חזון השמיטה בראי משבר הקורונה: לברכה ולא לקללה

חזון השמיטה בראי משבר הקורונה: לברכה ולא לקללה

מאת הרבה נינה בת’ קרדין (תרגם: ג’רמי בנשטיין; ערכה: תהילה סולטנה שפר)

משבר הקורונה מציב בפנינו גרסה קודרת וקשה של רעיון השמיטה:

·         עצירה כפויה שמניבה יותר חרדה ושעמום מאשר יצירתיות, מפלט ומנוחה אמיתיים.

·         משפחות, שכנים, חברים לעבודה – מבודדים אחד מהשני, במקום שיהיו מחוברים בזרימה טבעית של חיי קהילה.

·         רובנו סובלים מחרדה ואי-וודאות לגבי רמת הביטחון והרווחה האישית, במקום שנחווה תחושת הקלה ואמון.

·         אנחנו מודאגים ממה שיבוא אחר כך, במקום להיות סמוכים ובטוחים בחזרה המחזורית למוכר, שאולי הפעם יהיה אף יותר טוב.

יחד עם זאת, וברוח הרצון “לא לבזבז את המשבר הזה”, אולי נוכל לנצל את מה שאנחנו לומדים מחודשי “השמיטה הכפויה” המערערים והמאיימים האלה. זאת על מנת להבין כיצד תיראה שמיטה מרצון – שתהיה לברכה, ולא לקללה, לשובע ולא לרזון, ושתהיה משיבת נפש.

ראשית, אנחנו נצפה לשמיטה ברוכה כזו, ניערך לה, נתכונן אליה ונתכנן אותה. השנים המובילות אליה יוקדשו ליצירת “עושר” – צבירת הון של משאבים, הון אנושי, הון קהילתי, הון של חלומות ואמון. כך שנאכל מפירות השפע האלה על מנת להתקיים בהווה, והקרן תמשיך להזין אותנו גם בשנת ההפוגה, שתהיה שנת שפע שבה נוכל להתמקד בהוויה, והחיים ביחד, ולא בצבירה.

שנית, נתפוס ונחווה את השמיטה כסיומו ושיאו של תהליך מתמשך. כחגיגה של שפע ועושר שהם תוצאה של חיים שחיינו היטב, של זמן שהושקע בצורה מיטבית, של עבודה שמחדשת את הקרקע ואת הכוחות שלנו, במקום לרוקן ולדלדל אותן. שש שנים של מלאכה יצירתית מקיימת ומכוונת. מלאכה שמעניקה מספיק לעכשיו, ומייצרת די גם לשנת ההפוגה. הפוגה זו תשחרר אותנו מהשעבוד לזמן, תשחרר את גופנו ורוחנו לגלות עוד ממדי קיום של פליאה, יופי, תכלית, יצירתיות, כיף, והחיבור הפורה של יחיד ויחד.

שלישית, שמיטה תתמקד בקהילה. היא תהיה ביטוי חי ופועם של הוגנות ושיתוף, חיים שמושרשים בנחלת הכלל. במקום המצב כעת, בו כל אחד מתגונן ומוגף בד’ אמותיו של רשות הפרט, סגור ומסוגר, שמיטה תציע ביטחון ורווחה דרך התכנסות, התקהלות בקהילות. בדומה לאופן בו תיארו בעת העתיקה את שנת השמיטה, שבה כולם לקטו בשדות (בשנת השמיטה השדות לא היו בבעלות החקלאים, ובעצם היו בבעלות כולם) כדי לקבל את לחם יומם, באופן דומה לליקוט המן במדבר. הקוצרים-מלקטים האלה, שהגיעו מדי יום ביומו, יצרו קהילה בעלת נוכחות. הם לא מצאו ביטחון בבידוד, סגורים בבתיהם. נהפוך הוא. הם היו חייבים לצאת, להיפגש בשדות, להתהלך בערוגות, או בחצרות ובכיכרות העיר. הם היו צריכים לחיות ביחד על מנת לחיות בכלל.

כך גם בשנת השמיטה המודרנית: נוכל לדמיין יצירת נחלת כלל אורבנית (גם ממשית, וגם וירטואלית). שם ניפגש לעתים תכופות לשתף במידע ובתחושות, להחליף מתכונים, ולדבר על חוויותינו ותגליותינו בצורת החיים החדשה. מי שיש להם די והותר לצרכיהם, יוכלו להציע למי שיש להם פחות. שיתופיות, הכנסת אורחים, קהילתיות, תחושת שובע וסיפוק: אלה יהיו המרכיבים המכוננים של שנת שמיטה.

רביעית, מאחר והתכוננו לשנה זו, וכלכלנו את צעדינו, במקום חרדות וחוסר-בטחון, ישרור מצב של נוחות, וחגיגת רווחה כללית שמשפרת את יכולתנו לדאוג לזולת. תהיה תחושה של הקלה, נוכל לשים בצד את כל המשימות היומיומיות שלנו, ולהתמקד בדברים אחרים, שמעניקים לנו אושר, עונג ותכלית. דברים שמאפשרים לנו לשאוף אל מעבר לדאגות ואף להנאות אישיות, ולהתחבר למשהו מתמשך, משהו חשוב יותר מהרגע, ומעצמנו, המשיא אותנו מעבר לו. כמו השבת, לשנת שמיטה היכולת לשנות את הדרך בה אנחנו חווים את הזמן ואת המרחב עצמם.

חמישית, שמיטה תאפשר לנו לצפות למה שיבוא, תוך תקווה וציפייה, ולא מתוך דאגה. נדע מתי תקופת השמיטה תסתיים, ולכן נתכונן אליה, כמו שהתכוננו לתחילתה. לקראת השנה שלאחר השמיטה, לא נשאף לחזור אל העולם שהשארנו מאחור, אלא לשקם אותו בהתאם לחלומות וללקחים שהיו לנו במהלך תקופת השמיטה. כשנחזור לימי המעשה, נמצא מנוחה במוכר, אך יהיה לנו גם האומץ לחולל את השינויים שיניעו אותנו קדימה אל עולם יותר הוגן, צודק ויפה.

האם העולם שוב ייעצר וייסגר כמו שחווינו עכשיו? סביר להניח שלא (אך מי באמת יודע?). האם העולם יאמץ את רעיון השמיטה כדגם אוניברסלי? כמעט בטוח שלא. אך אנו עדיין יכולים ללמוד מהדימויים ומהתובנות העולים מגרסה קודרת זו של רעיון השמיטה, שמשבר הקורונה העניק לנו, על מנת לאתגר את עצמנו לעצב דרכי חיים, שיובילו לברכות של שמיטה אמיתית.

כפי שאמר דב סיידמן: “כשלוחצים על pause, על הפסק, במחשב – הוא נעצר. אך שלוחצים על כפתור הפסק של בני אדם – הם מתחילים מחדש: מתחילים לחשוב ולדמיין מחדש, מתחילים לחיות מחדש.”