כלכלה וחברה- תפיסת יסוד

כלכלה וחברה: תפיסות יסוד

א.    המארג החברתי כמהותה של הכלכלה

בתשתית החשיבה הכלכלית המודרנית עומדת ההנחה לפיהן השוק הינו מנגנון שמטרתו חלוקה אופטימלית של משאבים הנתונים במחסור. אלא שקריאה מחודשת בתנ”ך מלמדת על מערכת יחסים אחרת.

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה’ אֱלֹקים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.
וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח,
כִּי לֹא הִמְטִיר ה’ אֱלֹקים עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה.
וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
וַיִּיצֶר ה’ אֱלֹקים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים,
 וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה

בראשית ב, ד-ז

פסוקים אלה מספר בראשית מתארים את ראשית הקשר בין האדם לבין האדמה. לפי הפסוקים, הבריאה אינה יכולה לצמוח בלי השילוב שבין האדמה, הגשם ועבודת האדם. אך הדברים שהאדמה זקוקה להם – המים והאדם – נוצרים ממנה: האד עולה מן הארץ והאדם נוצר מן האדמה. אין כאן ‘משאבים’ ו’צרכנים’, אלא מערכת יחסים שיש בה קבלה ונתינה מצד כל השותפים. האדמה לבדה היא עקרה, וכאלה הם גם המים והאדם; רק ביציאה של כל נברא מגבולותיו נוצרת צמיחה.

עמדת מוצא זו מציעה התבוננות אחרת על הכלכלה בכלל, על בסיס יסודות תרבותיים וערכיים השונים מאלו המנחים את מדע הכלכלה הקיים. קיומם של משאבים וצרכנים אינו כדי ליצור חלוקה, אלא כדי ליצור חברה. אלוהים ברא את העולם כך שנזדקק זה לזה, לא בשביל שנסבול מחסור ונתקוטט על משאבים, אלא כדי שניצור מערכות יחסים. בתפיסה המקובלת, קיום דבר אחד בא על חשבון קיום דבר אחר. לכן, על השחקנים בשדה הכלכלי-חברתי-סביבתי להכריע כיצד לחלק את משאביהם בהתאם לתפוקות שהם מגדירים כרצויות מחד ולאילוצי המציאות מאידך.  סיפור הבריאה – ואמירות נוספות רבות המצויות בעולמם של חכמים ובקבלה – מלמדים אותנו משהו אחר: צרכי הקיום מחייבים את הכל לעבוד בשיתוף-פעולה כדי להתקיים, ובמקביל לחפש מקומות בהם החפיפה ביניהם לא מולידה מחסור אלא דווקא שפע רב יותר. החיבור החברתי-אנושי בין אדם לזולתו יכול ליצור שפע במקום בו הכלכלה הקלאסית תראה מחסור. לפי דרך מחשבה זו, למשל, נתינה לא-חומרית מהווה גם היא חלק מהותי מהתהליך הכלכלי כפי שאומרת הגמרא (בבא בתרא ט ע”ב): “אמר רבי יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות”.

בלשון תורת הנסתר, קיומו של העולם תלוי במתח הדו-קוטבי הנוצר בכל מערכת יחסים, בין ‘משפיע’ לבין ‘מקבל’ – דהיינו, צד בין אחד המעניק שפע לצד השני המכיל אותו לשם העצמת החיים. ניתן להסתכל על המערכת הכלכלית כולה כבנויה מקשרים מסוג זה: מעסיק ופועל, מוכר וקונה, מלווה ולווה, עשיר ועני וכדומה. מבנה זה נמצא גם בתשתית המערכת הטבעית, וניתן לאפיין באמצעותו גם את מערכת היחסים שבין האדם לטבע או בין האדם לבורא. כך או כך, במפגש בין המשפיע והמקבל נוצר איזשהו ‘עודף-ערך חברתי’, שכן השלם גדול מסכום חלקיו. המפגש הזה הוא המחולל את השוק, את הכלכלה ואת החברה. חוסנה של החברה והכלכלה תלויים באופי היחסים שנוצרים בין המשפיע והמקבל: האם הצדדים רואים איש את פני חברו, פני אדם, או שמא אלו יחסים המתמקדים רק בערך התועלתני שיצמח מהם. לדוגמה, יחסי אחריות הדדית בין עשיר לעני יכולים להתדרדר בקלות ליחסי פטרונות, יחסי מעסיק ופועל יכולים להתגלות כניצול ועושק במקום כשיתוף-פעולה, ויחסי לווה ומלווה מהלכים על הגבול הדק שבין עזרה לרעך בעת צרה לבין ניצול חולשתו למען מִקסום רווחים.

אחד העקרונות הבסיסיים במודל של משפיע ומקבל הוא שזוהי מערכת דינאמית של יחסים הדדיים ומורכבים. מי שהנו ‘מקבל’ מבחינה אחת, עשוי להיות ‘משפיע’ מבחינה אחרת ובזמן אחר. כך, למשל, אמרו חכמים (ויקרא רבה לד, י) כי “יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית”.

לפי דרך זו, ההפרשים והשוני בין הבריות הנם מרכיב הכרחי בקיום חברה בריאה וכלכלה תקינה. ללא דינמיקה של השפעה וקבלה אין חברה ואין תהליך חברתי, כשם שזרימתו של מפל המים לא תיתכן בהעדר הפרש גבהים בין חלקי הנהר. יש לחתור, כמובן, לצמצום פערים חברתיים, אך גם לדעת שכאשר המנגנונים החברתיים והכלכליים להשגת שוויון מתבססים על שיח של זכויות פרטיות בלבד, הם עלולים ליצור חברה מנוכרת וריקנית. המדדים המקרו-כלכליים, כפי שהם מוגדרים כיום, יראו תוצאה זהה בשני המקרים משום שהם למעשה עיוורים לתהליכים חברתיים, אך המציאות בפועל מבחינת השלומות (wellness) והאושר של האנשים תהיה שונה.

הכלכלה איננה תחרות על משאבי הקיום, אלא סוג של תזמורת בה לכל כלי יש תפקיד. אמנם, ישנם כלים דומיננטיים יותר ופחות אך ללא יחסי גומלין ביניהם לא תהיה מוסיקה. רבי נחמן מברסלב כותב  (ליקוטי מוהר”ן יג, א) כי זו המשמעות של ‘משא ומתן באמונה’: “ששמח בחלקו, ואינו אץ להעשיר, כי הנגינה זה המשא ומתן”.

ב.    צמיחה ופיתוח כחובת האדם ואחריותו

ישנה תפיסת יסוד בכלכלה המודרנית, לפיה משאבי הטבע הנם דבר שהאדם מעוניין לרתום לצרכיו, ושהנו רכושו של המין האנושי (כדברי ג’ון לוק). תפיסה זו איננה מכילה בסיס פילוסופי-מוסרי להגבלת כוחות האדם, ורק ההשלכות ההרסניות של ניצול-היתר מביאות את ההולכים בדרך זו לתהות על גבולותיו של הניצול הראוי.

על פי היהדות, משאבי הטבע אינם של האדם – אלא מופקדים בידיו לפיתוח מושכל. פיתוח העולם וניצול נכון של משאביו אינו מענה לצורך אנושי, אלא מצווה וייעוד: “וַיִּקַּח ה’ אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ” (בראשית ב טו). כך כתב הרבי מליובאוויטש לנשיא מדינת ישראל השני יצחק בן-צבי: “כיון שיש מנהיג לבירה, זה העולם, ואין בו דבר אחד לבטלה, מוכרח [להיות] ניצול פעיל וחיובי של העושר, ואין מספיק כלל וכלל שלא ישתמשו בעושר בכיוון בלתי רצוי [כלומר – הימנעות מהרס זה לא מספיק], כי גם היעדר הניצול מפריע את הסדר בבריאה, כיון שכל החלקים שבה צריכים לסייע באופן פעיל לתכלית הכללית”.

תפיסת משאבי הטבע כפקדון, ותפיסת פיתוח העולם כחובה, מולידה התייחסות אחרת לטבע וצורת שימוש מרוסנת ומושכלת במשאביו, כפי שמוטבע כבר בביטוי הראשוני “לעבדה ולשמרה”: לעבוד את האדמה (כלומר לפתח את הציוויליזציה) ולשמור עליה (מפני השחתה וניצול יתר). דורות רבים לפני שהעולם היה בסכנה של ניצול יתר של משאבים קבעה התורה את איסור ‘בל תשחית’, המבקש למנוע השחתת שווא של עצים (וכן של כל רכוש אחר), ואסרה על פגיעה לשווא בבעלי חיים.

תפיסה זו מתגלה באופן ברור בתורת הקניין של היהדות. התודעה של קניין ורכוש מהווה אחד מיסודות הכלכלה, ומיסודות ההבחנה בין האדם לשאר יצורי הבריאה. העמדת האדם כאחראי על שמירת העולם ופיתוחו מעניקה את הבסיס למושג הקניין – כשם שהעולם שייך לבורא, כך פעולות האדם לשכלול העולם מעניקות לו זכות קניין; אלא שזכות זו כרוכה מיניה וביה באחריות. התפיסה לפיה אדם יכול לעשות ברכושו ככל העולה על רוחו זרה לדרך היהדות, בה יסוד החובה והאחריות עומד בבסיס תפיסת הקניין. “ועל כן בצלם א-להים עשה אותו, לעשות כל צרכי העולם ותיקוניו כאשר הוא עשה בתחילה” (זהר חדש, מדרש הנעלם לבראשית).

ג.    תרבות של ריסון וויתור

בשל תפיסה זו של הקניין, ובשל הסכנה שאדם יחוש גאוות-בעלות כלפי הקנוי לו, ציוותה התורה שורה של מצוות שנועדו להזכיר לאדם שבעלותו על הרכוש זמנית וחלקית. כיוון שהתורה ניתנה לחברה חקלאית, רוב המצוות הללו מגבילות את זכויות האדם מישראל ביבולו ובשדותיו. כך, למשל, מצוות ה’פאה’ מחייבת את האדם הקוצר את שדהו להותיר פינה לא קצורה עבור העניים, ומצוות ה’לקט’ וה’שכחה’ מותירות לעניים את הנופל בשעת קצירה או נשכח בשעת איסוף הקציר. מצוות השבת והשמיטה, המשביתות את מלאכת האדם ואת זיקתו הקניינית למשך יום בשבוע ושנה במחזור של שבע שנים, הן ביטוי נוסף ומובהק לעקרון זה.

מצוות אלה מעדנות את הדחף לבעלות ורכושנות וממירות אותו בשותפות ולקיחת אחריות. מצד אחד נדרש האדם לבטל את זכות הקניין בפני חובת ההכרה שהשדה והיבול שייכים לא-לוהים; אך בה בשעה ובאמצעות אותן מצוות עצמן, התורה מבקשת להעצים את המפעל החקלאי-תרבותי של האדם וללמד את האדם שדווקא דרכו מתחזקת הזיקה בינו לבין בוראו.

בכל מקום בו מתעצם השימוש בשפע שמציע לנו הטבע, תובעת ממנו התורה ויתור – ויתור על עמדת היוצר, ויתור על יכולת הניכוס וויתור על עצם הקניין והבעלות הנובעים מברכות אלו. במישור הסביבתי מאפשרת תנועה זו לתהות לגבי פיתוח טכנולוגיות מסויימות טרם יציאתן לדרך, לשקול ויתור על מיקום אופטימלי מבחינה כלכלית של מפעל לטובת שיקולים חברתיים או להשאיר שטחים ללא פיתוח כלל, על מנת לאפשר מרחב מחייה למינים אחרים.

“בנקודה זו אנו מגיעים למאזן בנפש האדם עצמו, מאזן נפשי בין דרישות האדם לחובתו. מוסר היהדות עומד איתן על בסיס של ריסון, הסתפקות והתאפקות. בלא בסיס זה יהיו לשווא כל האמצעים האקולוגיים שבעולם. ביסודה של כל גישה לבעיית האקולוגיה מוכרחים להיות צמצום התאווה, רגישות לצרכי האחרים – הן לחברה והן ליצורי כפיו של הקב”ה”. (הרב אהרן ליכטנשטיין, הגות, ד’, “יהדות בחברת ימינו”)
“סוד ברכתה של הארץ בה אנו חיים ובונים מחדש את תרבותנו, ארץ-ישראל, נעוץ בכך שאין היא ‘גן עדן’, אין היא משופעת במשאבים. אין בה ברכת גן עדן כבתרבויות המנצלות את משאביהן לשם שליטה במרחב הפוליטי והכלכלי, לשם התרברבות וכוח. ארץ-ישראל טומנת בחובה את סוד מימוש השפע האינסופי שבברכת ה’ – הוא ברכת הצמצום, שמירת הגבול המאפשר את מימושם של החיים.
ארץ-ישראל ממוקמת בגבול המדבר. היא לא התברכה בשפע מובטח של מים. זו הסיבה שהיא משקפת נאמנה את כדור הארץ השט בחלל […] אין בנהרות האיתן של כל מאגרי האנרגיה וחומרי הגלם שבעולם, ואין ביובלים המבורכים של נהרות החיים שבנפש האדם, כדי להבטיח, מצד עצמם, את קיום האנושות ואת העצמת כוחות החיים. נוכח התהליכים המסוכנים המאיימים על עתידה של התרבות האנושית, אנו מתוודעים אל העובדה כי ברכה זו דומה היא לתמונת ארץ-ישראל – חיוּת בתוך גבול, ברכה בצמצום. האפשרויות הנפתחות בפני האדם לעמוד על טיבה של הברכה ולנצל אותה לצרכיו מטילות עליו אחריות להתייחס למשאבי הטבע על כדור הארץ מתוך תודעה זו” (הרב דב ברקוביץ)

ד.    עיצובה של חברה

לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ; לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ

שמות כ, יג

מתוך כל האמור לעיל, קל להבין כיצד נכנסה מצווה העוסקת כולה ברגש החמדנות לעשרת הדברות – עשרת החוקים המכוננים שהנחיל עם ישראל לעולם, לצד האיסור לרצוח או לגנוב.
האיסור לחמוד – לרצות את נכסיו החומריים של חברך (ולפעול להשיגם), הינה בסיס לחברה בה האתוס הרוחני והערכי אינו רואה את היחיד כמידת הכל.
חברה המבססת עצמה על “לא תחמוד”, בונה את ערכיה החברתיים על יסודות בהם היחיד בא לידי ביטוי גם כחלק מכלל  וישנה ציפייה מכל אדם לפעול מתוך מחייבות כלפי משהו שהוא מעבר להישגיות  ברמת הפרט.
חברה המבוססת על “לא תחמוד” חותרת למלא את חייה בתוכן פנימי בנוסף לצורה חיצונית, חותרת לצדק ולחסד ומקדישה עצמה לתהליך הפוך מהחמדה – הוויתור והנתינה לאחר ,תוך פתיחת לב מתמדת אל הזקוק באמת לשינוי במצבו. 
המדד העיקרי לבחינת חברה זו הוא “איכות חיים” הנמדדת לא רק באופן חומרי, אלא גם על ידי מידת הפעילות היצירתית של חבריה בשעות הפנאי, המפגשים הבין אישיים שהיא מזמנת ומחויבותה לאורח חיים  של צדקה ומשפט.

מתוך – צמיחה בת-קיימא: עמדה ישראלית ממקורות היהדות נייר עמדה כלכלי-סביבתי  לועידה הבינלאומית לפיתוח בר-קיימא בריו דה-ז’נירו  תמוז תשע”ב (יוני 2012)