לעבדה ולשמרה

לעבדה ולשמרה

את שמי אתה מבקש לידע

יסודות המחשבה הסביבתנית היהודית

אריאל לביא

לאחר עשרות שנים של התרעה מפני הסכנות שבפיתוח התעשייתי והטכנולוגי המואץ שחווה האנושות, נדמה כי סוף סוף נמצאו אזניים קשובות לטענות ‘הירוקים’. בשנתיים האחרונות עלתה תופעת ההתחממות הגלובאלית לכותרות, לצד מפגעים סביבתיים נוספים שכבר אי-אפשר להתעלם מהם. לפתע פתאום צועד הדיון האקולוגי לכיוון המיינסטרים, תעשיית הקלינטק מתפתחת, ואפילו בישראל מתחיל הנושא למצוא מקום של כבוד בין הקסאמים לצדק החברתי. מצד שני, מנקודת מבטו של מי שנמצא בתחום הסביבתי כבר קרוב לעשור, קצת מתסכל לראות כיצד אנחנו מתחילים להתעורר רק כאשר כבר כמעט מאוחר מדי. ליתר דיוק, על-פי הדו”ח האחרון של ה-IPCC (הפאנל הבין-ממשלתי לשינויי האקלים) יש לנו בערך שמונה שנים לטפל באפקט החממה לפני שהמצב יהיה בלתי-הפיך.

מוסף ‘שבת’ כבר עשה חיל בהבאת תחומים רבים משולי השיח הציבורי אל מרכז ההוויה של כולנו. מטרתו של מדור זה תהא לתרום את תרומתנו הצנועה לשיח הזה, ע”י הבאת הנושא הסביבתי אל תוככי השיח היהודי שלנו, בשפתנו, מתוך מקורותינו ועל-אף הווייתנו הישראלית המאוד לא רגילה, אשר לאורה עשוי להיראות (בשוגג) העיסוק באקולוגיה כמותרות. מצד שני, יתכן ונצליח לתרום משהו גם לשיח הסביבתני הכללי ע”י הארתו מתוך היהדות, שכן כפי שאנו עתידים לגלות יש בה עומקי-עומקים בעניין זה אשר טרם נחשפו.

לידת הפירוד

את יסוד ההתייחסות לעולם הטבע ביהדות נתחיל לברר, באופן טבעי, מסיפור הבריאה. כידוע, לכל אורך הסיפור מופיע הקב”ה רק בשם ‘א-להים’, המשוייך בקבלה ובחסידות למידת הדין שפועלת לאחר הצמצום הראשוני, ובאופן ספציפי יותר הוא מסמל את פעולת חוקי וכוחות הטבע (כמו-כן ישנה השקילות הגימטרית הידועה בין שתי המילים: ‘א-להים’ = ‘הטבע’). רק לאחר כינון חוקי-הטבע מופיע השם המפורש לראשונה, וכאן חשוב להזכיר שהאדם עצמו נברא ‘בצלם א-להים’ דווקא, ומכאן יש לנו רמז חשוב ביותר לעובדת היותו שייך אל הטבע אך עם זאת כחלק ייחודי בתוכו.

אמנם האדם נברא כחלק מן הטבע, בצלם דמות תבניתו, אך ניתן לו גם הפוטנציאל להיפרד ממנו והוא אכן החל לממשו בשלב מוקדם למדי. את ראשית היפרדות האדם מאלקיו, ומהטבע, ניתן למצוא בלידה הראשונה, אולי דווקא משום שזו היצירה האנושית המשמעותית ביותר. חוה רואה בלידה מעשה קניין (‘קניתי איש את ד”) – כלפי האיש שלה, הטבע ואולי אפילו כלפי הקב”ה עצמו. בכך היא מייחדת את המין האנושי מבעלי-החיים, וילדיה ממשיכים את ההיפרדות בהיותם בעלי-המלאכה הראשונים, אשר אינם מסתפקים במה שהכין הטבע לפניהם אלא אוכלים את לחמם בזיעת אפיהם. הקניין והמלאכה מהווים, אם כך, את יסודות הפירוד בין האדם לסביבתו הטבעית.

אך יש גם תכלית אלקית לדברים, הן למלאכה והן לבעלות האנושית על הטבע. ממש לפני לידת קין מביאה התורה את מה שהנו כנראה הרמז המפורש ביותר, והיחידי כמעט, להגדרת תכליתו של האדם, באשר הוא אדם: ‘וַיִּקַּח ד’ אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ’ (בראשית ב:טו). האדם מצווה מצד אחד לעבוד את האדמה ולפתח אותה, ומצד שני לשמור עליה שכן ‘אם קלקלת אין מי שיתקן אחריך’ (קהלת רבה ז, יט). בהמשך נראה שפסוק זה ראוי לשמש כיסוד המכונן לסביבתנות היהודית.

קניתי איש את ד’

אחד הקוים הרציפים בין חוה אמנו לבין האנושות המודרנית הנו הניכוס המתמיד של הטבע לצרכי האדם. למעשה כיום הטבע כולו נוכס על-ידי האנושות, שכן אין ולו פיסת אדמה אחת שאיננה מוגדרת תחת רגולציות מדיניות ואמנות כאלו ואחרות. גם השטחים שבין המדינות, כגון האוקיינוסים והקרחונים, נתונים תחת אמנות בינלאומיות ואפילו חלקים מן החלל-החיצון. הטבע כולו הוכל בתוך מערכת מסננות המאפשרת לנו לחיות באשליה שאנחנו נפרדים ממנו וחיים בפלנטה פרטית.

אך למעשה הבעלות האנושית על חלקים מן הטבע הנה סוג של פיקציה משפטית. הרי מרבית נכסיו של האדם התקיימו זמן רב לפניו ויתקיימו זמן רב אחריו, והדבר נכון שבעתיים בימינו כאשר רבים מן המוצרים עמידים לאורך מיליוני שנים. הגדרת הרכוש הנה בסך-הכל הגדרה של יחס, יחס בין האדם לסביבתו, על בסיס התודעה שלו כלפיה ועל בסיס הנורמה החברתית כלפי דברים שנחשבים כשייכים לאותו אדם. במבט שני מדובר בפרדוקס: הרי יצירת זיקה קניינית אל משהו אמורה לחזק את הקשר של האדם אליו, כמו במעשה הקידושין שמחזק את הקשר בין האיש לאשה. אך כנראה שמכיוון שמדובר בהתניה אנושית בלבד, הריחוק בין האדם לבין הטבע רק הולך וגדל ככל שהאדם מנכס לעצמו יותר חלקים מן הטבע. תיקונו של תהליך זה יהיה בחיזוק הזיקה שבין האדם לבין הטבע דווקא דרך הבעלות עליו, וזאת ע”י יצירת תחושת אחריות מצד האדם לטבע המונח לפניו.

המרכיב השני בהתנתקות האדם מן הטבע הנו המלאכה והטכנולוגיה, אשר כבר עם הופעתן בצורותיהן הבסיסיות החל המין האנושי לצמצם את השפעת הברירה הטבעית על חייו. היא הוחלפה במערכות ערכים חברתיות (שחלקן עוצבו מאוחר יותר ע”י התורה) אשר לפעמים העניקו זכויות גם לחלשים ולחולים, בניגוד לחוק הטבעי המורה להפקירם לבל יהיו למעמסה על החברה. התערבויות אלו גרמו לכך שהמין האנושי פרץ את מגבלות הטבע והשתלט על סביבתו, ולמעשה כיום מונים מדעני-הסביבה את האנושות ככוח-טבע המשפיע על המערכת האקולוגית במקביל לטקטוניקת הלוחות, מערכת האקלים והשפעות מן החלל החיצון. בצורתה המתוקנת תהיה המלאכה חלק מעבודת האדם למען העולם, ולא רק למען עצמו, כאשר הוא ישתמש בכוחות הכבירים שצבר בכדי להיטיב עם המערכת במקום לחסל אותה.

האדם נותר חלק מן הטבע

מתוך המצב החדש, בו האדם עומד לראשונה בהיסטוריה מעל הטבע ולא ככפוף אליו, יש המסיקים כי היחס בין השניים השתנה באופן מהותי ושכעת האדם כבר איננו חלק מן הטבע (או שאפילו מעולם לא היה). ההגעה למסקנה זו, בדבר הניתוק ההכרחי (ואף הרצוי) בין האדם לטבע, איננה מובילה בהכרח ליחס חסר-אחריות כלפי הסביבה. גם האוחזים בדיעה זו באופן מסורתי מתחילים להכיר בעובדה שבעולם ישנה כמות משאבים מוגבלת ושאם ברצוננו להוסיף ולשרוד כאן עלינו לשנות מספר דברים מהותיים באופני הייצור והצריכה שלנו. אך האדם לבדו נותר מרכז הדיון שכן השמירה על הטבע נועדה לרווחתו שלו בלבד. כנגד גישה זו עומד הרעיון הרואה בטבע את מרכז ההוויה, ואת האדם כחלק מתוכו אשר איננו זכאי לזכויות-יתר כלשהן. לכן עליו לצמצם את השפעתו על הסביבה, והיה עליו לעשות זאת גם אם לא היה שום משבר סביבתי קיומי. האיזון בין שתי הגישות הללו התחיל להתפתח בשלושת העשורים האחרונים, עם הקריאה לקיימות (Sustainability) – כלומר, להמשך הפיתוח הטכנולוגי אך בכיוונים ברי-קיימא (כלומר באופנים שאינם מנצלים את המשאבים הטבעיים בקצב העולה על קצב התחדשותם).

נסיון לברר עמדה יהודית בעניין יביא אותנו במהרה למסקנה שהיא קרובה לגישה השלישית והמאוזנת יותר מאשר לשתיים הראשונות. עמדה זו נובעת מאותו פסוק מכונן שהבאנו לעיל בו מצווה האדם ראשית כל ‘לעבדה’, ומכאן שמלאכתו בתוך הטבע הנה חלק מייעודו. אך הגשמת ייעוד זה דורשת את תיקונם של המלאכה והקניין, בהתאם לפגמים שמצאנו בהם לעיל: על בעלותו של האדם על הטבע לפתח בו רגש של אחריות מוסרית כלפי המערכת הטבעית, במקום תחושת אדנות והתנשאות; ואילו על המלאכה לחבר את האדם למציאות הטבעית כחלק מעבודתו ד’ שלו, ולא לנתק אותו ממנה כחלק מעבודתו את עצמו.

האיזון אל מול הפיתוח נתון בפסוק ע”י ההוראה ‘לשמרה’, אך כאן מסתיים הדמיון לגישת הקיימות שעשויה להידמות לפתע כרעיון פשוט למדי (עם זאת יש לשאול למה נדרשו לאנושות מאות שנים והרס עצום כדי להגיע אליו, ואף להוסיף שלמרבה הפלא עקרונותיו כבר נמצאים בתורה). משמעותו העמוקה של הפסוק ‘לעבדה ולשמרה’, ושל אחיו הקשוח יותר: ‘ומלאו את הארץ וכבשוה’, הנה שמלאכת האדם בעולמו איננה נעשית מתוך היתר או זכות שמימית. היא מימוש של ציווי אלקי, שכן הטבע זקוק לעבודת האדם בתוכו בכדי לבוא על תיקונו. הרמז הראשון לעניין זה מופיע בספר בראשית שם מסופר לנו כי כל עשב השדה לא צמח עם סיום הבריאה, וזאת מכיון ש’לֹא הִמְטִיר ד’ אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה’ (בראשית ב:ה). מכאן שנדרשת שותפות בין ברכת השמים של הקב”ה ועבודת האדמה של האדם בכדי להניע את המערכת האקולוגית, לנטוע יערות ולהטות נהרות, ואפילו להמציא יסודות כימיים חדשים שכביכול לא עלו על דעת הבורא.

מסכת תיקון היחסים שבן האדם לבין הטבע, ומתוך כך תיקון הטבע עצמו, קשורה קשר הדוק גם לתיקון המידות האישי של האדם, ותיקון היחסים החברתיים. בשבועות הקרובים ננסה לעיין בדרכים האפשריות לתיקון יחסי האדם והטבע, הן מצד עצמם והן דרך התבוננות בחברה האנושית, במבנה הכלכלה המודרנית וביחסים הסבוכים שיצרו כל אלו עם הטבע.

_________________________________________________________

פורסם לראשונה במוסף שבת בעיתון מקור ראשון.