להיות שבע

הענין הוא כך כי העיקר האכילה הוא להעלות הרוחניות שבאותו דבר מאכל למקום שרשו למקום עליון, והרוחניות קדושה שבכל דבר הוא חיות של אותו דבר ובלתי זאת לא היה קיום לאותו דבר… ובאוכלו אחר כך האוכל הלז הוא מעלה כל החיות הקדושה שיש באותו מאכל למקום שרשו ובזה עושה נחת רוח להבורא יתברך שמו. … כי העיקר השביעה הוא מהקדושה והרוחניות שבכל מאכל. וזהו צדיק אוכל לשובע נפשו שאוכל רק להשביע את הנפש עליון, היינו שכוונתו רק לאכילת הרוחניות החיות שיש במאכל למקום שרשו על כן יאכלו ענוים וישבעו. וזהו הברכה שבמעים כי עיקר מגמתם רק לרוחניות כנזכר לעיל ולא לגשמיות המאכל. אבל אותם בני האדם שדעת בהמה להם שאין כוונתם לרוחניות המאכל רק לגשמיות המאכל, אזי אוכלים אכילה גסה ואין שובע להם וזהו הרעב שתמיד רעב נפשו כי הנפש אין לו חיות רק בהמשיך אליו הרוחניות וזהו בטן רשעים תחסר.

המאור ושמש, פרשת מקץ ד"ה נוכל