להיות בני נוח – יהדות אל מול משבר האקלים

הרב רונן לוביץ

שלוש תפיסות אקולוגיות

בחשיבה האקולוגית בת זמננו מקובל להבחין בין שתי תפיסות: תפיסה אנתרופוצנטרית ותפיסה ביוצנטרית. הראשונה מעמידה במרכזה את האדם. היא רואה את היקום כולו כעומד לרשותו של המין האנושי, אשר רשאי לעשות בו שימוש לצרכיו, אך יחד עם זאת נדרש לנהל את העולם בזהירות וברגישות, ולהשתמש בתבונה וביכולת שלו כדי לכלכל את העולם באופן נכון ומרוסן. האדם בתפיסה זו הוא בבחינת מנכ”ל של חברה, כאשר הצלחת החברה אותה הוא מנהל, היא גם הצלחתו, ושלומה היא שלומו. התפיסה הביוצנטרית, לעומת זאת שוללת את הצבתו של האדם במרכז הבריאה. היא רואה בו יצור בעל מעמד שווה למעמד שאר היצורים. תפיסה זו, שהיא מרחיקת לכת מבחינה החשיבה האקולוגית, אינה מקנה לאדם זכויות יתר, ואינה רואה את מגוון החי והצומח שבעולם כמיועדים לשימושו.

על אף שבמחשבה ראשונה נדמה שהשקפת עולם יהודית בנושאי אקולוגיה אינה יכולה לעלות בקנה אחד עם התפיסה הביוצנטרית, בדיקה מעמיקה יותר מגלה שניתן למצוא ביהדות מקורות השראה לשתי התפיסות. לדעתי, ניתן להצביע על גרסה מסוימת של שתי גישות מובחנות בדומה לשתים שהוזכרו, במקורות היהדות למן המקרא, דרך ספרות חז”ל ועד להגות היהודית בת-זמננו. כבר עם פתיחת התורה מוצגים בפנינו שני תיאורים של מעמד האדם בעולם. בפרק א’ נאמר לאדם ולחווה: “פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ” (בראשית א, כח). בתיאור זה מקבל האדם מנדט לשלוט בכל היקום ולעשות בו ככל אשר יחפץ בלי כל סייג. בפסוקים הסמוכים מציב פרק א’ בפנינו תפיסה היררכית, לפיה האדם רשאי לנצל לצרכיו את בעלי החיים, ואילו הם רשאים לאכול את כל הצומח. בפרק ב’, לעומת זאת, לא מקבל האדם סמכויות דומות. תפקידו מוגדר באופן קצר וקולע: “לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ” (שם, ב, טו). קולה של התפיסה הביוצנטרית מהדהד גם בדברי ה’ לאיוב, בהם ממוזער מעמדו, ומודגש שהיקום מלא יצורים ושטחים שאין לאדם בהם כל נגיעה (איוב לח).

שתי התפיסות חוזרות ומופיעות במדרש חז”ל העוסק בשאלה: מדוע נברא המין האנושי אחרי כל שאר המינים. חכמים נתנו לכך שתי תשובות בגמרא (סנהדרין לח, א): האחת אומרת, “כדי שיכנס לסעודה מיד. משל למלך בשר ודם שבנה פלטרין ושיכללן, והתקין סעודה, ואחר כך הכניס אורחין”. תשובה זו רואה באדם את גולת הכותרת של הבריאה שהכל נברא והוכן עבורו. לעומת זאת, תשובתם השניה של חז”ל מסבירה שמטרת הבורא היתה “שאם תזוח דעתו עליו אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית”. תשובה זו מצביעה על כך שהיתה זכות קיום לשאר היצורים בלי כל תלות בקיום האדם, שהרי הם היו קיימים עוד לפניו. הסבר זה מחייב את האדם לגלות ענווה כלפי היקום ולהרחיק מעליו כל תחושה של התנשאות.

בהגות היהודית הקלאסית מתחדדות שתי הגישות ובאות לכלל מחלוקת מפורשת. רב סעדיה גאון קובע שמטרת היקום וכל יצוריו היא האדם, והוא מדגיש שהתבוננות בבריאה אינה מותירה כל מקום לספק בעניין זה. (הנבחר באמונות ובדעות, מאמר ד’, בתרגום הרב קאפח עמ’ קנ-קנא). אותה התבוננות הביאה את הרמב”ם דווקא למסקנה הפוכה, לפיה: “אין לסבור בכל הנמצאים שהם בגלל מציאות האדם, אלא יהיו גם שאר כל הנמצאים מטרה לעצמם, לא בגלל דבר אחר” (מורה הנבוכים, ג, יג).

בהמשך לשתי תפיסות אלו, אנו מוצאים פרשנויות מנוגדות בהבנת מהות הסמכות שניתנה לאדם בפרק א’ של בראשית לכבוש את הארץ ולרדות ביצוריה.  הרמב”ן סבור שניתן לבני האדם מנדט “בארץ לעשות כרצונם, בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר, ולבנות ולעקור נטוע… וטעם “וירדו” – שימשלו בחזקה בדגים ובעוף ובבהמה ובכל הרמש… ואמר “בכל הארץ” – שימשלו בארץ עצמה, לעקור ולנתוץ ולחפור ולחצוב נחושת ברזל. ולשון רדייה – ממשלת האדון בעבדו” מאות שנים מאוחר יותר כותב  הראי”ה קוק, בחזון הצמחונות והשלום שלו את היפוכם של הדברים. לדבריו, “אין ספק לכל איש משכיל והוגה דעות ש”הרדייה בתורה… איננה  מכוונת לרדייה של מושל עריץ המתעמר בעמו ובעבדיו, רק להפיק חפצו הפרטי ושרירות ליבו. חלילה לחוק עבדות מכוער כזה, שיהיה חתום בחותם נצחי  בעולמו של ה’, הטוב לכל, “ורחמיו על כל מעשיו” שאמר “עולם חסד ייבנה”. דומה שהרב קוק יכול היה לראות בחזונו את הסכנות הטמונות ביכולת העצומה של המין האנושי, ואת ההכרח לדעת לרסן את יכולותיו ולהשתמש בהן באופן מושכל ומוגבל.

אחרי שראינו שישנן גרסאות מסוימות של שתי התפיסות, האנתרופוצנטרית והביוצנטרית במקורות היהדות, ברצוני להציע גישה שלישית שתכריע ביניהן, היא התפיסה התיאוצנטרית. תפיסה זו אכן מקנה מעמד מיוחד לאדם, אולם זאת רק מכוח היותו שליח הבורא וכפוף להוראותיו. לא הטבע עומד במרכזה, גם לא האדם, כי אם בורא עולם. על האדם לראות את עצמו בבחינת אפוטרופוס שמונה לתפקיד השמירה על היקום.

על תפקיד בני האדם כשומרי הבריאה מעמידה אותנו הגמרא (עבודה זרה מ, ב) המספרת כיצד רבי יהודה הנשיא חש במעיו… בדקו ומצאו עובד כוכבים אחד שהיה לו שלש מאות גרבי יין של תפוחים של ע’ שנה, ושתה ונתרפא, אמר: ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים”. המהרש”א בפירושו מסביר את ברכת רבי בכך שהאדם היה בבחינת שומר בהיותו בגן עדן, כמו שכתוב: “ויניחהו בגן עדם לעבדה ולשמרה”, וכאשר סולק משם השליט הבורא אותו ואת צאצאיו על כל העולם בתפקיד של שומרי העולם. על כך בירך רבי ששמירת בני אדם על הצומח היא שאפשרה את הקיום והשימוש של אותם תפוחים, מהם שתה והתרפא.

נוח, צדיק עולמי

מי שראוי לשמש כדגם האידיאלי של שומר הבריאה הוא הצדיק הראשון, נח. מפעל חייו של נח היה למעשה שימור הסביבה, והבטחת הקיום לדורות הבאים. בפועלו מתגלמת האחריות הרובצת על כתפי האדם לנצל את יכולותיו וכישוריו למען הבריאה כולה. מדרשי חז”ל מתארים כיצד היה מתאמץ ומסתכן בהאכלת בע”ח בתיבה, כיצד נח לא טעם טעם שינה במשך כל השנה בה שהו בתיבה שכן “היה עסוק לזון את הנפשות שהיו עמו” (תנחומא). מדרש זה ממחיש את המאמץ ואת הוויתורים להם נדרש המין האנושי על מנת לשמור על הבריאה.

פרשת בראשית הציגה את האדם כנזר הבריאה, כאשר לפי פרק א’ הוא נהנה ממעמד-על רודני-ריבוני, ולפי פרק ב’ הוא משתלב כשומר בגן עדן. פרשת נח מציבה בפנינו דמות שונה של אדם, השרוי בעולם של סכנה קיומית, שנקרא למלא תפקיד של משרת העולם הכאוטי, תפקיד אחראי בעולם משברי. פרשת המבול ממחישה כיצד בעולם של אחרי הגירוש מגן העדן, האחריות לקיום האנושי והכלל-עולמי מועברת מהבורא אל האדם. הבורא כביכול מנוע מלהתערב בנעשה. כאשר מעשי בני האדם מסכנים את גורל העולם, לא נותר לו אלא להיות עצוב ולהתאבל על כך: “ויתעצב אל ליבו” (בראשית ו,ו), “ואין עציבה אלא אבלות” (בראשית רבה כז, ד). הוא לא הפקיר את העולם, הוא הפקיד אותו, “מסר עולמו לשומרים”. את הטיפול במשבר הקוסמי הממשמש ובא, הוא הטיל על האדם, על נוח. גם מניעת משברים עתידיים תלויה באדם. הבורא מתחייב שלא להשחית עוד את העולם בעתיד (בראשית ח, כא), אולם הוא יודע מה גדול הוא כוח ההשחתה שטמון בידי האדם, ולכן הוא ממשיך ומצווה את האדם ללמוד לרסן את עצמו. אפשר שאות הברית, הקשת, שמקים הבורא בינו ובין האדם, איננו רק אות המציין את הבטחת הבורא, אלא גם תזכורת לבני האדם שייזהרו מלגרום השחתה לעולם בו הם חיים.

אולם העולם בו אנו חיים נשחת והולך. פעיל סביבה אמריקאי הגדיר זאת בשנינות: “מלחמת העולם השלישית היא הקרב בין האדם לבין הטבע. הבשורה הרעה היא: אנחנו מנצחים.” אנו יודעים כיום שהחברה המודרנית המתועשת לא רק פוגעת בטבע (דומם, צומח וחי) במאמציה לדאוג לצרכי האנושות, אלא גם פוגעת בה עצמה. המושג קיימות (sustainability) בו משתמשים כיום, מתבסס על ההבנה שתופעות הנזק הסביבתי ודלדול המשאבים הנחוצים להמשך קיומנו, פוגעים בראש ובראשונה בבני אדם. תופעות גלובליות דוגמת החור באוזון, התחממות כדור הארץ והטיפול בכמויות האדירות של הפסולת בכלל והפסולת הרעילה בפרט, אלה ועוד מרעין בישין נגרמים בעיקר על-ידי הרגלי צריכה של בני האדם, והם פוגעים לא רק בעולם כולו כי אם גם בנו, בני האדם. גם מי שיכלו להישאר אדישים לנוכח גורלם של מאות מינים של בעלי חיים שהולכים ונכחדים, באזורים שונים של כדור הארץ, רובם רחוקים מהעין ורחוקים מהלב, אינם יכולים להישאר שווי נפש לנוכח בעיות של בריאות הציבור שנגרמות מזיהומים באוויר, במים ובקרקע.

מחקר הערכה רחב היקף של האו”ם על מצב המערכות האקולוגיות של כדור הארץ מצא כי שני שלישים מהשירותים שהטבע מעניק לאנושות נמצאים במצב של התדרדרות. די אם נזכיר את משבר המים שמטריד אותנו בימים אלה בארצנו. לפני עשר שנים אמר קופי ענאן, מזכ”ל האו”ם לשעבר: “צריכת המים המתוקים גדלה פי שישה בין השנים 1900 ל-1995 – יותר מפי שניים מקצב הגידול של האוכלוסייה האנושית. כבר היום כשליש מאוכלוסיית העולם חיה במדינות שבהן יש עקת מים, כלומר מדינות שבהן הצריכה עולה ב-10% על יכולת ההספקה. אם ימשכו המגמות הנוכחיות, עד לשנת 2025, שניים מכל שלושה אנשים על פני כדור הארץ יחיו בעקת מים”. אכן הבעיה הולכת ומחריפה. בממוצע עולמי, החברה האנושית צורכת מדי שנה קצת יותר מ-10% מכמות המים המתוקים המתחדשים ממשקעים. באזורים צחיחים, כמו אגן הים התיכון וצפון אפריקה, האוכלוסייה האנושית משתמשת מדי שנה ב-120% ממשאבי המים המתחדשים. באזורים האלה ההפרש בין משאבי המים המתחדשים לבין כמות המים הנצרכת מתקבל משאיבה של מי תהום בקצב העולה על קצב התחדשותם. אי לכך, צפוי בעתיד מחסור במים באזורים רבים בעולם, דבר שיגביל את הפיתוח הכלכלי ויעיק על רווחת האדם. אי אפשר לשבת עוד בחיבוק ידיים. המשבר איננו עוד תיאוריה, הוא מציאות.

אולי לא נוח לנו לחשוב על כך, אבל נוח הוא צדיק מאוד רלבנטי עבורנו כיום. האיש שעבד במרץ במרוץ נגד הזמן כדי לבנות את התיבה להצלת עולם החי, משמש סמל ומופת לצדיק האוניברסאלי. גדולי האומה עודם משמשים לנו כדמויות-על להשראה ולחיקוי במישור האישי והלאומי, אולם כיום זקוקים אנו גם לדמותו של הצדיק הגלובאלי הכלל-אנושי נוח, שנענה לקריאה לדאוג לקיום היקום. אמנם הנתונים התהפכו: נח נדרש להציל את העולם מפני עודף מים, ואילו אנו חרדים מפני מחסור במים, נוח היה צריך לחטוב עצים רבים לשם בניית התיבה, ואילו אנו נדרשים לצמצמם את השימוש בנייר, למחזר ולחסוך בחומרים.

אמנם אנו מזרעו של אברהם אבינו, אך יחד עם זאת, אנו גם בני נוח. לעם ישראל ניתנו מצוות רבות אשר חובת השמירה על היקום מהווה בהן מרכיב חשוב, כגון שבת, שמיטה, בל תשחית, צער בעלי חיים, מצוות שילוח הקן, איסור שחיטת בהמה ובנה ביום אחד ועוד. בעידן בו אנו מצויים עלינו להוביל גם את המהפך התודעתי שכרוך במהלך הסביבתי. עלינו להיות ירוקים לדבר ה’.