לא נשכח וכן נסלח: על סליחה כשמיטת חובות

לא נשכח וכן נסלח: על סליחה כשמיטת חובות
על בועת החובות ההיסטוריים בכלכלת האשמה הישראלית ועל האפשרות להתמודד איתה באמצעות שמיטה

שחר פישר

“לא נשכח ולא נסלח”, הססמא הישראלית שהולכת ומוצמדת לעוד ועוד מקרים בעברנו שלנו, היא היפוכה של “לא תקם ולא תטור”, המצווה המקשרת בויקרא י”ט בין “לא תשנא את אחיך בלבבך” לבין “ואהבת לרעך כמוך”. אך אנו לא נשכח את רצח רבין, לא נסלח על אוסלו. אנחנו ננטור את שנות מפא”י וננקום בליכוד. לא נסלח על ההתנחלויות ולא נשכח את גוש קטיף, ננטור זיכרון מעברות וננקום את אלטלנה. לעולם לא נסלח לערבים, כמו שאמרה גולדה מאיר, על שאילצו את ילדינו ללמוד להרוג אותם, כלומר לעולם לא נסלח להם על כך שאינם סולחים לנו על שהרגנו אותם. כלכלת החשבונות והחובות ההיסטורים של החברה הישראלית וסביבותיה התפתחה למימדי בועה עם צבירת שנות דורות של ריבית דריבית על כל העוולות שהתחוללו ונחוו כאן במאה וחצי האחרונה. תקופת הקורונה הייתה גם ממשברי האשראי החריפים ביותר שהעניקו מגזריה השונים של החברה הישראלית אלו לאלו. כולנו, ללא יוצא מן הכלל, עומדים בבחינת נושים או חייבים. מאמר זה מבקש להציע את שנת השמיטה הקרובה כהזדמנות לדיון באפשרות של שמיטת חובות אלו.

שורש טעותה ונזקה של ססמת “לא נשכח ולא נסלח” הוא בכך שהיא אינה משכילה לראות שסליחה היא למעשה היפוכה של השכחה. על מנת שחוב יוכל להמחל חייבים שני הצדדים ראשית להכיר בקיומו, להסכים כי אכן התרחשה פגיעה שעליה יש לכפר, “להחליף פרטים”. כך בסליחה הנזק לא נשכח, להפך, הוא זוכה באפשרות מסוימת לתקון. השכחה מכסה ומבליעה את החוב בעוד שהסליחה והכפרה מכירות במלוא ערכו. הסליחה במובן זה דומה הרבה יותר לחנינה מאשר לזיכוי. אלא שכמו בחנינה כך גם בסליחה יש משום ויתור על לפחות חלק מהחוב, הכרה כי אי אפשר או לא נכון לגבות אותו במלואו שהוא למעשה בלתי ניתן לתשלום. הסליחה חייבת אם כן להיות במידה כזו או אחרת מתנת חינם, קורבן.

שמיטת חובות, מצוות שנת שמיטה, היא כקורבן שמחויב אדם להקריב למען רעהו, שומט החוב מוותר ומוסר דבר מה שבדין שייך לו, ובמחיר קורבן זה הוא פודה את חירותו ועתידו של רעהו. במובן מסוים הוא גם פודה את חירותו שלו, חונן את עצמו מלהיות לרעהו כנושה, גואל את שניהם מהעמדות שהחוב מייצר ביניהם     , מיחסי האדון והעבד. בכסף, ובוודאי כאשר מדובר בדברים כמו פגיעה וטינה, להיות מחזיק החוב משמע להשתעבד אליו לא פחות ואף לפעמים יותר מזה החייב בו. כהקרבה למען האחר, שמיטת החובות היא חירות וטוהר הדף החלק של כולם, המקבילה החברתית-כלכלית לשמיטת הקרקע שמאפשרת התחדשות ואפשרות למשהו חדש לצמוח.

כיצד שומטים חובות היסטורים? חובות סימבוליים? חובות של הקישקע? האם יש לנו הזכות למחול או לבקש מחילה על חובות שירשנו מסבא וסבתא? כיצד מצליחים באמת לקיים את לא תקם ולא תטר ואת לא תהיה לו כנשה? כיצד נמנעים מלהעשות שבויי שנאותינו? מושג השמיטה יכול להיות נקודת מוצא לחיפוש התשובה לשאלות האלו, ההבנה שהחוב הופך אותנו לבני-ערובה אחד של השני, ואילו שמיטתו היא ערבות.

המשמעות הישירה של שמיטת הקרקע היא שהחקלאי שומט את הקרקע מידו, אולם באותה מידה נכון לומר כי זוהי הקרקע שנשמטת מתחת רגליו עם ההשעייה הנכפת עליו בדאגה למטה לחמו. בימינו מטה הלחם של מרביתנו אינו מרגיש בקיומה של שנת שמיטה, ואילו הרעיון של ויתור על חובות כלכליים רחוק מאוד ולמעשה בלתי אפשרי תחת ערכיה של השיטה החברתית-כלכלית הנהוגה לפי שעה בעידננו. לכן, לפני שיהיה רע יותר או עד שיהיה יותר טוב, בצד הבנה סביבתית חשובה, אולי שומה עלינו לחפש משמעות אחרת לשמיטת הקרקע תחת רגלינו, אולי כשמיטת קרקע “המקום בו אנו צודקים” כדברי יהודה עמיחי, הקרקע המוצקה כל כך ממנה אנו מנהלים את מאבקינו האידיאולוגים. כמו שמיטת הגידולים החקלאיים שאפשרה לאדמה להתחדש, וכמו שמיטת החובות הכספיים שאפשרו לאדם להתחדש, אולי גם שמיטת החובות ההיסטוריים תוכל לעשות משהו דומה לחברתנו, לאפשר התחדשות ולמשהו חדש לצמוח.

היוכלו ימנים למצוא דבר מה טוב יותר משלילת השמאל ככוח המניע אותם לקלפי? כלום יכולים אנשי שמאל לרגע גם להקשיב ולהכיר כי ארצם אכן שינתה את פניה, וממשיכה לשנותם, מבלי שתהא האדמה בוערת? היוכלו “גוש אמונים” ו-“שלום עכשיו” לסלוח על שהכשילו זו את חלומה של זו, אולי אפילו להכיר תודה מפוכחת? הייסלחו חרדים לחילונים על חילוניותם וחילונים ייסלחו לחרדים על חרדיותם? כמה מים יזרמו באסי בטרם יטהרו היחסים בין הקיבוץ ותושבי בית שאן? איזה תשלום יוכל להתקרב לכיסוי מלוא החוב כלפי משפחות חטופי תימן מלבד הכרה, מלבד בקשת סליחה? רשימת הפגיעות אינסופית, פעמים היא נישאת על ידי מתקני עולם רודפי צדק (למצער לעתים אך ורק צדק), פעמים היא מסורה בידיהם של סרסורי חובות מקצועיים המובילים קמפיינים פוליטיים ציניים. כאן וכאן החשבונאות ההיסטורית היא מעורקיה המרכזיים של המחנאות ההיסטורית ומכשלה בפני תיקון.

לקבול על סימטריה בין עוולות, לתבוע הדדיות במחילה או לעמוד בתוקף על חד-צדדיותה של הפגיעה הן כולן תגובות מובנות ושכיחות תמיד בשיח מסוג זה. אולם שַׁמָּאוּת עוולות, התנייה שמיטת חוב בגמול שמיטת חוב או רצון לקבל סליחה מבלי לתת אותה הן כולן מקח, לא מתנה, לא קורבן. מתנה היא מתנה רק אם אין מצפים לתמורה, קורבן הוא קורבן משום שצריכים לתת אותו מבלי לתבוע החזר על ההשקעה. אך המתנה והקורבן אינם ניתנים ללא סיבה, שכן תפקידם לקרב, לבסס סדר משותף, להכיר דווקא דרך מתן סימלי בחוב שלא ניתן לשלם ולכפר עליו.
וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ, לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לה’ ” (דברים ט”ו ב’). חז”ל הבינו את “דבר השמיטה” כ-“דיבור השמיטה”, כדבר שאומר אדם לחברו. אם נלך בעקבות עמנואל לוינס אציע גם כי תהא זו הבנה מצומצמת של הכתוב ומצמצמת של רוח האדם אם נבין את “רעהו” ו-“אחיו” כאן, כמו ב-“לא תשנא אחיך… ואהבת לרעך כמוך”, רק כעניין בינאישי כלפי רע או חבר ספציפיים, ולא כמכלול המופשט של יחסינו ואחריותנו כלפי כלל החברה, אורחותיה וגורלה. כי קרא שמיטה לה’, כמו מקראי קדש, כמו קריאת דרור בארץ לכל ישביה.

שחר פישר הוא מרצה ליהדות ופילוסופיה, איש חינוך, חבר בבית המדרש לרבנות ישראלית ודוקטורנט בבית הספר למדעי התרבות באונ’ ת”א