פתיחה:
המאבק בין האדם לטבע נדמה לפעמים כמו מאבק שבו מתקיימים זה לצד זה עיוורון ופיקחון אכזריות ורחמים. יש משהו סודי בבריאה בטבע שאותו האדם רוצה לגלות, לחשוף ולהכיר, אך הרצון הזה אינו תמים, אינו סקרנות גרידא. האדם מעוניין לנצל את סודות הבריאה לטובתו – להגן עליו, להתמודד עם האכזריות והשרירותיות של חוקי הטבע, עם הסופיות הצפויה והתזמון והדרך הבלתי צפויים.
ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם וגו’– על מה היו מדיינים? אמרו: ‘בואו ונחלוק את העולם’. אחד נטל הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין.
דין אמר, ארעא דאת קאים עליה דידי! [=אחד אמר: הארץ עליה אתה עומד שלי היא!] ודין אמר מה דאת לביש דידי! [=ואחד אמר: (בגדיך) שאתה לובש שלי הם!] דין אמר: חלוץ! [=אחד אמר: הורד (את בגדיך כיש שלי הם!] ודין אמר: פרח! [=ואחד אמר: קפוץ (כי הארץ שלי)]
מתוך כך ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו.
רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: שניהם נטלו את הקרקעות, ושניהן נטלו את המטלטלין. ועל מה היו מדיינין? אלא, זה אומר: בתחומי בית המקדש נבנה!
וזה אומר: בתחומי בית המקדש נבנה! שנאמר “ויהי בהיותם בשדה”, ואין שדה אלא בית המקדש. היך מה דאת אמר (מיכה ג): ציון שדה תחרש.
ומתוך כך (בראשית ד): ויקם קין אל הבל אחיו וגו’.
יהודה בר אמי אמר: על חוה הראשונה היו מדיינין.
אמר רבי איבו: חוה הראשונה חזרה לעפרה.
ועל מה היו מדיינין?
אמר רבי הונא: תאומה יתירה נולדה עם הבל.
זה אומר: אני נוטלה, שאני בכור. וזה אומר: אני נוטלה, שנולדה עמי. ומתוך כך ויקם קין
(בראשית רבה, פרשה כב, סימן ז)
שאלות:
- לפי כל אחד מהדרשנים – מהו המקור לסכסוך בין קין והבל?
- איזו עמדה ויחס כלפי הסביבה, המציאות והארץ מיוחסת לאדם על פי מדרש זה?
“ויתרון ארץ” בכל אני עושה שליחותי….
ר’ שמעון היה עסקן בדברים היה לו פרדס אחד ופעם אחת היה יושב בו והיה בו סדן אחד, ראה דוכיפת שעשתה לה קן בתוכו אמר: מה זאת צריכה? העוף יסאב זה הפרדס. הלך רבי שמעון והרס את הקן הלכה הדוכיפת ותקנה, מה עשה ר’ שמעון הלך והביא לוח אחד ונתנו לפני הקן ונתן בו מסמר. מה עשתה הדוכיפת, הלכה והביאה עשב אחד ונתנה על המסמר ושרפה, מה עשה ר’ שמעון אמר טוב לגנוז העשב הזה שלא ילמדו גנבים לעשות כן ויחריבו אחר.
חמורו של ר’ ינאי אכלה עשב ונתעוורה ואכלה עשב אחר ונפקחו עיניה…
מעשה היה בשני אנשים שהיו עולים באותן השבילין של טבריה אחד עיוור ואחד רואה והיה הרואה מנהיג את הסומא. ישבו לנוח בדרך ואכלו מאותו העשב. זה שהיה סומא התפקח וזה שראה נהיה סומא. ולא עלו משם עד שהוביל הסומא שהתפקח.
מעשה היה באיש אחד שהיה עולה מבבל, ישב לנפוש בדרך וראה שני ציפורין רבות ביניהן ואחת הרגה את השניה. הלכה זאת שהרגה והביאה עשב ונתנה עליה והחייתה את הציפור המתה. אמר טוב לי שאקח מן העשב והחייה בו מתים של ארץ ישראל. כשרץ ועלה ראה שועל אחד מת מושלך בדרך, אמר טוב לי שאנסה בזה השועל ונתן עליו והחיה אותו. ועלה עד שהגיע לסולמי צור כיון שהגיע לסולמי צור ראה ארי אחד מת ומושלך בדרך, אמר טוב לי שאנסה בזה הארי ונתן עליו מן העשב וחיה הארי וקם ואכל אותו. וזה מה שאומרים הבריות: טוב לרע עשית – רע עשית, טוב לרע לא תעשה ורע לא יבוא עליך.
(ויקרא רבה, פרשה כב ד (מתורגם מארמית))
קהלת ה, ז-יד
אִם עֹשֶׁק רָשׁ וְגֵזֶל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק תִּרְאֶה בַמְּדִינָה אַל תִּתְמַהּ עַל הַחֵפֶץ כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם. וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל היא [הוּא] מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד. אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה גַּם זֶה הָבֶל. בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ וּמַה כִּשְׁרוֹן לִבְעָלֶיהָ כִּי אִם ראית [רְאוּת] עֵינָיו. מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן. יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ. ואָבַד הָעֹשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע וְהוֹלִיד בֵּן וְאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה. כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא וּמְאוּמָה לֹא יִשָּׂא בַעֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ.
קהלת, פרק ה’ פסוקים ז-יד