חמש כוסות ט”ו בשבט
עינט קרמר
הכל מכירים את השיר הידוע ” ט”ו בשבט הגיע – חג לאילנות” , שיר המצייר לפנינו תמונת טבע מחוייכת של שקדיות לובשות לבן, שמש פז זורחת וציפורים מצייצות בחדווה. ט”ו בשבט מצטייר בעינינו בהתאם – מסיבת יומולדת מוצלחת במיוחד לאילנות.
אך לא תמיד היה ט”ו בשבט בחזקת יומולדת לאילן – או למעשה, זמן קצר מאוד בהיסטוריה היהודית הוא כן היה כזה:
הולדת ט”ו בשבט- כוס חברתית:
ט”ו בשבט מופיע לראשונה במשנה במסכת ראש השנה פרק א’, שם הוא מופיע כ”ראש השנה לאילן” (לפי בית הלל), דהיינו, תאריך המשמש כ”קו גבול” המבחין בין פירות השנה הזו לפירות השנה הבאה לענייני מעשרות.
קביעה זו של ראש השנה לאילן נעשתה מתוך התבוננות בטבע. כאשר ישבו בני ישראל בארצם, הם היו מחוברים לטבע הסובב אותם ולעונות השנה המתחלפות. הם הבחינו כי בסביבות אמצע חודש שבט כבר ירדו רוב גשמי אותה שנה והפירות החדשים מתחילים לצמוח. לפיכך נבחר ט”ו בשבט להיות הגבול בין הפריחה של השנה שעברה ובין הפריחה של השנה – מהפירות שחנטו עד ט”ו בשבט יינתן מעשר על חשבון השנה הקודמת, ומהפירות שיפרחו מט”ו בשבט והלאה יינתן מעשר על חשבון השנה הזאת.
הדגש כאן בט”ו בשבט הוא על סדר חברתי כלכלי – ביום זה אמור כל מי שיש לו גן לרדת אל גנו, לחשב את כל הפירות והרווחים שעשה במשך השנה ולהפריש את מה שהוא חייב להפריש לטובת כל אלו שאין להם גן לאכול ממנו.
ט”ו בשבט כאן אינו חג כלל , אך לו היה חג היה עלינו לפרש “חג לאילנות” – חג לפרנסה מהאילנות– אנו חיים מתנובתם של העצים, ובעזרתם אנו גם עוזרים לאחינו החלשים.
ט”ו בשבט מגיע למצוות – כוס רוחנית:
למן גלותנו מארצנו נשכחה מטרתו הכלכלית-חברתית של החג והוא נשתמר רק במסורת בני אשכנז, כתאריך בו לא מתענים ומרבים באכילת פירות.
בסביבות המאה ה- 16 , חידשו המקובלים בצפת את היחס לאותו תאריך מיוחד ע”י עריכת סדר ט”ו בשבט- סדר הנערך סביב שולחן חגיגי , לאור נרות , ובמהלכו אוכלים תוך ברכה והתכוננויות מיוחדות 30 מיני פירות.
בסדר ט”ו בשבט של המקובלים משתמשים בפירות הארץ הן על מנת להשפיע עליהם רוב חסד ולהעניק להם שפע, והן על מנת לתקן את המציאות הגשמית והרוחנית. למעשה,חג האילנות מקבל כאן משמעות כפולה:
“חג לאילנות הגשמיים” – לפירות הארץ – על ידי אכילת פרי מפירות הארץ בברכה ותוך כוונה, אנו גורמים לכח הממונה על צמיחת אותו הפרי להתמלא בשפע עמו הוא מגדל את אותו הפרי בשנית . לפיכך, ככל שמרבים באכילת פירות תוך התכוונות בסדר ט”ו בשבט, הרי שמחדשים את שפע הברכה והחיים לאותם פירות.
“חג לאילנות הרוחניים” – לאילנות גן העדן – על ידי אכילת פירות העולם הזה במהלך הסדר, תוך התכוננות מיוחדת אנו מתקנים את האילנות העליונים – הרי אלו אילנות גן העדן שנפגמו בחטא האדם – ועם תיקונם יבוא תיקון לעולם כולו.
הדגש בט”ו בשבט של המקובלים הינו על הפן הרוחני של הטבע. האדם נתפס כאן הן כשותף במעשה הבריאה והתחדשותה בכל יום, והן כבעל יכולת לתקן באמצעות פירות העולם עולמות נשגבים יותר.
ט”ו בשבט מתגייס למפעל הציוני – כוס לאומית:
עם שיבת העם היהודי לארצו ותחילת המפעל הציוני, שוב שינה ט”ו בשבט את אופיו ו”ירד אל הקרקע” . העם, המבקש להתחדש בארצו, העניק לט”ו בשבט משמעות מעשית –תאריך בו יצאו כל ילדי ישראל ויטעו עצים בארצם, ובכך יכו הם עצמם שורש באדמה הקדושה ויסייעו בבנייתה ובהפרחת שממותיה.
אופי זה של בא לידי ביטוי בצורה נפלאה בבית האחרון בשירו של ישראל דושמן אותו ציטטתי בתחילת מאמר זה:
“ניטע כל הר וגבע
מדן עד באר שבע,
וארצנו שוב נירש,
ארץ זית יצהר ודבש
ט”ו בשבט הגיע, חג לאילנות”
אם כך, “חג לאילנות” – יומולדת לאילנות – יום נטיעה המוני בו העם יורש מחדש את ארצו על ידי הפרחת השממה.
ט”ו בשבט חוצה גבולות – כוס סביבתית:
בשנים האחרונות, עקב עליית המודעות למשבר האקולוגי ההולך ומחריף, קיבל ט”ו בשבט תפנית נוספת על ידי רבים, והפך למעין “יום כדור הארץ ” יהודי.
קהילות יהודיות רבות ברחבי העולם בחרו בט”ו בשבט כיום “חשבון נפש אקולוגי” . ביום זה אנו מזכירים לעצמנו כי המציאות כולה מורכבת מיחסי גומלין, וכי לאילנות באשר הם ישנו תפקיד מרכזי בשמירת האיזון במערכת בה אנו חיים. כריתת יערות והרס הטבע אינו אלא כריתת הענף שעליו אנו יושבים, ולכן יש לעצור תופעות אלו.בחג זה האדם מתמודד מחדש עם מקומו כיצור נברא ואת החובה והצורך לשמור על הבריאה מהרס.
“חג לאילנות” – חג לאילנות באשר הם, חג לכל אשר חיותו תלוי באילנות, חג לכל אשר האילנות שואבים את חיותם ממנו – חג לעולם בו האיזון נשמר והאדם והטבע חיים בהרמוניה .
ט”ו בשבט של כל אחד – כוסו של אליהו (או של כל אחד מאיתנו):
כפי שראינו ט”ו בשבט הינו חג שעבר במהלך ההיסטוריה גלגולים שונים ומגוונים.כל גלגול וגלגול לא צמח בריִק – אלא מתוך הגלגולים שקדמו לו במסורת נפלאה של הכלה והתחדשות. בכל כוס של ט”ו בשבט מהולים תכני הכוסות שלפניה והם שנותנים לה את טעמה המיוחד.
כיום על כל אחד ואחת מאיתנו מוטלת החובה והזכות למזוג לעצמו את הכוס החמישית – כוס אישית של ט”ו בשבט – המזיגה המיוחדת לכל אחד מאיתנו של תכני הכוסות שהוענקו לנו על ידי אבותינו, הצירוף הייחודי לנו של המשמעויות החברתיות, רוחניות, לאומיות וסביבתיות של החג.
יש מאיתנו שייערכו סדר מרשים ויתחברו לעולמות עליונים. אחרים יטעו עצים באדמת ארצנו בליווי שירי מולדת, ויש גם את אלו שינצלו את החג להפגנה המונית נגד הריסת גבעה זו או אחרת והפיכתה לנדל”ן. כולם צודקים, כולם צדיקים , וכולם חוגגים את ט”ו בשבט בשתיית הכוס החמישית- הכוס האישית שלהם.
כולי תקווה כי נזכה לשתות את הכוס החמישית של ט”ו בשבט מתוך שמחה, ולא נשכח למהול את מרכיביה השונים בהרבה אהבה..
ואסיים בקטע מתוך סדר ט”ו בשבט של חברת המתנ”סים:
“יהי רצון שבעבור עריכת סדר זה
בזכותן של ארבע כוסות
ובסגולתן של פירות ארץ ישראל
נזכה להגשמת כל ערכינו.
שכל אשה ואיש,
שכל עץ ואילן,
ייתנו את פריים המיוחד להם בקהילה ובטבע
לאהבה ולהנאה מאילנות ארץ ישראל.
שתתחדש עלינו שנת אילן טובה
ושופעת ברכה עד בלי די
אמן.”