כמה שווה הזבל?

 כמה שווה הזבל?

בפרשתנו, מצווה התורה לנתץ, לשבור לגדוע ולשרוף את מקומות הפולחן של יושבי הארץ לפנינו, ואת ערי-ישראל שהודחו לעבוד עבודה-זרה, תוך איסור ליהנות ולהשתמש בהם, זאת בניגוד למציאות המקראית והתלמודית בכל סיטואציה אחרת, שבה לא קיימת פסולת חסרת-שימוש.
 
המילים המשמשות אותנו לתיאור דבר "שאין עוד חפץ בו", משמשות במקורותינו במשמעויות שונות בתכלית.
 
הזבל, הלא הוא פרש בעלי-החיים במשק-הביתי, מהווה במקרא את החומר המשמש לטיפוח ולצמיחה (כמו: "הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי…" (בראשית ל,כ). וכן: "בֵית זְבֻל לָךְ וּמָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים" (דברי הימים ב' ו,ב). חז"ל מקנים לזבל מעמד של סחורה לכל דבר: "אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער. יצא השער – פוסקין, …היה הוא תחלה לקוצרים: פוסק עמו על הגדיש, … ופוסק עמו על הזבל כל ימות השנה (ב"מ ה,ז).
 
האשפה, הרי היא כלי המשמש את הלוחם לנשיאת החצים. בלשון חז"ל, מורחבת המשמעות מכלי-קיבול לחצים – למקום איסוף קונקרטי: "אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז?… מצא כלי באשפה: אם מכוסה – לא יגע בו; אם מגולה – נוטל ומכריז" (ב"מ ב,א-ג).
 
מדברי ר' יוסי בהמשך המשנה הקודמת, למדנו שהאשפה היא מקום קיבולה ושמירתה של הסחורה הקרויה "זבל": "רבי יוסי אומר: אין פוסקין על הזבל אלא אם כן היתה לו זבל באשפה, וחכמים מתירין". וכן במסכת שביעית (ג,א): "מאימתי מוציאין זבלים לאשפתות? משיפסקו עובדי עבודה". וכפי שמעידה אף המשנה בבבא-בתרא (ה,ג): "המוכר את החמור – מכר את הסייח… מכראשפה – מכר זבלה".
 
למרבה התדהמה, מסתבר שהזבל והאשפה אף ראויים להקדש, ומי שישתמש בהם לצרכיו הפרטיים – ימעול מעל בה': "הקדיש בור מלא מים, אשפה מלאה זבל, שובך מלא יונים… – מועלין בהם ובמה שבתוכן. אבל אם הקדיש בור ואחר כך נתמלא מים, אשפה ואחר כך נתמלאה זבל, שובך ואחר כך נתמלא יונים… – מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן" (מעילה ג,ו).
 
לעומת מציאות-יומיומית מקראית-חז"לית זו, בה לכל תוצר-לוואי יש שימוש וערך, וממילא אין (כמעט) חומרי-פסולת, במציאות-חיינו כיום – כמויות הפסולת שאנו מייצרים הן אדירות: ישראלי ממוצע מייצר ביום שיגרתי כ-4.5 ליטר פסולת, שמשקלה  1.5 ק"ג. בכל יום נוצרים בישראל 12,000 טון פסולת!!! אתרי ההטמנה הנוכחיים יאזלו בתוך 5 שנים, ומקומות חדשים קשה ביותר לאתר: אתר כזה אסור שיסכן מאגרי-מי-תהום, הוא אינו יכול להיות סמוך למקום יישוב, ובו-בזמן אסור שיהיה בלתי-נגיש למרכז ההתיישבות אותו נועד לשרת.
הפתרון המתבקש המצוי ברובו בידינו הוא צמצום נפח הפסולת, ע"י הקפדה על 7 ה-R-ים שסקרנו בפרשת "ואתחנן": סירוב -Refuse , הפחתה – Reduce, שימוש-חוזר – Reuse, מילוי-מחדש – Refill, תיקון – Repair, מחזור – Recycle, התמרה – Recovery.

___________________________________________________________

לתגובות: שלמה אילן, [email protected]
פורסם לראשונה בעלון 'שבת בשבתו' גיליון 1286: ראה  כ"ה אב תשס"ט 11/08/2009