כדור עם כיפה

כדור עם כיפה

הרב ליאור אנגלמן

הסטריאוטיפ פשוט מאוד – אילו הייתי אומר שנערכת בשעה זאת הפגנה כנגד הפגיעה באלמוגים באילת, והייתי מבקש לשרטט קווי השתייכות של המשתתפים בהפגנה, ושואל מי לדעתכם משתתף בה? הייתם מן הסתם משיבים – כולם חילונים, מן הסתם מצביעים שמאלה. אילו הייתי מבקש שתנחשו מיהם ראשי הארגונים הירוקים בישראל, מיהם הפעילים, היינו מקבלים את אותה תשובה. ומה באשר להפגנה על מתן היתר ליהונתן פולארד לעלות סוף סוף לישראל? כנראה יגיעו להפגנה הזאת כל מי שנעדרו מן ההפגנה על האלמוגים.

כך נקבעה בתודעתנו משוואה ברורה – הדאגה לסביבה היא עניין חילוני. החור באוזון הוא עניין לחילוניים. שמירה על ערכי הטבע הוא נושא חילוני. עד כדי כך חילוני שלפעמים ייתפס בעיני דתיים כעניינם של יפי נפש מנותקים. מה לנו ולזה? כדור הארץ הוא ראש בלי כיפה. עניין של חולין. אותנו, הדתיים, תזעיקו כשהמפעלים הללו שמזהמים את הסביבה יעבדו בשבת.

משכך, גם רשות היחיד פטורה מן הדאגה הזאת. יש לנו תרי”ג מצוות לטפל בהן, ועוד כהנה וכהנה מצוות דרבנן, תקנות וגזירות. איסור על קניית כלים חד-פעמיים איננו ברשימה הארוכה הזאת. ותודה רבה, אין לנו כל צורך בכך. כלומר, גם אנחנו משלמים את המחיר, אין פטור לדתיים משרב קיצוני בקיץ בשל התחממות כדור הארץ ומסופות שמביאות איתן גם גשמי קללה, בשל האיזון שהופר. כולנו מבינים שהמחיר הזה רק בתחילתו. לילדינו, נכדינו ולדורות הבאים צפויות התמודדות קשות מאלו. אבל, שומר פתאים ה’, כנראה את סעודת ההודיה אחרי הסופה הבאה נערוך בכלים חד פעמיים.

אז אולי לכבוד ט”ו בשבט כדאי לבדוק מחדש את המשוואה הזאת שמחברת בין אחריות לסביבה לבין העולם החילוני, ומעניקה פטור מוחלט לכל שומרי התורה והמצוות. לכאורה זה היה אמור להיות להיפך, כלומר – אם העולם הזה הוא יד המקרה והטבע הוא באמת רק התרחשות מקרית של מפץ גדול, אם אין שום ערך אמתי לעולם והכול סתם, ממש סתם – מדוע להשקיע כל כך הרבה מאמצים בעולם טכני ואקראי? אבל אם הסיפור של העולם שונה בתכלית, כל גרגיר אדמה ועלה של צמח, כל דג באוקיינוס וחיה בג’ונגלים נבראה בכוונת מכוון של רבש”ע – כי אז אנחנו עומדים בחרדת קודש אל מול פלא הבריאה, כולו אומר כבוד, לכל יש ערך.

אמונה בה’ כרוכה באמון במעשיו וביצירתו, ועלינו האחריות לדאוג שהפלא יוסיף להתקיים. על פי המדרש היתה זו ההדרכה הראשונה של הקב”ה לאדם הראשון עלי אדמות:

“בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשיי, כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך” (קהלת רבה ז). עוד לפני שניתנה תורה ואפילו לפני שצווה שלא לאכול מעץ הדעת – נצטווה האדם לקחת אחריות על העולם. דווקא מפני שהעולם הוא לא מקרי, הוא עולמו של הקב”ה. כדור הארץ לא התגלגל לכאן במקרה, הוא ‘חובש כיפה’ ומעליו בורא.

ועכשיו, אגרוף “אשמנו” מכה כנגד הלב, בשעה שאני כותב את המאמר הזה אני מתיישב לצדי בני, אוכל חלה שנותרה ממוצ”ש, מנגב בחומוס ביתי, וכל זאת בצלחת חד-פעמית. אולי אני עצמי קניתי את הצלחת הזאת. גם אנחנו שקועים עמוק במשוואה הקלוקלת הזאת. המאמר הזה לא מופנה החוצה, רק פנימה. מנסה להפנים.

ליאור אנגלמן הוא ראש בית המדרש הקהילתי כפר סבא וסופר

לקריאת העלון השלם בנושא פלסטיק ויהדות