הרגש הטהור של הצדק האלהי הראוי להתפשט על כל היצורים עד כדי להכיר קדושה של מתנות אלהים בכל חיי החיים, בכל האנושות כולה, לעת עתה שאין מצב המוסרי מתוקן כלל ורוח הטומאה טרם עבר מן הארץ – אין ספק שהיה הדבר גורם תקלות רבות. התאוה הבהמית לאכל בשר, כשהיתה מתגברת, לא היתה אז מבחנת בין בשר אדם לבהמה, כיון שעכ”פ גם את נפש הבהמה היה קובע בדרך איסור והפרת חק, וחזון מאד נפרץ היה אז הריגת וזביחת בנ”א כדי לאכול את בשרם. אכילת בשר אדם היה כ”כ טבעי, עד שלא היה בשום אופן מוצא את אותו הגיעול הטבעי שהאנושיות המתוקנת מוצאת בו עכשיו, בשעה שנפרץ פרץ רחב בין האדם לבהמה, בערך חייהם ושיווים. 

ז. ותור בשקול דעת עליון

וכל זמן שאין עשות הטוב והצדק ערוכה בלבו של אדם במערכה טבעית, כל זמן שדעת אלהים האמתית לעשות “חסד משפט וצדקה בארץ” (ירמיהו ט, כג) איננה כתובה על לוח לבו של האדם בכללו, כל זמן שהאדם צריך למלמדים מן החוץ על חובת המוסר והיושר האנושי, צריך הוא ג”כ לסייגים ולשמירות רבים, שלא יתקלקלו אצלו סדרי הנהגתו, עד שיהיה מוכשר לקבל את ההדרכה הרצויה. 

ולפעמים צריך ג”כ לותר על חלק רשום מדרכי המוסר, כדי שתהיה הותרנות ההיא מכשרת את האדם למדתו היותר גבוהה, ואז גם אותו הויתור קדוש ונשגב הוא, וא”א לשקול הדברים כ”א בדעתו של אל דעות, בשקל הדעת האלהית המקפת והכוללת כל: “אני ד’ ראשון ואת אחרונים אני הוא, קורא הרורות מראש” (ישעיה מא, ד). 

אלמלא הקדמנו מה שראוי לאחר, אז אבדנו את הכל. הרבה דעות כוזבות, המשוטטות בעולם ומעבירות רבים על דעתם ועל דעת קונם, לא באו כ”א מסבת השאיפה הנפרזה שלא תדע עת וזמן לכל חפץ, ואין לה מעצור וגבול. ובאין די שכל להגיע להחכמה הצפונה באמונה טהורה, לדעת כחה של התורה האלהית, בין בדחיפתה את האנושות למעלה היותר רמה, בין בהחזיקה בידה לנהלה לאטה לפי כחה, “בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה” (הושע יא, ד). 

ח. הרחקה מחברת בעלי חיים

אחרי שמוסריותו של אדם עודנה תלויה ברפיון, אהבת עצמו הבהמית עלולה להתגבר עליו באין גבול, ער להשחית את כל חקי הצדק והיושר, עד שכל הוד המוסר יהיה לו למשחק – מובן הדבר שצריך הוא למצא את עצמו עומד בספירה מרוחקת מחברת בעה”ח השפלים, מרחק עצום ועמוק, שלא ירגיש את עצמו שהוא כאחד מהם, שאז ירשימו עליו הדרכים הבהמיים שלהם להוריד רוחו אל עמק עכור של הבע”ח, שאין להם בעולמם כ”א מושגי הנטיות החושיות הטבעיות בכל צמצומם והגבלתם המגושמת. 

ואלו היתה חובת המישרים נהוגה וערוכה נגד בע”ח כשם שהיא נוהגת בין אדם לחבירו, היתה עוצרת הרבה בעד אותה התרוממות הרוח של הזקיפה האנושית, והדעות הטובות שנתרשמו יפה על ידה, שהיה מאד צריך אליה האדם להתנשא על ידה משפלות דרכי יתר בעה”ח שכל עולמם היא קבתם והנאותיהם החומריות בלבד, ועלול היה אז ביותר להשכיח ממנו יתרונו האנושי להיות נחשב כבהמות שדי. 

ט. מניעת השפלת ההמון

ההרשמה החוקית של חובת היושר המוטלת על האדם נגד בעה”ח, היתה עושה רושם הפכי מאד מתכליתו, סוף פעולתה היתה השפלת האדם אל ערך שפלות בע”ח. 

לא נוכל לצייר לנו איך היה הדבר פועל על שלמי בנ”א המצויינים שבדורות, אחרי שגם מסופק הדבר אם הרוח האנושי הנשפל ע”י ההתערבות הבוסרית עם בע”ח, היה כלל מוכשר אז להוציא מקרבו גאוני רוח. 

אבל כמה היה פועל להשפלת הכלל, ההמון, זה מצוייר יפה, ומובן בשכל, שהיה מאד מוריד את כל הערך המוסרי שלהם. 

אם הפתגם הקדוש והנעלה “אל תהיו כסוס כפרד אין הבין” (תהלים לב, ט) לא היתה לו אותה הטבעיות שיש לו עתה, לא נוכל לדעת מה נביא לנו תמורתו, בתור זיין מוסרי ללמד לאנוש בינה, להתנשא מדרכי בע”ח השקועים רק בחוג הגוף ותביעותיו, לאדם ההמוני, המוותר על כבור נפשו מפני רצונו הגס וחפץ יותר להשפל לדרכי הבהמות, כדי להפטר מחשבונות רבים מוסריים, למען יוכל להנות הנאות גסות מורגשות לפי שעה, דזילן ליה, שכיחן ליה (גיטין יג.). 

על כן אין לשער כמה טובה השפיעה הדעה האלהית שנתקה את האדם מן הבהמה מכל יחש. 

י. נצחון האמת המוסרית

וכל זה היה צריך להגמר ע”י הפטור שפטרתו תורה מהרבה חובות מוסריים בנוגע להם, והתירה לו להפיק חפצו גם באבוד חייהם, למען עי”ז יכיר עמוק מאד את יתרונו עליהם, כדי שתתרומם נפשו אל השאיפות הרמות המוסריות הבאות בטבען בהתרוממות הרוח האנושי ע”י קדושת המעשים והמדות התרומיות, עד שסוף כל סוף תנצח האמת המוסרית המוחלטת, דעת אלהים בארץ באמת, עד שלא יהיה עוד צורך לאדם בשום ויתור מוסרי, ויהיה אפשר לעולם לעמוד במדת הדין כמו שעלה במחשבה להבראות, בראשית ברא אלהים (בראשית רבה פ”ח ופי”ד, ופירש”י שם).

יא. דברה תורה כנגד יצר הרע 

אף גם זאת, לו היו חובות המוסר נוהגים בשפע בין האדם לבע”ח, גם בזמן העדר השלמות המוסרית, היו גורמים רעות רבות ועכוב התפתחות למוסר האנושי גם מצד אחר. כי הנה רגש הטוב והיושר שבאדם מבקש את תפקידו, והוא הדופק גם כן לפעמים על דלתי לב רשעי ארץ, ומכריחם לבקש במה להשקיט את רעבון הצדק הטבעי שלהם, יסוד כח התשוקה שהיא מעמרת את העולם, ולפעמים תמצא רשע עריץ בוחר לו ענין מוסרי, ושש לעשות צדק כדי להשקיט בזה מוסר כליותיו והנחם הטבעי המפעם בקרבו. ואם ההתחסדות עם בע”ח היתה מפורסמת לחפץ של צדקה קבועה במין האנושי, וזאת היתה בהכרח באה עם סידור החיובים המוסריים נגדם, אפילו אם היו רק באופן שלילי, אז היינו פוגשים המון גדול של רשעי תבל, המשחרים לטרף כזאבי ערב, זובחי אדם באין חמלה, ומוסר כליותיהם, כשהיה מעיק להם, היו ממלאים ברווחה ע”י חסידות עם בע”ח, שאין ביחשם אותן הסבות הגורמות לפשעים של שלטון האדם באדם לרע לו, הבאות לרוב מסיבת שנאת קנאה וכיוצא בהם, שהרי בעה”ח אינם משיגים את גבול מחיתם, כבודם ותאותיהם של רעי אדם הללו. 

חכמת האדם להרע היתה מוצאת כאן כר נרחב לסכסך את הרעות, והבקרת שהיא מבקרת מומין כשהיתה מצגת את הכללים שתמצא באדם מה שאין דוגמתם בבע”ח כלל, היתה מחזקת ידי מרעים כאלה, ואין ערוך לכל המהומה, המגערת והמצוקה, ענוי הדין ועיוות המשפט, שהיו יוצאים לרגלי הסכמות מפורסמות כאלה. 

על כן ראתה ההסכמה האלהית, שרק היא יכולה לסול מסילות בקרב כליות ולב, לנתק את פתיל החבור בין האדם לבע”ח, למען יתרכז מרכז המוסרי האנושי בטובתו המיוחדת ואז, רק אז, יצליח להביא לו את אשרו בקץ הימים. 

יב. תור המוסר הטהור והשלום

ובבא האנושות למטרת אשרה וחופשה השלם, בבאה עד מרום פסגת ההשלמה של דעת אלהים צרופה, אל קדושת החיים המלאים בצביונם, אז יגיע תור “הערת השכל” שהוא בבנין נוסד על יסוד “הערת התורה” שקדמתה לכלל האנושיות, ויכיר אז האדם את יחשו אל חבריו ביצירה בעה”ח כולם, איך הוא ראוי להיות מצד המוסר הטהור שאיננו נזקק עוד לויתורים של דוחק, לצירוף של מדת הרחמים עם מדת הדין ביחש אליו הפרטי, לויתורים שלא דברה בהם תורה אלא כנגד יצר הרע (קדושין כא.) כי אם ללכת באורח טוב מוחלט, “וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה ועוף השמים ורמש האדמה, וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ” (הושע ב, כ). 

יג. טעם שביתת בהמה בשבת

תורתנו הקדושה נקראת “תורה” שמה מוכיח עליה, כי מהותה להורות אותנו דרך החיים והטוב, ע”כ גם החלק הסיפורי שבה כולו הוא לתכלית הוראת דרכי החיים לנו ולצורך רישומם, ביחש להעתיד היותר טוב ויותר שלם, כפי המדה היותר עליונה ושלמה הידועה לארון כל המעשים נותן התורה יתברך. וכשם שעל כלל המצות אמרו חז”ל: “אמרת אלוה צרופה” (תהלים יח) וכי מה איכפת ליה להקב”ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, הא לא ניתנו המצות כ”א לצרף בהם את הבריות” (תנחומא שמיני ז’), היינו להכשירן ולהעלותן אל מדת המוסר היותר רוממה המוכנת להן לעתיד לבא – כן סיפור מעשי בראשית כולם צריכים שיובנו לתכלית “צירוף הבריות” והכשרת דרך החיים. 

הידיעה האלהית המודדת בקו מדתה מערכי לב איש. רק היא יודעת את הצורך שיש לאומה הישראלית, לפי מדתה, כשרונה ומעמדיה השונים, אל שביתת השבת ואל כל הדרת קדושתו, לפיכך הכינה את כל הסיבות, המדעיות, המעשיות והמוסריות, להוציא על ידן אל הפועל את שלימות המתנה הטובה הזאת (ביצה טז) שיש לו לצור העולמים, אלוה כל הנפשות, בבית גנזיו ושבת שמה, ע”כ התגלתה הידיעה האלהית במעשה בראשית, בידיעה היותר שלמה ומכוונת, בנבואה היותר עליונה של אדון הנביאים בתורת אמת, בבריאת ששת הימים ומנוחת שביעי, אע”פ שאמרו חכמים: “להגיד כח מעשי בראשית לבשר ודם אי אפשר, לפיכך סתם הכתוב בראשית ברא אלהים”; אע”פ שלא הותחל כלל הסיפור מראשית הויית המציאות הרחוק ואמרו ז”ל: “מלמד שהיה סדר זמנים קודם לכן” (בראשית רבה ג) ו”שהיה בונה עולמות ומחריבן בונה עולמות ומחריבן ואמר דין הניין לי ויתהון לא הניין לי”, כל אלה הם ידיעות מדעיות לבדן, חקירות ועיונים הנותנים חומר לשכל להתגדר בהם, אבל מה שעליו יוסד בנין העולם, מה שיהיה ראוי לבנות עליו היסוד המוסרי, שירומם גוי עדי עד, הוא רק אותו הצד של הבריאה שאפשר היה לספרו בסיפור אלהי, בבריאת ששת ימים ומנוחת שביעי, שרק ממקור אורה זה תצא לנו קדושת השבת כולה בהדרה, מחוברת אל ההשכלה הכללית היותר רמה של דעת אלהים ומגעת עד הרגש היותר נכבד של המוסר המעשי, בשביתת הבהמות והעבדים, המאגדת את היסוד המוסרי של המציאות הכללי עם המוסד הנעלה של לאומיות ישראל הפרטית. במעשה בראשית ויציאת מצרים, “זכרון למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים”. 

הנתקת האדם מן החי שהוצרכה, כדי להכין את היסוד למוסריות האנושית, לסול את מסילתה. בזמן המעבר “בימי הביניים”, צריכה היא ג”כ לציור פעלי במעשה בראשית, הנה הביא יוצר כל לאדם את כל החיה וכל הבהמה לקרא להם שמות (בראשית ב) ולאדם לא מצא עזר כנגדו, מזה נראה שהיה אמנם צעד אלהי ג”כ לתן לאדם איזה יחש וחיבור אל יתר בע”ח, שהרי לא על מגן (לחנם) בקש בהם עזר כנגדו, אלא שבקש ולא מצא, אבל הבקשה הלא היא מחשבה אלהית, שאי אפשר שתתבטל מכל מובן, והתוך התמציתי ממנה שהוא יסוד הכונה מוכרח הוא שיתקיים בסוף מעשה, באיזה מובן יחושי, ואמרו חכמינו ז”ל: “זאת הפעם – מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה” (יבמות סג), הגדילו את היחש המוסרי, מובן ההתחתנות, שזהו עיקר הרצון בסיפור התורה – על כלל החיים. אמנם נכון היה מצד השלמות האלהית שסופה לצאת לאורה, שסוף כל סוף יכסוף האדם להשלמות המוסרית העליונה, ויתבע מעצמו חובתו ורגש אחוותו ביחש להיצורים כולם, החיים היודעים ומרגישים שהם נהנים מאור החיים, שהם חבריו ביצירה ובחיים, בעוררו רגש היחש שביניהם, אמנם מצד האדם, “ולאדם לא מצא עזר כנגדו” (בראשית ב) בהם, האדם איננו מסוגל לסגל לו את אנושיותו אם יאבה לצייר אצלו גם במעמד המעבר המוסרי, שיש עמו חבור וצירוף של אחוה עם בע”ח השפלים ממנו במדרגה. למטרה זאת הנתק מהם, ובתרדמה ניתן לו שיתופו הזוגי, חברתו ואשת בריתו, ג”כ נפרדת מהם ונבדלת מכל בע”ח חביריו, רק עצם מעצמיו ובשר מבשרו. ולהשלמת היסוד, הנה השיתוף הקטן שהיה לו לאדם עם יתר החי, עם הערום והיותר נשלם שבהם אז, גרם לנפילה המוסרית הכללית של האדם, עד שבדרך הרפואה הוכרח הדבר, לשום איבה בין הגזעים, לרחק ולא לקרב “ואיבה אשית בינך ובין האשה בין זרעך ובין זרעה’ (בראשית ג) ירידה לצורך עליה, כך היא הסגנון הנאה, לדברי אלהים חיים, שהם דברים חיים וקיימים נאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים. 

יד. המצוות חלונות האורה 

(אפיקים בנגב, פרק ח’) 

להכשיר את הרושם של התוצאה המוסרית באחרית הימים, להשאיר חלונות שבעדם תחדור האורה של הערת השכל השלמה הבאה אחרי הערת התורה, הנה באו המצות בסדר אכילת בשר. 

ושמתי כדכד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ וכל בניך למודי ד’ ורב שלום בניך בצדקה תכונני רחקי מעושק כי לא תיראי (ישעיה נד, יב – יד. ופירש”י ורד”ק ומצודות, שמשותיך חלונות שתכנס בהם השמש. אבני אקדח, המאירים ביותר.). 

אל תיראי מן הריחוק הנעלה מעושק, ולאו דוקא מעושק אדם כי אם גם מעושק כל יצור, כל חי. יסבב לך רפיון מוסר ירידה ונפילה, כמו שהיה קודם ההכשר הנאה והעליון המובטח וממחתה אל תיראי, ממורך לב, מחלישות נפש, שמסבבת הגברת מדת המוסר יותר ממה שראוי לפי חוזק כהות הנפש של מקבל ההדרכה, כי לא תקרב אליך (ישעיה נד, יד). באשר בכלל לא הותרו כי אם בעלי החיים שברובם שמורים הם על שולחן האדם, ואותם הקרובים לטבעם, שהם על כל פנים יותר נאותים, שלא לקלקל טבעו של אדם להדמות לדורסים, כמפורסם כבר לראשונים (רבנו בחיי ויקרא יא) וכבר ביארו הזקנים לתלמי, לעדות יוסיפון (אגרת איסטיאס בספר מאיר עיניים, לר”ע מן האדומים, הדרת זקנים, מנטובה, דף יח. והספרים החיצוניים הוצאת א. כהנא, כרך שני, ע. מז – מח. וכן גם יוסיפוס, קדמוניות היהודים, ספר יד.

בספר יוסיפון, העברי, פי”ז, ספור תלמי המלך עם חכמי יהודה, הוצ. הומינר, ע. סט – ע, לא נמצא זה.)

אמנם דוקא בהם מצד קרבתם השכונית, עלולה ביותר הרגשת החמלה להתנער מטבעה השלם, הבנויה לה ע”פ הכמרת רחמים של שעה, בזמן שאין תנאי החיים הכלליים המוסריים והחומריים מסכימים לזה. הכמרת רחמים כזאת היא באמת רק רפיון ומורך לב, “מחתה” לבדה. 

אמנם במלאת שאיפת הצדק וכל תנאי החיים יתאימו למדת המוסר השלמה, אז איננה רחמים כ”א גזרה, לא צדקה של ויתור, כ”א משפט ודין גמור, גזירה וחק איתן. וכל העושה מדותיו של הקב”ה רחמים משתקין אותו (ברכות לג:), שאינן אלא גזרות ומשפטי צדק שיתגלו בכל שלמותן בבא עתם, דוקא מצד הדרכתה של תורה הנתונה בשקול דעתו של אל דעות. 

טו. מצוות כיסוי הדם והשחיטה

כיסוי דם החיה והעוף היא כמו מחאה אלהית, לעומת ההיתר התלוי ביסודו במצב הנפש המקולקלת של האדם “כי יצר לב האדם רע מנעוריו” (בראשית ח, כ”א) ונפשו זאת אומרת אוכלה בשר כי תאוה לאכל בשר (דברים יב, כא), וגם אוכלת בשר בכל אוות נפשה, באין שום רעיון של התנגדות פנימית, מצד רגש הטוב והצדק, אמרה תורה: כסה הדם, הסתר בושתך ורפיון מוסריותך, אע”פ שלא הגיע האדם עדיין למדרגתו הראויה לו, לתן למוסר נשגב כזה מהלכים בחיים המעשיים בפועל, ולא בא עדנה עד גבול החסידות של ההערה השכלית הזאת, להשכיל ולחוש יפה שאין ראוי לטול חייה של כל נפש חיה ומרגשת מפני צרכו ותאותו. אמנם הפעולות האלהיות, המצות, תעשינה דרכן לעשות את ההכנה המוסרית שתוכל לצאת אל הפועל בבא עתה. 

על כן השחיטה עצמה צריכה להתקדש כתכונה מיוחדת דוקא “כאשר ציויתיך” (דברים יב, כא) במיעוט צערו של החי, למען השריש על ידי זה בלבו של אדם, כי הוא נגש לא להיות לו עסק עם דבר של הפקר, שאין בו אלא תנועה אבטומטית, כ”א גם בריה חיה ומרגשת, שצריך להתחשב עם חושיה, ואפילו עם רגשי לבה, עם רגש חיי המשפחה שלה וחמלתה על צאצאיה, באיסור אותו ואת בנו, מחוסר זמן ושילוח הקן. 

וזה החשבון בעצמו כשהוא יונק מהקדושה האלהית של “כאשר ציויתיך”, יביא את פריו להערת השכל הכללית, לזמן הנועד לה. גם זה הוא בפלס ומאזני משפט, נפלא מאד, כי הבהמה שעל כל פנים היא מתפרנסת מיד בעליה, אין האדם עדיין ראוי אפילו להתחיל בה כח של הכרת צל של בושה, בשחטו אותה, תחת אשר יפרנסנה וידאג לצרכיה, ואלו היה הכיסוי נוהג גם בבהמה, כבר היתה ההתעוררות של הגירוי המוסרי יותר מן המדה הראויה המכוננת במשקל אלהי לפי ערכם של מספר הדפיקות שצריכה כל פעולה לדפוק על דלתי הלב האנושי הסגור עד שיפתח; “אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק: פתחי לי אחותי, רעיתי, יונתי, תמתי” (שיר השירים ה, ב). 

וזאת משוערת היא יפה בדעתו של אל דעות יוצר רוח האדם בקרבו. די לנו באיסור דם החמור, המעורר עכ”פ שאין שפיכת דמים מדה מוסרית הוגנת לאדם. 

אם היתה הבושה מתחלת להרשם בשחיטת הבהמות הבייתיות, היתה פועלת פעולה נגדית, להתרגל לעבור על הרגש של המוסר הפנימי, יותר ממה שהיתה יכולה לפעול על המניעה הגבוהה באחרית הימים. 

טז. גבולי התעלות

גבולי ההתעלות, פרטיהם, זמניהם, אופני פעולתם, אין אנו יודעים ולא נוכל לדעת, אין לנו תוצאות רשמיות פרטיות על אלה, ע”כ הנם מהנסתרות לד’ אלהינו, אבל בכלל ידענו, ונוכל להשכיל, כי מעלות מעלות יש, שאין ההתעלות האחרונה – אם נוכל לאמר מלה זאת – באה בקץ ערכה בבת אחת, וכבר רמזו חכמים ז”ל בכינור של שבעה נימין (במדבר רבה, בהעלותך פט”ו. ילקוט שמעוני תהלים ו’. פסיקתא רבתי, כא. א’ יהודה אומר, ז’ נימין היו בכינור, ולימות המשיח שמנה, ולעתיד לבא עשר. ערכין יג: ר”מ קורדוברו, פרדס רמונים, שער יב פרק ב, גר”א על תיקו”ז תיקון לו), של שמנה, של עשר לע”ל, וציירו חכמי הקבלה לכל אלף שנים מעלה יתרה וקרושה מתגברת, ולכל שבעת אלפים צעד יותר מורגש: עולם, תקופה, שמיטה, וכן להלן יובלות וכו’ (ס’ התמונה, תמונה שלישית, חבור שעור קומה, לרמ”ק, סי’ פ”ב, שית אלפי שנין הוי עלמא). 

יז. שינוי היחס לחיה ועוף ובהמה

ולעניננו נשכיל, שאם יעלה האדם במעלה זו תחלה להשכיל ולהכיר מצד מעלת שלמות החסידות מחוזק הרושם של הערת השכל המלאה, כי החי שאיננו סמוך על שולחנו, שאין מזונותיו עליו, רק הוא התנפל עליו ויצודהו “ציד חיה או עוף אשר יאכלי” (ויקרא יז, יג), שעול הוא לטול את חייו לצרכו, ושראוי להתבושש מפני השפלות המוסרית הזאת, שהשפל כ”כ האדם עד שמדה אכזריה זאת היא ראויה לו להנהגה מעשית, לא פחות ממה שהוא מתבושש מכל שפלות טבעית שבו,עוד לא יגיע בזה גם לההרגשה המוסרית היותר עליונה מזה הרבה, לפרנס גם את החי הסמוך על שולחנו, הבהמה הביתית, ולפי המדה הכללית גם לעת זקנתה כשלא תוכל עוד לעבוד את עבודתו, מפני ההכרה המוסרית הנובעת מהכרת דרכי ד’ המלאות צרק ואמת, עד שאפילו לעזוב לנפשו את החי שעבד את עבודתו שנים רבות והורגל כבר בחיים ביתיים, ג”כ יורגש כמעט בההערה השכלית הרוממה הצומחת מגזע הערת התורה האלהית, ע”כ לא יתכן להיות שוה הרושם של זביחת חיה ועוף, שברוב הם ניצודים, לזביחת הבהמה, הנתונה ברוב על אבוסה, הנזונת על ידי בעליה ויגיע כפו, ונופלת עליו למשא לעת זקנה, כשאינה מוכשרת למלאכה. ע”כ לא יתכן להיות הכיסוי של הדם נוהג בבהמה “על הארץ תשפכנו כמים” (דברים יב, כד). 

יח. איסור חלב

אמנם יבא איסור חלב להורות בבא עת ההערה השכלית להגלות שאפילו אותו החי, המתפרנס משל בעליו, תבא ההערה בזמן קדום, עכ”פ שלא לטול חייו שלא למטרה הכרחית, כ”א בשביל שהוא האדם מתאוה למשמנים “כל חלב שור וכשב ועז” (ויקרא ז). ואם הנפילה המוסרית שלו גרמה להחליש את כחותיו החומריים, עד שאי אפשר לו להתפתח גם בכחו החומרי, שיש לו מגע הגון עם ההתפתחות העליונה של מעלת נפשו, כ”א ע”י מה שיאכל בשר בע”ח, ע”כ במניעת החלב ואיסורו החמור שגם מבלעדו יוכל האדם עמוד בחיזוק כחותיו, והיתרון שבו איננו כ”א יתרון של תאות חוש, של אכילת השמן הנאהב לחכו של האדם הזולל, בזה יובלט שיסוד ההיתר הוא ע”פ הכרח ובקושי עד שעם איסור החלב דוקא, הדם “הנשפך על הארץ כמים” (ע”פ דברים יב) יצעק אליו, בבא זמן התעלותו, להתרומם מאלו ההשפלות. 

על כן בבעלי חיים הניצודים, חיה ועוף, שההערה המתלוה אל שחיטתם היא יותר חודרת, בכיסוי הדם בתור הכרה של בשת האנושי וחרפת שפלות מוסרו, שוב אין צורך בהערת איסור חלב, שגם למחסור הוא, כי תטשטש את הרושם של כיסוי הדם האומר רגש של בושה עמוקה על כללות שפך הדם, בין יהיה לשם תענוג או לשם שבר הרעבון, לאלה אין להעמיד את נקודת ההערה על החלב, על כן חלבם מותר. 

הדברים פונים עוד ליסוד אחר באיכות פעולתם על רגשי הנפש. לפי המצב הטבעי של עם שוכן בארצו, כאשר יצוד ציד חיה ועוף לאכול, שמה הרחק ממעונו, במקום מדורם של אלה היצורים החפשיים ישפך את דמם, הנה מראה הדם יעורר מעט את לב האדם להעירו כי לא נאו מעשיו אלה, אבל הלא האדם יתרחק ממקום שבו שפך את הדם, ובמה איפוא ישאר הרושם לעשות בו את פריו, לחק חקיקה מוסרית ההולכת ומתעמקת דור אחר דור, כמים טורדים בנטפיהם על חלמיש צור, רק בפעולה מעשית של מצוה אלהית שיש בה יסוד לחזק ההערה הרצויה, בכיסוי הנהוג בטבע, וגם מצד התורה, לכל דבר של גנאי ובושת מוסרי וטבעי. 

אבל הבהמה הביתית סדר הפעולה היא הפכית: על פי רוב ישחוט אותה האדם סביב למשכנותיו, במקום שרגליו מצויות, אז ההפך ראוי להנהיג לבל יכסה את הדם, למען תראינה עיניו בכל פינותיו כי דם שפך, כי דמים צועקים עליו מן האדמה. ואת הקול ההוא, העולה בקול דממה דקה מאד, יאזין האדם רק בבא עתו להשמע, בעת תפקחנה עיני עורים ואזני חרשים תפתחנה, לעת ההבטחה הנעימה של “והסירותי לב האבן מבשרם ונתתי להם לב בשר” (יחזקאל יא, יט). 

יט. הכנת הכיסוי

הערת הכיסוי של דם חיה והעוף מפני שהיא ראויה להיות קדומה ויותר מובלטת, היא מסומנת ג”כ באופן המעיר על עצם הפעולה הפרטית ההיא בהזמנת עפר למטה שעפ”י קבלת חז”ל (חולין פג:, ביצה ז:, טוש”ע יורה דעה, הלכות שחיטה, סי’ כ”ח, סעיף ה’.) כלומר הכנה לדבר זכר הבושת עוד קודם המעשה, בעוד מועד להיות שב וניחם, להכיר כי לא יאתה לשלח יד בחיי חי “כי טוב ה’ לכל ורחמיו על כל מעשיו”. 

כ. משפט השימוש בחלב וצמר

השימוש בדברים שהם קנינו הטבעיים של בעה”ח, אפילו בשעה שאין האדם נוטל על ידם את חייו מן העולם, כחלב הבהמה הנחלבת וצמרה של הנגזזת, הנה נזרע אור זרוע בתורה האלהית שתצא צמחה בתור ההערה השכלית היותר עדינה, שגם באלה יש צורך לרשמי הדרכה ורגשי מוסר יקרים לאות, שכ”כ יהיו רמים וקדושים עדינים ושלמים החיים עד שההשתררות היתירה באין כל רגשי משפט ומוסר – שהאדם בחולשת אהבת עצמו העוברת כל גבול נגש אל הפרה העניה, ואל הרחל הנאלמה ונוטל מזאת את חלבה, ומזאת את צמרה – לא תתאים עם ההערה השכלית הבאה בעקב התמלאות ההערה התורית שתופיע בעולם, מחוזק ההכרה של דרכי ד’ וכבוד שמו, שתתנשא בכח האהבה הטהורה והקדושה. 

ראוי אמנם להכיר שאין כאן פגם מוסרי אם יוקח הצמר מהכבש, בשעה שגם לבעל הצמר, הכבש עצמו, יקל ע”י זה משאו, ועכ”פ לא יצר לו ולא יזיק לו, אבל מגונה הוא כשנוטל אותו להנאתו, בשעה שהבעלים האמתים הטבעיים, הכבש עצמו צריך לו, אז ראוי מצר ההערה השכלית להכיר הדבר בתור גזל משפט הבא רק מתגרת יד התקיף על החלש. וכן הדין עם החלב הנחלב, ראוי ג”כ לתן מקום שתצא במועדה הרשימה הראויה שיש יחש אמנם ללקיחת החלב מבעלי החיים עם לקיחת חייו ובשרו ממנו, דהיינו בשעה ואופן המצערו והמונע ממנו טובה ותועלת עצמית טבעית נאותה לו. 

כא. מציאות החלב בשביל הגדי

על פי ההשקפה השלמה, המלאה חסד ד’ וטובו על כל יצוריו, יכיר האדם את יסוד מציאות החלב בשדי האם החיה לא למען יוכל הוא בחזקתו לעשוק אותו לעצמו, כ”א למען תוכל להניק את ילדה הרך, את הגדי שלה האהוב לה מחלב שדיה. הגדי הזה ראוי הוא שיתענג גם הוא על אהבת שדי אמו לפי תכונתו וטבעו, ואבירות לב האדם היוצאת מחולשתו החמרית והמוסרית שנתה ועותה את ההשקפות הישרות הללו, הגדי הרך לא יעמוד לפי ערך מוסרו השפל להתרפק גם הוא על אהבת אמו ולשמח גם הוא בזיו החיים, כ”א ישחט ויהיה לאכלה לקבת האדם הזוללה לנפשו הנשפלת האומרת “אוכלה בשר”. ומעתה מה תהיה תעודת החלב אם לא לבשל בהם את הגדי הנשחט שכ”כ טבעית היא ההרכבה של שני אלה העצמים, החלב והגדי הרך, העומד להיות ניזון דוקא ממנו? אבל, בן אדם! אזניך תשמענה דבר מאחריך קול אלהים בכח הקורא לך: “לא תבשל גדי בחלב אמו” (שמות כג, יט. שמות לד, כו. דברים יד, כא). לא, תעודת הגדי איננה דוקא להיות לברות לשיניך החדות שהוחדו אמנם גם מורטו לרגלי השפלתך וזוללותך באכילת בשר, והחלב ממילא לא נועד להיות לתבלין לך למלאות את תאותך השפלה. 

כב. איסור בשר בחלב בעת המעבר

בידעך כי הבשר והחלב ביחש תיקון המאכל הם כל כך רחוקים, כ”כ מתועבים, עד כדי איסור הנאה בישול ואכילה (חולין קטו:, מכילתא, משפטים, פרשה כ’. לא תבשל גדי בחלב אמו, בג’ מקומות, אחד איסור אכילה, ואחד איסור הנאה, ואחד איסור בישול), תכיר בבא מועד כי חיי החי לא נוצרו בעבור קיבתך התאונית, והחלב עקרו נועד להיות למזון למי שעבורו בא הטבע למלא את תפקידו, כמו שחלב שדי אמך היה לך למבטח בימי הנקתך. 

איסור חיבור הבשר עם החלב יכפול את הרושם המוסרי שראוי להיות רשומו הולך ונחקק ג”כ מעת המעבר. בעוד לא צמח האור הזרוע לעתיד לבא. 

אף שעוד לא נשלם חינוך האנושיות להיות מובנת הערת הלב, לעת המאושרה שתוכל בנקל ההערה השכלית להופיע שלא לבד אכילת בשר ראויה למניעה, מצד מעלת המוסר הטהור כאשר יתנשא לראש, כי אם גם אל החלב הנחלב יש ערך חטא וגזל מוסרי, כשיהיה נלקח באופן הדומה ללקיחת הבשר, ע”י צערו והפסדו של החי ע”י מניעת התפתחות טובת ילדיה, שיוכרו אז מטעם שערי צדק הנפתחים בעולם לבעלים הברורים של קניניהם הטבעיים שהם להם מתנת אלהים נכבדה. זה האור יחדור דוקא על ידי איסור אכילת בשר בחלב עם כל הרחבתו וחומריו, המורה על יקרת ערך תעודתו. 

התעודה האלקית הצפונה בזה שרק באופן ההנהגה המעשית לשם עבודת ה’ ושמירת חוקיו, כדי להרחיב על ידם משכיות של דעת האלהים הטהורה היא פועלת לצרף את הבריות דור אחר דור. 

כג. טעם איסור שעטנז

הצמר הוא נהוג בשימוש התלבושת האנושית, לפי מצב ישראל בארצו, ברב מרכוש הטבעי של הבעל חי, ולעומתו מן הצמחים הפשתן, עד שלדברי תנא דר”י (ע’ שבת כו) “בגדים שנאמרו בתורה סתם אינם אלא צמר ופשתים” (שבת כו:, יבמות ד.). 

בשימוש הפשתן יוכל האדם גם לפי ההערה השכלית היותר שלמה גם בעת ההופעה היותר עליונה של תכונת הצדק להרחיב בו חפצו ושימושו, כאשר יורהו טעמו הטוב וחושו האסתתי; ולעולם לא יוכל לבבו לנקפהו לאמר שיש בזה עון אשר חטא. אבל מובדל ממנו מאד הוא הצמר, שהוא נוטל מהחי; הוא כבר צריך לסייג והגבלה מטעם ההערה השכלית הנובעת מהצדק האלהי של הערת התורה, שלא ינטל מן החי באופן המצערו והמנולו. על כן חלילה להשקיף על הצמר והפשתן בחוברת אחת, בערך שיווי ויחש, וכדי להכשיר את הנטיות האנושיות שיצאו יפה בזמנם ישמשו הדרכת החוקים באיסור בשר בחלב ואיסור שעטנז צמר ופשתן יחדיו. 

כד. היתר שעטנז בציצית ובגדי כהונה

ביותר מובלט הדבר, שבצד העבודה האלהית, שתעודתה כל כך נשגבה, להעלות את משאת החיים בכללם לרום ערכם, שגם האדם ביחש לקניניו, הנה השורה הראויה והישרה להרשים כבוד אלוה נורא הוד הוא מצוה ועומד “בכל מאדך” – אין מקום להגביל הכרת קנינים של בעלי חיים באופן ידוע. 

ועל כן אין ערך לחק איסור שעטנז, צמר ופשתן יחדיו בציצית ולא בבגדי כהונה, ויהפכו למצוה המורה על כבוד החיים כולם ועל מה שראוי להיות נדבת לבבם בקחת מרכושם הטבעי בלא הגבלה ומעצור לכל דבר המשמש לעילוי כלל האנושות. 

כי סוד עבורת ד’ שראוי שיתנדבו גם הם בטוב לב לקחת חלק בתכלית הטוב היוצא מהתגלות האנושיות שמצטרפת לכלל המציאות, שהם בעלי החיים עצמם ג”כ בכללן. 

כה. כלל החקים לעתיד

ויסוד המצוה כאן נעוץ בעומק המרחק של העתיד היותר רחוק הצופה לשכלול רוחם של החיים כולם במעלה יותר עליונה ונפלאה ממה שאפשר לנו לצייר. 

ומפני שכלל החקים פונים בעקרם ביותר אל העתיד שהיא תעודתם העיקרית המקדשתם בהוה בתור זריעה והכנה לעתיד לבא. על כן בעלי ההוה (רש”י על במדבר יט) האומות ויצה”ר, משיבין עליהן ומונין אותנו בהם (תורת כהנים, פרשת אחרי, פרק י”ג. ופירוש רש”י ויקרא י”ח, ד. תנחומא מ”ב, פ’ חקת, כ”ג. ומדרש רבה שם, פי”ט. ופירוש רש”י במדבר י”ט, ב. ומסכת יומא סז:). 

גלי ים זועף של המון מים רבים, גלי דמיונות שוא מציורי ההוה הקטן לבדו באפס קשר אל מקורו העתיד, גלי ים שאון המון אדם רב, ממלכות גוים עריצים מקדשי ההוה בתור דבר שלם של החיים מתנשאים להטביע את הספינה הקלה הצפה על פני המים, כמלאכים קלים בכלי גומא על מים רבים. ספינת כנסת ישראל החותרת לבא אל חופה, בהאבקה עם משברי ים ההוה וגליו. אמנם היא מחוללת ים “באלותא דחקוק עליה אהיה אשר אהיה” (ב”ב דף עג:, האי גלא דמטבע לספינה, ומחינן ליה באלוותא דחקיק עליה וכו’). המקשרה אל העתיד ע”י שמירת החוקים, ששם הם שתולים בתשובת “חוקה חקקתי גזרה גזרתי אי אתה רשאי להרהר אחריה” (תורת כהנים, ותנחומא, ורבה, ופרש”י, שם ושם, ויומא שם). כי לפני מי צפוי העתיד עם כל פרטיו, כ”א לרבון כל העולמים המגיד מראשית אחרית. 

רק בבא המועד המאושר אז יוכר ויוחש בעין, כמה גדולה היא מדת התועלת שקנו להם בני האומה הנפלאה הזאת שאין דומה לה בכל העמים תחת כל השמים, לשום לפני כל באי עולם שערים ערוכים בכל ושמורים (ע”פ שמואל ב’ כג) פתוחים אל היכל ההשלמה האנושית היותר קדושה ורוממה. 

כו. ערבים דברי סופרים

שופטינו ויועצינו שישובו אלינו כבתחילה, מציון מכלל יופי. ממקום אשר יבחר ד’, בדרשם את התורה בטעמיה, וימצאו את עמנו מוכשר כבר להוציא את הנצנים הקדושים הללו אל הפועל, אז בתור חובת תורה שבעל פה, שכללה הוא השמיעה לדברי סופרים וכל בית דין גדול מרכזי שיעמוד לישראל, אין לך אלא שופט שבימיך (ראש השנה כה:, ספרי, שופטים, קמ”ג) , בין בדרשותיהם בין בתקנותיהם, על ידם תצא האורה לכל העולם לגוי כולו בתור מצות ותקנות של דברי סופרים שיעשו רושם מלא על ההערות השכליות ויתמלאו מהם, אז יובן במילואו מאמר כנסת ישראל “כי טובים דודיך מיין – ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה” (שיר השירים רבה א, ב. ע”ז לה. ופירוש רש”י שם. כונת הדברים האמורים היא, שזאת התורה הנצחית לא תשתנה ולא תוחלף לעולם, והתורה התירה בשר. אבל חכמים, בית דין הגדול לצדק עליון, יכולים בבוא העתיד הגדול, במלאת המדות הטובות כולן במלואן, להוסיף ולתקן, בתור תורה שבעל פה, מדברי סורים, לגדור גדרים למנוע מריבוי שחיטות חולין, ובזה יהיו חביבם דברי סופרים יותר מדברי תורה). 

והעם המתעלה בהכשר נפשי וטבעי “ברחמנות, ביישנות גמ”ח” שלשת הסימנים של אומה זו (יבמות , כאשר תצאנה במילואן אלו המדות במלא מובנם, עפ”י הדרכתה של תורה, בצאת כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער (ישעיה סב) מוכרח הוא שתהיה לאור גויים. 

כז. החמלה באיסור נבלה וטרפה 

ביותר מבלטת היא החמלה המשפטית הראויה לצאת מן הכח אל הפועל, מתוך רגשי לב טהורים מהאדם אל כל החי, שהוכנה ונגנזה באיסור אכילת נבילה וטרפה. 

הטרפה האומללה יותר היא ראויה לחמלה הרגשית, כמו שיחמול האדם בטבעו ביותר על החולה והמדוכא במכאובים שבבנ”א יותר מעל הבריא, ומקבלת היא אזהרת איסור טריפה להוציא במילוי ההערה השכלית של יחש מצות “ביקור חולים” לבע”ח, המביאה להחשת עזרה לאומללים, כמו שכיסוי הדם מתיחש להטביע איסור טבעי ברציחתם להכיר בזה עקבות רצח ודם וכהשפעת איסור בב”ח ושעטנז על ההכרה במשפט קניניהם וגזל רכושם. 

השיתוף הנמצא ברגשי החמלה יוציא את פעולתו בבא עתו, מצורף עם שמירת הבריאות הרוחנית והחומרית שיש בזה ושלא ישתתף עם בע”ח הדורסים, בהיות עליו החובה עוד לפעול עליהם לטובה, להיטיב ולהשכיל – ואיך יאכל הטריפה בשדה, שנראה מזה כחולק שלל עמהם ומסכים לנטיותיהם. 

אמנם סעיפי הטרפות שמתפרשים בדברי סופרים, באין הפרש בין נטרפה בשדה לחולה חולי של מיתה, פונים הם לעומת רגש החמלה הראוי להתרומם בתחילתו על האומללים ונדויים, הנבילה שמתה מאליה תכשיר את הלב מדין קל וחומר להפנות את הרגש שלא לחפוץ להשתמש באסון בע”ח במקרה מיתתם, לאות על רגש האחוה, שיתוף הצער וההכנסה בגבול הרגשות הפנימיות של עולמם. 

ובזאת תתאמץ ההערה השכלית בהכרת משפט טבוע, להתרחק מעשות כל עול לחברינו אלה, שמיד יוצא אחד, אדון כל המעשים יצאנו.

כח. הטבת גורל בעלי החיים

ובזה יבא האדם להרחיב את גבול המישרים, שמכיון ששערי צדק מתפתחים, האור הולך ושואף, הולך ואור עד נכון היום (משלי ד, יח), עד אשר בגבול הצדק האנושי תעלה ג”כ תביעה קיימת ומתמדת, לטכס עצה במה ואיך להיטיב את גורלם של אלה בעה”ח הנמוכים הנשפלים במעלת היצירה בחמריותם ומוסריותם, ואז תתקיים הרדיה האמורה בתורה, לפי תכלית מובנה וערכה המכוון.

ובודאי שבגמר החזון הטוב הזה, בצאת ההכרה כולה אל הפועל ע”י אלה הרשמים שבאו בחוקי התורה ומצותיה, המצרפים את הבריות (בראשית רבה, פמ”ד. ויק”ר פי”ג. תנחומא מ”ב, שמיני. לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות.) על ידי פעולתם התכופה בחיי דור ודור, האדם המתמלא דעת אלהים, מציורי התמצית של המוסר העליון שיוצא ונובע מהאור הגנוז של אלה האיסורים והחוקים, לא יוכל כלל להניף חרבו על החי היושב לבטח אתו ונהנה מזיו החיים. 

כט. חקים צדיקים לעתיד לבוא

וכשיצא אל הפועל המובן האלהי, שהוא אמנם יקר ועמוק בעולם הזה, אבל קפוי (פסחים נ. תנחומא מ”ב, חקת כ”ד. ומדרש רבה, חקת פי”ט, עה”כ זכריה יד, והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון, דברים המכוסים מכם בעולם הזה עתידים להיות צפים לכם לעולם הבא.) קל ושטחי יהיה לעתיד לבוא (מדרש במ”ר יט). בשביל ההכשר שהכשירו את הנפשות אל ההדרכות הקדושות שהנן בנויות על יסודן של אלה השאיפות העליונות, להרגיש אז יפה איך לרומם את החיים כולם ותנאיהם עד מרום ערך כזה שמוסרים כאלה יהיו ראוים להם – אז תתקיים התעודה הנסמכת לזה בכתוב “כי עם קדוש אתה לד’ אלהיך” (דברים יד, ב. וסמוך, לא תאכל כל תועבה וגו’.). 

וכל העמים, בשמעם את החוקים האלה ופעולתם, ודאי יאמרו אז: “ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה” (דברים ד, ו – ח). היום שכל כך רחוקה היא האנושות משאיפות נשגבות כאלה, שכ”כ רחוקה היא הררך עד שיוציאו את פעולותיהן, ואני הנני נותן לפניכם חקים ומשפטים כאלה היום בשביל ההכשר של העתיד הרחוק.

חוקים ומשפטים צדיקים כאלה אינם ראוים כ”א לגוי גדול עם חכם ונבון הראוי להתמכר כולו לאידיאלים רמים ונשאים שכפי רוממות ערכם כך היא מרחק דרכם, עם גדול ומלא עז והכרת עצמיות נפלאה, רק הוא מוכשר שלא להניח ידו מאידיאלים נפלאים כמו אלה הגנוזים בחקים ומשפטים צדיקים כאלה, עד אשר ישכללם ויוציאם לפעלם. 

ל. מרום השלמות לאדם 

אבל מהי תבנית החיים אם ראוים יהיו לתכונות מוסריות כאלה, אם אידיאלים מלאי הוד הללו לא יהיו בתור קפיצה חוץ לשיטה ולא יכנסו בגבול “אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר?” (קהלת ז, טז) מובן הוא שערכי מוסרים כאלה אינם ראוים לאדם, כי אם בהשתלמותו כבר בכל צדדיו עד מרום השלמתו שאביון יחדל מקרב הארץ “אפס כי לא יהיה בך אביון” (דברים טו, ד) נקשה רעב לא ימצא “לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש” (ישעיהו מט, י) חסר דעה לא יהיה במציאות, מפני שכולם יהיו לימודי ד’, מלאים רוח חכמה השפוך על כל בשר. לימודי חכמה, מלאכת מחשבת וכל&